שפת הסימנים של יהודי אלג'יריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שפת הסימנים של יהודי אלג'יריה היא שפת סימנים שהתפתחה בקרב הקהילה היהודית בעיר גרדאיה שבחלקו הצפוני של מדבר סהרה באלג'יריה, באזור המזאב. כיום, שפת סימנים זו משמשת את קהילת החרשים שעלו לישראל מגרדאיה, בעיקר בתקשורת שלהם עם בני משפחתם, חרשים ושומעים, שעלו גם הם מגרדאיה.

גרדאיה נוסדה במאה האחת-עשרה על ידי ברברים מכת האבאדיה, כת מוסלמית הדוגלת בפירוש טהרני של הקוראן. לפי מסורות יהודיות שבעל פה, ארבע משפחות יהודיות מג'רבה הובאו לגרדאיה במאה הארבע-עשרה כדי לעסוק בנפחות ובייצור תכשיטים. לאחר מכן הצטרפו למשפחות אלו יהודים מתמנטיט, עיר הנמצאת בקצה הצפון-מערבי של הסהרה. בעיר זו התפתחה קהילה יהודית משגשגת, אך בסוף המאה החמש-עשרה בשל רדיפות המוסלמים את היהודים, ברחו היהודים מהעיר ומצאו מקום מקלט בגרדאיה.[1]

היהודים בגרדאיה חיו בשכונה מוקפת חומה (מלאח) בחלקה הדרום-מזרחי של העיר. לבני הקהילה היו קשרי מסחר וקשרים כלכליים עם שכניהם המוסלמים, אך הם נישאו רק בינם לבין עצמם. דפוס נישואין זה יצר קהילה מבודדת למדיי מבחינה חברתית וגנטית. בידוד זה, שנמשך כחמש-מאות שנה, הביא להתפתחות של כמה מאפיינים ייחודיים לבני הקהילה – ראש מוארך, נטייה לשיער בהיר יותר או לגון שיער אדמוני, שיער שופע מאוד אצל נשים וחירשוּת.[2] בשנת 1954 מנתה הקהילה 1,091 אנשים מאוכלוסייה של כ-12,500 תושבים בגרדאיה. בשנה זו היו בקהילה היהודית 25 אנשים חירשים (2.5% מהקהילה).[3] שיעור זה של אנשים חירשים גבוה בהרבה משיעור החירשות בקהילות מערביות[4] ומביא לא אחת להתפתחות שפת סימנים מקומית בקהילות מבודדות אלו.[5]

שפת הסימנים שהתפתחה בקהילה שימשה לתקשורת בין בני המשפחה השומעים לחירשים. העובדה שגם אנשים שומעים השתמשו בשפה הביאה לכך שאנשים חירשים לא היו מבודדים אלא יכלו להיות חלק ממרקם החיים החברתי והתרבותי של הקהילה. לא ידוע אם לאנשי הקהילה החירשים היה קשר עם חירשים מוסלמים, ואם שפת הסימנים שהתפתחה בגרדאיה הושפעה משפות סימנים אחרות. לבני קהילת גרדאיה היו קשרים חברתיים עם שתי קהילות יהודיות נוספות באזור – הקהילה באפלו (Aflou) והקהילה בלגוואט (Laghouat). אנשים חירשים מקהילות אלו משתמשים אף הם בשפת הסימנים של יהודי אלג'יריה.

במשך השנים 1943–1962 עזבה כל הקהילה היהודית את גרדאיה בכמה גלי הגירה. מקצתם היגרו לצרפת, ואחרים עלו לישראל. כיום אין יהודים באלג'יריה. בני הקהילה החירשים נחשפו בארץ למערכת החינוך ללקויי שמיעה ולקהילת החירשים המתהווה, שכללה אנשים מרקעים שונים.[6] לראשונה הם נחשפו גם לשפת סימנים נוספת, שפת הסימנים הישראלית. עם השנים נוצרו קשרים חברתיים ומשפחתיים הדוקים עם חירשים ממוצא שונה, ושפת הסימנים של יהודי גרדאיה כבר לא שימשה כצורת התקשורת העיקרית של רבים מבני הקהילה. למעשה, היא המשיכה לשמש בתקשורת עם בני המשפחה השומעים, אך לא עם חירשים אחרים. כיום, הרוב הגדול של חברי הקהילה החירשים בארץ הם דו-לשוניים: הם משתמשים בשפת הסימנים הישראלית לתקשורת עם חברי קהילת החירשים ועם בני המשפחה שאינם מגרדאיה; ושפת הסימנים של גרדאיה משמשת אותם בתקשורת עם בני המשפחה מגרדאיה. הדור הצעיר שנולד בארץ כבר כמעט אינו משתמש בשפה, ולכן השפה נמצאת בסכנת הכחדה חמורה.

אוצר המילים של השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשפת הסימנים של יהודי אלג'יר אוצר מילים ייחודי, השונה מזה של שפת הסימנים הישראלית. סימנים מסוימים משקפים בצורתם היבטים תרבותיים של הקהילה היהודית בגרדאיה. הסימן לפסח נבנה על תדמית של סיבוב קערת ליל הסדר מעל ראשי המסובים. מנהג מקובל בקרב קהילות צפון-אפריקה. הסימן לחג השבועות מייצג באופן איקוני זריקת מים. בקהילות מסוימות בצפון-אפריקה נהגו בני הקהילה לשפוך מים זה על זה בחג השבועות. סימנים לירקות שונים (כגון תפוחי אדמה וקישואים) משקפים מאכלים נפוצים שנהגו להכין מירקות אלו.

מערכת המספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסימנים המציינים את המספרים 1– 4 משתמשים במספר האצבעות לציון המספר: אצבע אחת מציינת את המספר אחת, שתי אצבעות את המספר שתיים וכך הלאה. אך המספר חמש אינו מצוין באמצעות כף יד פסוקה, אלא דווקא באמצעות תבנית כף יד קמוצה. המספרים העוקבים בנויים על תבנית זו: שש מצוין באמצעות הנחת אצבע אחת על כף היד הקמוצה, שבע באמצעות הנחת שתי אצבעות וכך הלאה. המספר עשר מצוין באמצעות שתי כפות ידיים קמוצות הנוקשות זו בזו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראי מקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Briggs, L C., & Guède, N. L. (1964). No more forever: A Saharan Jewish town. Cambridge, Mass.: The Peabody Museum.
  • M. L. Marazita, L. M. Ploughman, B. Rawlings, E. Remington, K. S. Arnos, and W. E. Nance, (1993). "Genetic epidemiological studies of early-onset deafness in the U. S. school-age population", American Journal of Medical Genetics, 46, pp. 486–491.
  • I. Meir, W. Sandler, C. Padden and M. Aronoff, "Emerging Sign Languages", in M. Marschark and P. Spencer (eds.), Oxford Handbook of Deaf Studies, Language, and Education, Vol. 2, Oxford 2010, pp. 267–280
  • U. Zeshan and C. De Vos (eds.), Sign Languages in Village Communities: Anthropological and Linguistic Insights. Sign Language Typology Series 4. Berlin: De Gruyter Mouton & Nijmegen: Ishara Press.

מקורות על השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lanesman, Sara (2012). Algerian Jewish Sign Language – survival or extinction. MA thesis, University of Central Lancashire, Preston, UK
  • Lanesman, Sara and Irit Meir (2012). "The survival of Algerian Jewish Sign Language alongside Israeli Sign Language in Israel." In Zeshan, U., & De Vos, C. (Eds.) Sign Languages in Village Communities: Anthropological and Linguistic Insights. Sign Language Typology Series 4. Berlin: De Gruyter Mouton & Nijmegen: Ishara Press, pp. 153-179.
  • Lanesman, Sara and Irit Meir (2012). "Algerian Jewish Sign Language – Sociolinguistic sketch." In Zeshan, U., & De Vos, C. (Eds.) Sign Languages in Village Communities: Anthropological and Linguistic Insights. Sign Language Typology Series 4. Berlin: De Gruyter Mouton & Nijmegen: Ishara Press, pp. 361-364.
  • מאיר, עירית, ולנסמן, שרה (תשע"ד). "אוצר המילים כראי לתרבות: שפת הסימנים של יהודי גרדאיה." בתוך: משה בר-אשר ועירית מאיר (עורכים), נטעי אילן: מחקרים בלשון העברית ובאחיותיה מוגשים לאילן אלדר, עמ' 543–563.

מקורות על החרשות בקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Briggs, L C., & Guède, N. L. (1964). No more forever: A Saharan Jewish town. Cambridge, Mass.: The Peabody Museum.
  • Nagel, R. L (2004), "Jews of the Sahara." Einstein Journal of Biological Medicine 21: 25-32.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בריגס וגאדה, 1964, עמ' 9.
  2. ^ בריגס וגאדה, 1964, עמ' 11–12.
  3. ^ שם, עמ' 9.
  4. ^ לדוגמה, מאראזיטה ועמיתים (1993, עמ' 486) מצביעים על כך שבארצות הברית שיעור החירשות המולדת הוא כ-0.07%.
  5. ^ תועדו לא מעט מקרים של שפות סימנים שהתפתחו בקהילות קטנות שבהן יש שיעור גבוה יחסית של חירשות. ראה סקירה מקיפה על אפיוני השפות האלה אצל מאיר ועמיתים, 2010; וכן אצל זשאן ודה-ווס 2012.
  6. ^ על התהוותה של קהילת החירשים בארץ, ראה מאיר וסנדלר, 2004, פרק 12.