משה בר-אשר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה בר-אשר
נולד ב-1939
Moshe-Bar Asher.jpg
תרומות עיקריות
בעברית: לשון חכמים ועברית מקראית. ארמית. מסורות של יהודי צפון אפריקה ושל האנוסים בספרד
נתונים נוספים
ענף מדעי בלשנות
נולד 29 ביוני 1939 (בן 77)
ארצות מגורים מרוקו, ישראל
פרסים והנצחה

חתן פרס רוטשילד לשנת 2008 ופרס ישראל לשנת 1993

הערות

נשיא האקדמיה ללשון העברית (מ-1993)

משה בר-אשר

משה בר-אשר (נולד בי"ב בתמוז תרצ"ט, 29 ביוני 1939, מרוקו) הוא בלשן ישראלי, מכהן כנשיא האקדמיה ללשון העברית. הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללשון העברית, מופקד הקתדרה לחקר הלשון העברית על שם חיים נחמן ביאליק באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. כיהן כנשיא הארגון "ברית עברית עולמית" (2015-2005). בר-אשר הוא חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ג (1993), פרס בן-צבי לשנת תשס"ב (2002), חתן פרס רוטשילד לשנת תשס"ח (2008) ופרס א.מ.ת לשנת 2012.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה בר-אשר נולד במרוקו בעיירה קצר א-סוק (אשר שמה הוחלף לפני שנים לא-ראשדיה, על שם מייסד השושלת העלאווית המולכת כיום במרוקו), באזור מטע'רא (Metghra) במחוז תאפילאלת ("עמק התמרים") שבדרום-מזרח מרוקו, לרבי אברהם ושרה בן הרוש. הוא הושפע מאוד מסבו מצד אמו, שמעון עטייא, שהיה אוהב תורה ואיש חסד שפרנס את כל בני משפחתו (הסבא נפטר ב-1959). כן הושפע בר-אשר מאביו, שהיה מגדולי המסרנים של ה"שרח", הוא התרגום המוגרבי למקרא. אביו, שהיה תלמידו של הרב ישראל אבוחצירא, היה מוסמך לרבנות, התפרנס כסופר סת"ם וכתב 118 ספרי תורה, 10 במרוקו ו-108 בישראל.

עד גיל 12 חי משה בר-אשר במרוקו, אז עלה לישראל במסגרת עליית הנוער עם קבוצת ילדים ונערים מעיירתו. בדרכו ארצה שהה במחנה הכשרה של תנועת גורדוניה בצרפת. לאחר תקופת הכשרה של חמישה חודשים במחנה ההכשרה בצרפת הגיעו הנערים ארצה בנר שני של חנוכה של שנת תשי"ב, 25 בדצמבר 1951. לאחר מאבק עיקש עבר למסגרת החינוך הדתי בארץ לכפר הילדים "ביתנו" ברעננה, לאחר מכן למד חמש שנים בישיבה התיכונית "ישיבת" הדרום ברחובות, סיים שם בית ספר תיכון ובית מדרש למורים (למד שם אצל הרב יעקב חובב, הרב צבי יהודה מלצר, הרב יעקב ברמן, הרב אלימלך בר-שאול, הרב יהודה עמיטל, הרב מרדכי ברויאר והרב מאיר ברגמן). במהלך תקופה זו עלו הוריו, אחיו ואחיותיו ארצה בנובמבר 1955, לאחר פרק זמן של כארבע שנים וחצי שלא ראה אותם. בקיץ 1958 התחיל בר-אשר בשירות משולב הוראה ביישובי ספר בבתי ספר באשקלון ובחיל השריון. בתקופה הזאת היה בין שלושת המורים שהקימו את בית הספר התיכון הדתי באשקלון. שם הכיר את נחמה לבית ברביץ בת רעננה, שהייתה מורה ביישוב ספר (בטרם היות השירות הלאומי). הם נישאו בדצמבר 1962, ולהם ארבעה ילדים. הוא לימד כעשרים וחמש שנה ביסודי, בתיכון ובבתי מדרש למורים, בשנת תשכ"ה התחיל ללמד באוניברסיטה העברית, והוא ממשיך ללמד בה גם לאחר שפרש לגמלאות (כן לימד שנה אחת באוניברסיטת חיפה [תשכ"ו] ושמונה שנים באוניברסיטת "בן-גוריון" [תשמ"ח-תשנ"ה]). אחד מאחיו הוא היסטוריון של יהדות צפון אפריקה ד"ר שלום בר-אשר, ואח אחר שלו הוא חוקר האסלאם פרופ' מאיר בר-אשר.

פעילותו האקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1962 (תשכ"ג) התחיל ללמוד לשון עברית ומקרא באוניברסיטה העברית, בנוסף לכך שמע קורסים בחוגים לבלשנות ולתלמוד. ב-1967, לאחר שסיים את לימודי התואר השני, שלחה אותו האוניברסיטה לשנת השתלמות (תשכ"ח/ 1967 – 1968) בסורבון ובקולז' דה פראנס, ובבית הספר ללשונות המזרח. שם השתלם בבלשנות כללית ולמד שפות אחדות. ב-1976 קיבל תואר דוקטור והתמנה מרצה בכיר (בדילוג על דרגת מרצה). מנחהו הראשון לדוקטורט היה פרופסור יחזקאל קוטשר, ומשנפטר קוטשר בשנת תשל"ב עבר לכתוב את הדוקטורט בהדרכתו של פרופסור זאב בן-חיים, שהיה נשיאה השני של האקדמיה ללשון העברית. עבודת הדוקטור הייתה על הסורית הארצישראלית (הדיאלקט הארמי-הנוצרי, שהנוצרים המלכיתים דיברו בארץ ישראל בתקופת התלמוד ולאחריה). בשנים יולי 1977 - יולי 1979 היה בר-אשר בפוסט-דוקטורט באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית, שם השתלם בבלשנות שמית וגם לימד עברית. זמן קצר לאחר חזרתו ארצה התמנה ראש החוג ללשון באוניברסיטה העברית. בשנים תשמ"ד – תשמ"ו (1983 – 1986) כיהן כראש המכון למדעי היהדות. ב-1977 בעת שהותו בארצות הברית, נבחר כחבר האקדמיה ללשון העברית בישראל. מ-1993 ועד היום מכהן כנשיא האקדמיה ללשון העברית, זו הקדנציה השישית.

בר-אשר הדריך שלושים תלמידים בעבודות MA, וכשלושים בעבודות דוקטור. אף שימש מדריך לא רשמי של 6 דוקטורנטים בחו"ל (בצרפת ובארצות הברית). כתב 15 ספרים (20 כרכים), ערך כמאה ספרים, וכתב למעלה מ-250 מאמרים. הוא נתן מעל 270 הרצאות מדעיות בימי עיון, בכינוסים באוניברסיטאות בארץ ובעולם. רבים ממאמריו וארבעה מספריו תורגמו לשפות אחרות, ביניהם שני מאמרים לקוריאנית. בין תלמידיו: פרופסור אהרן ממן, פרופסור שלמה נאה, פרופסור יוסף עופר, פרופסור יוחנן ברויאר, פרופסור משה מורגנשטרן, פרופסור יעל רשף, פרופסור עפרה תירוש-בקר, ד"ר יהודית הנשקה, ד"ר חנוך גמליאל, ד"ר אסנת דמרי, ד"ר עינת גונן, ד"ר דורון יעקב.

באקדמיה ללשון העברית, שבר-אשר הוא נשיאהּ, הוא ממלא כמה תפקידים נוספים: הוא יו"ר המערכת של המילון ההיסטורי ללשון העברית, עורך את כתב העת המדעי של האקדמיה, "לשוננו" ("ספינת הדגל" של הפרסומים על הלשון העברית והתחומים הסמוכים לה), ועורך את הסדרה "אסופות ומבואות"; עד כה הופיעו בה כבר שישה עשר כרכים ועוד שישה נמצאים בדפוס.

בר-אשר שימש עד ליציאתו לגמלאות כמנהלם המדעי של שלושת המרכזים הלשוניים של האוניברסיטה העברית: מרכז בן יהודה לחקר תולדות הלשון העברית על-שם אליעזר בן-יהודה, המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, והמרכז לחקר מסורות הלשון של קהילות ישראל (שייסד פרופ' שלמה מורג). הוא הקים את המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם בתשמ"ה (1985) ועמד בראש מרכז בן-יהודה מאז כינונו בשנת 1997 עד לפרישתו בשנת 2007. הוא שימש אחת עשרה שנה נשיא "ברית עברית עולמית", שהוקמה על ידי חיים נחמן ביאליק ושמעון רבידוביץ' ב-1931 בברלין.

בר-אשר אף ייסד בשנת תשמ"ד את כתבי העת "מחקרים בלשון" ו"מסורות", וערך כעשרים מן הכרכים הראשונים. הוא ייסד וערך עם פרופסור דבורה דימנט את תשעת הכרכים הראשונים של השנתון "מגילות" (מחקרים במגילות מדבר יהודה), שרואה אור פעם בשנה בהוצאת מוסד ביאליק ואוניברסיטת חיפה. הוא עבד ב"מפעל המקרא" של האוניברסיטה העברית ולימים היה חבר מערכת המפעל יחד עם שמריהו טלמון ועמנואל טוב. הוא חבר מועצת המערכת של כתבי העת Abr Nahrim,‏ Revue des Études Juives, ו"פעמים".

בתשמ"ח הוענק לו פרס רוזנטל לחקר התלמוד. בתשנ"ט הוענק לו פרס גאון לחקר יהדות צפון-אפריקה על הספר "מסורות ולשונות של יהודי צפון-אפריקה", זכה בפרסי יד יצחק בן צבי ופרס משה שפירא לשנת תשס"ב 2002 על ספריו "לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו", כרכים א-ג, ירושלים תשס"ב. בר-אשר קיבל שני תוארי דוקטור לשם כבוד: האחד מהמכון לשפות המזרח ולתרבויותיו (INALCO) באוניברסיטת פריז בשנת 1995, לרגל מלאות מאתיים שנה להקמת המוסד. את השני קיבל מאוניברסיטת חיפה בשנת 2005.

משה בר-אשר כיהן כיו"ר ועדות המינויים למקצועות העיוניים באוניברסיטה העברית ושימש חבר הוועד המנהל של האוניברסיטה. היה פרופסור אורח באוניברסיטאות בצרפת, ובהן האקול פראטיק דה אוטז אטיד, בסורבון (הסקציות הרביעית והחמישית), INALCO ואוניברסיטת פריז 8. שימש פרופסור וחוקר אורח בחמש אוניברסיטאות בארצות הברית: אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת ייל, ישיבה יוניברסיטי, בית המדרש לרבנים באמריקה והמכללה העברית בבוסטון. בתשמ"ז נבחר חבר ב-Société Asiatique. הוא חבר חוץ של האקדמיה האמריקאית למדעי היהדות משנת 1991. היה חבר בכמה הנהלות של מוסדות: הנהלת מוזיאון ישראל, חבר מליאת רשות השידור, חבר במועצה לתרבות ואמנות של משרד החינוך והתרבות, שימש כחבר המועצה לאמנות הכללית, הוא חבר המועצה לתרבות ואמנות בשכונות. היה חבר "ועדת יגר" לשיקום הציונות הדתית המאורגנת, שקמה לאחר שהמפד"ל כשלה בבחירות. שימש כחבר נשיאות הפדרציה היהודית העולמית וחבר נשיאות מימ"ד. היה חבר הוועד המנהל של "משגב ירושלים" וגם חבר במועצה הארכיאולוגית הישראלית. הוא ממקימי היישוב פסגות בשנת תשמ"א.

ספר היובל לכבוד צאתו לגמלאות מהאוניברסיטה (שערי לשון – מחקרים בלשון העברית, בארמית ובלשונות היהודים) חובק שלושה כרכים עבי כרס, השתתפו בהם תשעים ותשעה מלומדים, מהם מעל שלושים מתוכם מחוץ לארץ.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו של משה בר-אשר משתרעים על מספר תחומים: בראש ובראשונה לשון חכמים. עסק גם בלשון המקרא, בלשון קומראן ובעברית החדשה. תחום שני אותו הוא חוקר הוא הלשון הארמית, במיוחד הארמית של ארץ-ישראל והארמית של התרגומים. תחום שלישי שבר-אשר חוקר הוא מסורות הלשון של יהודי צפון אפריקה ומסורות הלשון של צאצאי האנוסים בצרפת. תחום רביעי הוא פרשנות המקרא בערבית-יהודית בצפון אפריקה (הַשַּׁרְח). על הישגיו אלו ובמיוחד תרומתו למחקר לשון חכמים קיבל את פרס ישראל לשנת תשנ"ג 1993, ואחר כך את פרס רוטשילד (2008) ואת פרס א.מ.ת (2012) ופרסים אחרים שנזכרו לעיל.

חקר לשון המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה בר-אשר פרסם סדרת מאמרים בחקר לשון המקרא. הוא העמיד אותה מול לשון חז"ל, אך הראה שכל אחת מהלשונות שמרה על עצמאותה.[1] הוא רואה בלשון המקרא המאוחרת, למשל בתופעות ממנה שנשתקעו בספר ירמיה, חוליה מקשרת בין לשון המקרא הקלאסית ללשון התנאים, כפי שהדבר מתבטא במשקל פָּעוֹל.[2]

במאמר "איש יהודי היה בשושן הבירה"[3] בחן את ההוראה החדשה של המילה "יהודי" במגילת אסתר (בן הדת היהודית ולא כמי שמשתייך לשבט או לארץ יהודה), והצביע על השימוש המקביל בתואר "ישראלית" בפסוק "בן הישראלית... למטה דן" (ויקרא כד, יא), ובו מציג המספר המקראי את האישה תחילה מצד ייחוסה לעם, ואחר כך מצד ייחוסה המשפחתי, בדומה להצגת מרדכי כ"איש יהודי... איש ימיני". מאמר אחר שלו בתחום זה עוסק במילה יָדִיד, ובו הוא מראה שהוראתה הבסיסית היא אָהוּב. כך היא מתפרשת במקרא עצמו, וכך הבינוה הקדמונים.[4] מאמר חדשני הוא העיון שלו בשם נִדָּה במקרא ובלשון חכמים, ובו הוא הראה שנידה הקשורה בטומאת האישה מכילה בתוכה שתי תיבות נפרדות: א. נִדָּה (= טומאת האישה)- שם עצם מופשט כמו סִבָּה. ב. נִדָּה (= מורחקת) – בינוני פעול של נד"ד (והזכר הוא נֵד = מורחק).[5] אף כתב שורת מאמרים על לשון מגילות מדבר יהודה. ריכוז של מאמריו בלשון המקרא ובלשון המגילות נמצא בספריו לשונות ראשונים ו-STUDIES IN CLASSICAL HEBREW

מחקרים בסורית של ארץ-ישראל: מקורותיה, מסורותיה ובעיות נבחרות בדקדוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה ראה אור ב-1977. זהו הספר שפרסם את בר-אשר בעולם והוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלו עם מפתחות, תיקונים והרחבות. הוא בדק את כתבי היד והכתובות של ניב הסורית הארצישראלית וסיווג אותם לשני סוגי מקורות: אלו המייצגים את הדיאלקט בזמן שהיה עוד לשון חיה עד המאה השמינית, ומקורות מאוחרים מן המאות העשירית עד השתים עשרה, המראים שפה ששימשה כלשון פולחן בלבד. הלשון הזאת היא לשונם של הנוצרים המלכיתים, שהיו כנסייה חשובה באזוריה השונים של ארץ ישראל. בר-אשר גם הציע תפיסות חדשות בדקדוקה של הסורית הארצישראלית.

לשון חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחקר לשון חז"ל פרסם משה בר-אשר עשרות מאמרים וארבעה ספרים (שלושה בעברית ואחד בצרפתית).[6] הראשון "פרקים במסורות לשון חכמים של יהודי איטליה" הופיע בשנת תש"ם בסדרה "עדה ולשון", השני בצרפתית הופיע בשנת 1999 (ראו להלן ברשימת הספרים); בשנת 2009 הופיעו שני כרכים נוספים בהוצאת מוסד ביאליק תחת הכותרת "מחקרים בלשון חכמים", שהן אסופות מעודכנות של מבחר מאמריו בתחום. ובשנת 2014 הופיע חיבורו הגדול בשני כרכים (מעל 1500 עמ') – "תורת הצורות של לשון המשנה : פרקי מבוא ותצורת שם העצם". בר-אשר ותלמידיו ייסדו את הוראת מקצוע לשון חכמים בחמש אוניברסיטאות בחו"ל, מהן שלוש בארצות הברית: הרווארד, ייל וישיבה יוניברסיטי; ושתיים בצרפת: בסורבון ובאוניברסיטה הקתולית של פריז (במוסד זה תופסת הוראת לשון חכמים מקום מרכזי בהוראת העברית).

חידושו הגדול ביותר של בר-אשר, שבו חלק על מורהו פרופ' קוטשר, היא תפיסתו שלשון חכמים כפי שהיא מתגלה לנו בכתבי היד הטובים היו בה שלושה טיפוסים, מעין שלושה דיאלקטים; כלומר לא טיפוסים שונים ובהם טיפוס נאמן וטיפוס פגום ומשובש, אלא שלושה דגמי לשון שונים, שמייצגים דיאלקטים או בתי מדרש שונים. יצויין במיוחד הטיפוס המזרחי, טיפוס חשוב שאין ספק לגבי מוצאו מארץ ישראל (ראו להלן).

שני פרסומיו הראשונים של בר-אשר בלשון חז"ל הם המבוא לכתב יד פרמה ב' של המשנה משנת 1971, שהוא מייצג מובהק של הטיפוס המזרחי, וספר שראה אור בנוסח ראשון בשלהי 1973, ערב מלחמת יום הכיפורים, והוא מבוא מפורט לכתב יד פאריס 328–329 של המשנה. הספר העלה על סדר היום המחקרי את מסורת לשון חכמים באיטליה. מאמר חשוב של בר-אשר הוא המאמר "לשון חכמים – דברי מבוא",[7] שהוא כעין חלון ראווה של לשון חכמים, וכותבו כתבו בצורה, שיהיה נגיש לכל משכיל ולא רק לבלשנים. המאמר ראה אור גם בצרפתית, באנגלית ובקוריאנית. כאן מוצגים פירותיה של האסכולה הירושלמית בחקר לשון חכמים, שבר-אשר שייך לדור השלישי שלה (מייסדיה הם ח' ילון, י' קוטשר וז' בן-חיים).

הטיפוסים השונים של לשון המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו המאמר החשוב ביותר של בר-אשר.[8] זה מאמר מהפכני בחקר לשון חז"ל, ובו העמיד בר-אשר את ההבחנה הנזכרת לעיל בין הטיפוסים של לשון המשנה. בר-אשר עצמו עסק ועוסק בחקר ארבעה כתבי-יד גדולים: קאופמן, פרמה ב', פריז של המשנה וכ"י ותיקן 32 של הספרי. חוקרים אחרים חקרו כתבי יד שלמים וכתבי יד מקוטעים (הכוללים מאות עדי נוסח), הוא לקח את העצים הללו וניסה לראות את היער. הוא ריכז את שפעי הפרטים בשפעי כתבי היד, מיינם לקבוצות ואפיין את הקבוצות השונות. הוא חילקם לשלוש קבוצות: לאחד קרא הענף הארצישראלי, שמתחלק לשניים: טיפוס מערבי וטיפוס מזרחי ולשני קרא הענף הבבלי. המאמר ראה אור גם בצרפתית ובאנגלית.[9] הספרים האחרונים שלו "מחקרים בלשון חכמים", "תורת הצורות של לשון המשנה" וכו' מבוססים על החלוקה הזאת.

לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוהי סדרה בת שלושה כרכים[10] המקיפה ארבעה חלקים וחובקת 1400 עמודים. מפעל זה עוסק במחקר הפרשנות בערבית-יהודית-מוגרבית למקרא. הספר "לשון לימודים" שכתב רבי רפאל בירדוגו, נתחבר במרוקו לפני למעלה מ-200 שנה. בר-אשר אסף כתבי יד רבים מספריות ומאוספים בכל רחבי העולם והכין מהדורה מדעית מוערת. במסגרתה כלל פירושים ואלפי הערות פילולוגיות. כן השווה את תרגומו של בירדוגו לתרגומים הארמיים ולתפסיר רס"ג וכן לשרח תאפילאלת. זהו ספר פתרונות לרוב ספרי המקרא בניב המוגרבי של יהודי מכּנאס. חלק א' הוא המבוא לספר כולו. חלק ב' הוא מהדורה מדעית של ספר בראשית, הכוללת חמישה אפרטים, ובהם בין השאר גם תרגום והערות ופירוש בעברית ללשון לימודים. חלק ג' היא מהדורה של החיבור כולו על פי שלושה כתבי יד (הַפְּנִים על פי כ"י א ושני כתבי יד אחרים מוצגים באפרט בתוספת הערות פרשניות). חלק ד' הוא מהדורה של התרגום להפטרות. בר-אשר גילה שהשרח הולך לפעמים בעקבות תרגום אונקלוס ונגד תרגום רס"ג לתורה. מאות מצאצאיו ומבני עירו של הרב בירדוגו גילו עניין בספר ורכשו אותו במוסד ביאליק.

לשונות צפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילון קולין Colin הוא מילון בן שמונה כרכים של הערבית המוסלמית של מרוקו, פרי עטו של ג' קולין (G .Colin), שהיה מלומד צרפתי חשוב. הוא השקיע עשרות שנים בחקר הערבית במרוקו. בעבודותיו של בר-אשר על צפון אפריקה (גם בספריו מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה,[11] ולשון לימודים ולשונות מסורות ומנהגות ובעבודות אחרות) עשה בר-אשר שימוש בספרו של קולין והוסיף לו נתונים רבים משלו ודברים חדשים מערבית היהודית (תחום שעניין אך מעט את קולין).

המרכיב העברי בערבית היהודית במגרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמר חשוב של בר-אשר הוא מחקרו "על היסודות העבריים בערבית המדוברת של יהודי מרוקו".[12] במאמר זה החל בר-אשר בחקר היסודות העבריים והארמיים בערבית של יהודי מרוקו. כאן הוא הציע את הדגם לדרכי המחקר של הנושא. הוא הביא עובדות רבות, לאחר שניתח אלפי ערכים ובנה תשתית לשילוב הפן הסוציולוגי במחקר התחום הזה. הוא העמיד על ארבע קבוצות בחברה היהודית המסורתית במרוקו: הרבנים והמשכילים, יודעי קרוא וכתוב, החברה של הגברים הפשוטים, חברת הנשים. על פי דגם זה ניתח בר-אשר את החומרים שאסף. את חקר המרכיב העברי בערבית של יהודי צפון אפריקה פיתח בר-אשר ושכלל בספרו (La Composante hebraique du judeo-arabe algerien (1992) ובשורת מאמרים שכונסו בשלושת ספריו בעברית: מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה (שיצא בשתי מהדורות ב-1998, 1999), לשונות מסורות ומנהגות (2010), מחקרי מערב (הנמצא בדפוס).

העברית שבפי צאצאי האנוסים בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר זה[13] בן שני הכרכים הניח משה בר-אשר מסד לחקר מסורות הלשון של צאצאי האנוסים בערים הצרפתיות בורדו, באיון וסביבתן. יש כאן גם פרסום של טקסטים מוערים ומבוארים, גם עיונים בדקדוק וגם חקר המרכיב העברי בלשונות הדיבור (הספרדית והצרפתית) של בני הקהילות הללו (מספר זה הופיעו שתי מהדורות).

גם הקורא שאינו מומחה יהיה מסוגל לקרוא את פרק המבוא הבהיר הפותח את כרך א של הספר הזה. בר-אשר מתאר את התחקותו על פעלו של יצחק ארתור פריר, מי שהעתיק את שלושת סידורי התפילה לשבת ואת המחזורים לראש השנה וליום הכיפורים, בהיותו קצין בחיל הרגלים הצרפתי בצ'או-דוק שבהודו-סין (וייטנאם של היום). גם כאן בנה בר-אשר תחום מחקרי חדש. בשנת 2013 הופיע כרך בצרפתית שהוא כעין סיכום של שני הכרכים בעברית.

מחקרו כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בר-אשר עוסק כעת בכמה מחקרים:

א. כתיבת הכרך השלישי של ספרו על תצורת שם העצם במשנה.

ב. הכנת מהדורה מדעית של כל השרח במרוקו על פי מסורות תאפילאלת ותודגה ומסורות אחרות. המחקר מיועד להקיף מספר כרכים.

ג. דקדוק קצר של לשון חכמים.

ד. ספר על לשון התפילה וסגנונה.

ה. משלים את הכנתו של הכרך השלישי של "מחקרים בלשון חכמים".

בר-אשר ממשיך בכתיבה גם בתחומים אחרים, ובכלל זה עיסוק בלשון התפילה ובלשון מגילות קומראן.

ספר יובל לכבודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מחקרים בסורית של ארץ-ישראל: מקורותיה, מסורותיה ובעיות נבחרות בדקדוקה, ירושלים, תשל"ז.
  • פרקים במסורת לשון חכמים של יהודי איטליה על-פי כתב-יד פאריס 329-328, סדרה "עדה ולשון", ו, הוצאת מפעל מסורות הלשון של עדות ישראל והוצאת מאגנס, ירושלים תש"ם.
  • La Composante hébraïque du Judéo-arabe algérien (communautés de Tlemcen et Ain-Temouchent), Editions Magnes, Jérusalem 1992
  • מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ח; מהדורה שנייה מורחבת: ירושלים תשנ"ט. ISBN 978-342-700-8
  • L'hébreu mishnique Etudes limguistiques, Orbis/Supplément, tome 11, Peeters Press, Leuven & Paris 1999
  • לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו, כרך א, חלק א - פרקי מבוא, חלק ב - מהדורה לספר בראשית, כרך ב, חלק ג - מהדורת החיבור כולו, כרך ג, חלק ד - מבואות ומהדורה של שרח ההפטרות, הוצאת מוסד ביאליק והמרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ב.
  • העברית שבפי צאצאי האנוסים בצרפת, כרך א - מחקרי לשון; כרך ב - הסידורים והמחזורים של יצחק ארתור פריר, מבוא ומהדורה מוערת ומבוארת, הוצאת מוסד ביאליק ומרכז בן-יהודה לחקר הלשון העברית, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ו; מהדורה ב: ירושלים תשס"ז.
  • מחקרים בלשון חכמים, כרך א - מבואות ומחקרי לשון; כרך ב - פרקי דקדוק, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ט. ISBN 9789653429918 (כרך א), ISBN 9789653429925 (כרך ב).
  • לשונות מסורות ומִנהגות - עיונים בלשונות, במסורות, באורחות חיים וביצירות של היהודים במגרב ועיונים בלשונות היהודי, הוצאת מכון בן-צבי, ירושלים תש"ע ISBN 978-965-235-145-6
  • לשונות ראשונים – מחקרי לשון במקרא במגילות ים המלח ובארמית, הוצאת מאגנס, ירושלים תשע"ב ISBN 978-965-493-639-2
  • פרקי עיון בעברית החדשה ובעשייה בה, הוצאת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשע"ב, 978-965-481-045-6 ISBN
  • Les communautes juives du Sud-Ouest de la France: Prieres et traditions linguistiques, Edition Peeters, Leuven- Paris 2013 ISBN 978-90-429-2969-2
  • Studies in Classical Hebrew, De Gruyter, Berlin/Boston 2014, ISBN 978-3-11-030039-0
  • תורת הצורות של לשון המשנה – פרקי מבוא ותצורת שם העצם, כרכים א-ב הוצאת האקדמיה ללשון העברית, מוסד ביאליק וקרן מתנאל, ירושלים תשע"ה ISBN 978-965-536-175-9
בדפוס:
  • ֹלְשוֹנֵנוּ רִנָּה – עיוני לשונות סגנון ותכנים במטבעות של תפילות ונלווים להן
  • מחקרי מערב - עיונים בלשונות במסורות ובתעודות מצפון אפריקה, הוצאת מכון בן-צבי

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גישה זו בולטת במאמר "אחדותה ההיסטורית של הלשון העברית ומחקר לשון חכמים", מחקרים בלשון א, תשמא, עמ' 75–99
  2. ^ 1. "צורות נדירות בלשון התנאים", לשוננו מא, תשלז, עמ' 96; 2. "לשון חכמים", ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, ירושלים תשנב, עמ' 660
  3. ^ "איש יהודי היה בשושן הבירה", לשוננו לעם נ, תשנ"ט, עמ' 76–79
  4. ^ ספר תשורה לעמוס, ספר היובל לעמוס חכם, אלון שבות תשס"ז, עמ' 449–472
  5. ^ ראה ש"י לשרה יפת – מחקרים בפרשנותו ובלשונו, ירושלים תשס"ח, עמ' 251–263
  6. ^ פרקים במסורת לשון חכמים של יהודי איטליה – עדה ולשון ירושלים תש"ם; ו-L'hebreu mishnique: etudes linguistiques, Paris – Leuven, 1999
  7. ^ "לשון חכמים – דברי מבוא" ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, כרך ב, ירושלים תשנ"ב עמ' 657–688
  8. ^ "הטיפוסים השונים של לשון המשנה", תרביץ נג, תשמ"ד 1984, עמ' 187–220
  9. ^ Working with no Data: Semitic and Egiptian Studies Presented to Thomas O. Lambdin, Winona Lake, 1987, pp 1- 38
  10. ^ לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו (כרכים א-ג, ירושלים, תשס"ב)
  11. ^ מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה מהדורה א תשנ"ח, מהדורה ב תשנ"ט
  12. ^ "על היסודות העבריים בערבית המדוברת של יהודי מרוקו", לשוננו מב, תשל"ח ,1978 עמ' 163–189
  13. ^ העברית שבפי צאצאי האנוסים בצרפת, מהדורה א תשס"ו, מהדורה ב תשס"ז