תחבורה באיי פארו
ההיסטוריה של התחבורה באיי פארו, מתחלקת לארבע תקופות נפרדות:
עד סוף המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד סוף המאה ה-19, אמצעי התחבורה היחידים בין האיים היו סירות שהפליגו מאי לאי. באיים עצמם הלכו התושבים ברגל. בעלי האמצעים ובני המעמדות העליונים רכבו על סוסים, או נסעו בעגלות רתומות לסוסים.
תחילת המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתחילת המאה ה-20, התפתחו קווי מעבורת בין האיים. בין שתי מלחמות העולם החלה להתפתח באיים התחבורה הציבורית - בעיקר מוניות ואוטובוסים. היו גם מעט מכוניות פרטיות.
אחרי מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי מלחמת העולם השנייה, החל השימוש במעבורות מודרניות, המסוגלות לשאת מכוניות מאי לאי. מעבורות אלה אפשרו לראשונה נסיעה במכונית מעיר לעיר בין האיים.
שנות ה-60 ואילך - עידן המנהרות והגשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופה זו החלו לבנות מנהרות המקשרות את האיים השונים. בניית המנהרות אלה החלה בשנות ה-60 של המאה ה-20, והגיע לשיאה בשנות ה-70. בשנת 1973 נבנתה מנהרה בין העיר נוראסקאלה שבאי אייסטורוי, לבין העיר נסוויק שבאי סטריימוי. בשנת 1976 נבנתה מנהרה נוספת בין איים אלה, וכן גשר המקשר בין שני האיים, שכונו מעתה "היבשת" ("Meginlandið"). בשנת 1975 נבנה גשר בין ויד'וי ובורד'וי, וב-1986 נבנה גשר בין בורד'וי וקונוי, שקישר את הבירה לאיים הדרומיים.
בשנת 2002 נבנתה מנהרה בין סטריימוי וואוגר (שבו נמצא שדה התעופה של האיים). מנהרה המקשרת בין אסטורוי לבורד'וי נפתחה בשנת 2006. עם השלמתה, 85% מתושבי האיים מקושרים בגשרים או מנהרות.
נמלים, מסילות ברזל ודרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]
באיים אין מסילות ברזל. באיים 458 ק"מ של כבישים, מתוכם 450 ק"מ של דרכים סלולות.
בין נמלי האיים ניתן למנות את:
צי סוחר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאיים צי סוחר הכולל שש ספינות, המסוגלות לשאת 22,853 טונות מטען (נכון לשנת 1999). ספינות אלה כוללות שתי מכליות, מכלית נפט אחת, ספינת קירור אחת, מעבורת, וספינת נוסעים למרחקים קצרים.
שדות תעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באיים שדה תעופה אחד - נמל התעופה ואוגר, ובו מסלול נחיתה אחד באורך 1,799 מטרים.
