תקופת אור 3

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אימפריה של השושלת השלישית של אור

תקופת אור 3 היא תקופה בהיסטוריה של שומר. תקופה זו מחליפה את תקופת הגותים ונחשבת לרנסאנס השומרי.

תיארוך התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכרונולוגיה של המזרח הקרוב העתיק נהוג להשתמש במספר כרונולוגיות. לגבי התקופה יש כמה תיארוכים, כרונולוגיה נמוכה וכרונולוגיה תיכונה. לרוב נהוג להשתמש בכרונולוגיה תיכונה.

  • כרונולוגיה תיכונה 2111–2003 לפני הספירה.
  • כרונולוגיה נמוכה 2047–1940 לפני הספירה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת אור 3 באה אחרי התקופה הגותית, לפעמים נהוג לכנות אותה תקופת הרנסאנס השומרי היות שבתקופה זו הגיע שיא תרבותי.

המלך הראשון של התקופה היה אור-נמו שלפני כן היה מושל העיר אור תחת שלטונו המרכזי של מלך ארך אותו-ח'גל, אך אור נמו מרד בו ותפס את השלטון.

העיר אור לא הייתה חזקה עד תקופת אור 3, אבל עם הפיכתו של אור נמו למלך, הפכה אור לעיר המרכזית במסופוטמיה. האימפריה של אור נמו לא הייתה כה גדולה כמו האימפריה האכדית, אך הייתה חשובה. הוא הקים את שושלת אור 3. אור נמו השתמש בשיטות ההנהגה של האכדים, כלומר שלטון מרכזי ומינוי מושלי ערים המקורבים אליו (חלקם בני משפחתו).

את אור נמו החליף בנו שולגי ששלט בערך 48 שנים. הוא התחיל לשלוט בגיל צעיר. בהמשך הוא הכריז על עצמו כעל אל, מה שגרם למרידות נגדו. שולגי הקים את צבא הקבע הראשון בעולם.

איבי-סין היה המלך האחרון של התקופה ושושלת אור 3 הסתיימה איתו. העילמים כבשו את ארץ שומר והתרבות השומרית נעלמה. עם התדרדרות תרבות אור 3 בצפון מסופוטמיה קמה מדינה חדשה בשם בבל.

אחד השיחזורים של הזיגוראת הגדול של אור

בניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניה רגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגם הטיפוסי של הבית המסופוטמי הוא בית עם חצר פנימית. בבית אין חלונות והאור נכנס דרך חצר פנימית. הבית סגור לחלוטין לסביבה חיצונית. לבית יש קומה שנייה המכסה את מחצית שטחה של הקומה הראשונה, ובמרכז הבית יש נקודת ניקוז.

העיר בתקופת אור 3 בנויה כך שיש הרבה סמטאות ללא מוצא. לא ממש ברור למה בנו בצורה כזאת, אך יכול להיות שזה נעשה כדי לחלק את העיר לקבוצות שונות של האוכלוסייה. בתוך הקבוצות ניתן לראות בתים בגדלים שונים, מה שמעיד על הבדלי מעמדות וכוח. בחלק מן הבתים נמצאו אזורי פולחן.

בניה מונומנטלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הדברים המוכרים של התקופה היא בניה מונומנטלית. אור המקדשים, ארמונות וקברי המלכים בנויים באותו מתחם. המקדשים היו מורכבים ממספר חדרים ומרחבים, לכל חלק היה שימוש שונה, התאספות, תפילה, פולחן, מגורי כוהנים ועוד. מבנה המקדש היה אחיד בתקופה הזאת ונמצאו דוגמאות כאלו לא רק בעיר אור. המקדש היה בנוי על גבי זיגוראת בעל שלושה שלבים. הגישה אל המקדש שהיה ממוקם על גבי זיגוראת עליון הייתה באמצעות שלושה גרמי מדרגות – שניים מצדי הזיגוראת ואחד מלפנים. קברי המלכים נבנו מתחת לאדמה ולכן השתמרו במצב טוב מאוד.

הזיגוראת הגדול של אור[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיגוראת זה נבנה בעיר אור לכבוד אל הירח ננה. המלך אור-נמו התחיל את הבניה ובנו שולגי סיים את הבניה.

ארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משקולת

בעזרת סקרים ארכאולוגיים ניתן לראות התפתחות יישובים באזור.

מספר התושבים הגדול ביותר בתקופה זו ישב בעיר אור ואוכלוסייה זו ישבה על שטח של יותר מ-2,500 דונם. גודל אוכלוסייה כזה לא נראה בכל שאר העולם באותו זמן (ייתכן שבמצרים, אבל אין עדויות לכך. ייתכן בגלל ההצפות החוזרות של נילוס).

שפה והממצא הכתוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה האכדית ירד השימוש בשפה השומרית, אך בתקופת אור 3 חזרו לעשות בה שימוש. לאחר תקופת אור 3 הפכה השומרית לשפת הפולחן, והפסיקה להיות שפת השלטון.

יש טקסטים רבים וממצא כתוב של התקופה. רוב הממצא כולל תעודות כלכליות ולא היסטוריות. הם נהגו לרשום כל דבר שולי וקטן, אך רובם עוסקים בעניינים אדמיניסטרטיביים. שלושת המלכים האחרונים של התקופה הם בעלי שמות אכדיים, אך יש עדיין שימוש ברור בשפה השומרית.

אור נמו (יושב)

בוני המקדשים נהגו לסמן את הלבנים בחותמת המלך, מה שסייע לארכאולוגים להשוות אותן לממצאים הכתובים ולתארך בעזרתן את המבנים ותקופת שלטון המלכים.

מלכי התקופה (שושלת אור 3)[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאת השושלת האחרונה שאפשר לקרוא לה שומרית[1] .

שרידי האתר היום

למסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

למסו

החל מתקופה זו החלו תושבי מסופוטמיה להאמין בישות חדשה שנקראת למסו, אשר תפקידה היה להגן על אנשים מפני רוחות רעות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תקופת אור 3 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל נח קרמר, ערש הציוויליזציה, ספרית מעריב, 1980, עמ' 39