LGM-30 מיניטמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
LGM-30 מיניטמן
LGM-30 Minuteman
Minuteman3launch.jpg
שיגור מיניטמן
מידע בסיסי
ייעוד טיל בליסטי בין-יבשתי, משוגר מ"סילו"
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
יצרן בואינג
עלות יחידה $7,000,000
כניסה לשירות

1962 (דגם I), 1965 (דגם II),

1970 (דגם III)
משתמשים חיל האוויר של ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פלטפורמת שיגור "סילו"
מאפיינים כלליים
הנעה דלק מוצק (בשלבים 1,2) ודלק נוזלי בשלב השלישי
משקל כ 36 טון
ממדים
אורך כ 18 מטר
קוטר כ 1.7 מטר
ביצועים
מהירות 23 מאך (28,176 קמ"ש)
טווח כ 13,000 ק"מ
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי W62, W78, W87
הנחיה אינרציאלית, אוטונומית, ייתכן גם תיקון לפי כוכבים ונווט לפי לוויינים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

LGM-30 מיניטמןאנגלית: LGM-30 Minuteman) הוא טיל בליסטי בין-יבשתי המתופעל על ידי פיקוד המהלומה הגלובלית של חיל האוויר של ארצות הברית. נכון לשנת 2014 זהו הטיל הבליסטי הבין-יבשתי הקרקעי היחידי שנמצא בשירות מבצעי ובתור שכזה - הוא מרכיב מרכזי בהרתעה האסטרטגית של ארצות הברית, ביחד עם הטילים המשוגרים מצוללות וביחד עם נשק גרעיני שנישא על ידי מטוסים. המיניטמן נושא ראש קרבי בעוצמה של 300–500 קילוטון, והראשון לשאת ראשי נפץ מרובים. הטיל נקרא על שמם של אנשי המיליציה האמריקאים מימי מלחמת העצמאות של ארצות הבריתתרגום חופשי: "נכון לפעולה תוך רגע"). הטיל מתוכנן להישאר בשירות, לכל הפחות, עד 2030. נכון ל-2014 מתפעל חיל האוויר האמריקאי כ-450 טילים מסוג זה המאוחסנים בתוך מבנים ייעודיים מסוג סילו[1] לצורך זה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני הדגמים הראשונים של הטיל, "מיניטמן I" ו"מיניטמן II", שירתו בין השנים 1962–1997, 35 שנים בסך הכול. שירות מבצעי מוצלח זה מיוחס לשתי טכנולוגיות חדשניות ששולבו בטיל. ראשית, השילוב המוצלח של מאיץ דלק מוצק ושנית, ה"מיניטמן" היה הטיל הבין-יבשתי הראשון ששולבה בו מערכת אינרציאלית ממוחשבת ולמעשה הוא נחשב למערכת המבצעית הגדולה, הראשונה שהייתה "מערכת משובצת מחשב".

מיניטמן I[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיגור ראשון בוצע בפברואר 1961. עד יוני 1965 סופקו 800 טילים. טיל זה היה הטיל בליסטי בין-יבשתי הראשון שעשה שימוש בשלב ראשון שהוא מאיץ דלק מוצק. טיל זה הוא גם הטיל הראשון שעשה שימוש במחשב בקרה שכלל סוג של "דיסק קשיח" ו"מעגלים משולבים". נושאים אלו היו פורצי דרך בתקופתם.

מיניטמן II[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם זה כלל מספר פריצות דרך ובכללן יכולת נשיאה של ראש קרבי בעוצמה של 1.2 מגה-טון, אמצעים לשיבוש מערכות הגנה אקטיבית, ואמצעי ניהוג של השלב השני, שהיה מונע בדלק נוזלי - מבלי להיזדקק לנחיר פליטה מתכוונן. השליטה בכוון הדחף של השלב המונע בדלק נוזלי הושגה תוך הישענות על מזרקים שפועלים באמצעות הזרקת נוזל לתוך זרם הפליטה של המנוע, מבלי שיש צורך בחלקים מכניים נעים גדולים (באנגלית, טכנולוגיה זו מכונה: (liquid injection thrust vector control (TVC).

מיניטמן III[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיל זה היה הטיל הראשון שהוא טיל מרובה ראשי נפץ. הטיל יכול לשאת עד שלושה ראשים קרביים בעוצמה של 150 קילו-טון (לעומת ראש קרבי אחד של 1.2 מגה-טון בדגם הקודם). כדי לאפשר "לשחרר" כל ראש נפץ לעבר מטרה משלו, התווספו מנועי דחף ל"מנשא" הרש"קים שאיפשרו לו שינויים קטנים במצבו המרחבי, במסלולו ובמהירות שלו, כך שניתן לכוון כל ראש נפץ בנפרד. בעשורים האחרונים, 450 הטילים עברו שדרוגים שונים ובימינו הם מותאמים לנשיאת ראש קרבי יחיד[2].

מצב נוכחי ופיתוח מתוכנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית טילי ה-PEACEKEEPER שתוכננו להחליף את טילי המיניטמן, בוטלה במסגרת הסכמי START-II, מכיוון שכך, חיל-האוויר האמריקאי מתכנן להמשיך ולתפעל את טילי המיניטמן לפחות עד 2030.

ניסויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק גדול מהניסויים מפורטים בקישור של חיל האוויר האמריקאי (ראה להלן, קישורים חיצוניים)

שימושים ויישומים מיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיניטמן נייד על קרונות רכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1959 פורסמה תוכנית להקמת "טייסות" מיניטמן שיישענו על שיגור מתוך רכבת כשהרעיון הוא שניידות הרכבת תביא למצב בו האויב לא יכול לשגר כנגד טילים אלה "מכה מקדימה". הרעיון הבשיל לידי ניסוי הדגמה ואולם לבסוף, ביטל הנשיא קנדי את התוכנית.

טיל מיניטמן משוגר מהאוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית לאפשר שיגור טילי מיניטמן מתוך מטוסי "גלקסי", כולל ביצוע ניסוי הדגמת היתכנות. התוכנית לא הבשילה להצטיידות, ככל הידוע על רקע של קשיים הנדסיים ובטיחותיים. היכולת העקרונית, אבל, היוותה נושא לדיון במסגרת הסכמי START.

טיל מיניטמן כמימסר רדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הנושאים שנדונו בהרחבה, במסגרת תפיסת ההרתעה של ארצות הברית, הייתה השאלה איך מבטיחים את רציפות היכולת להעביר פקודה אל הכוחות הגרעיניים האמריקאים, גם לאחר שארצות הברית נתקפה. במסגרת זו, יצורו טילי "מיניטמן" שמטרתם הייתה לשדר פקודת הפעלה, תוך כדי מעוף הטיל ובכך להבטיח שניתן יהיה להעביר פקודות גם לאחר היפגעות.

מיניטמן כמשגר לוויינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית להשתמש בטילי ה"מיניטמן, כמשגר לוויינים "לפי צורך", באתרעה קצרה, נהגתה ונזנחה על רקע חוסר עניין.

שימוש בשלבי המנוע השונים כטילי מטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנועי ה"מיניטמן" משמשים את מערך ה THAAD, (טיל נגד טילים) ואת מכ"מי ההגנה האקטיבית האמריקאיים - לדימוי מטרות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא LGM-30 מיניטמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]