טיל בליסטי בין-יבשתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניסוי אמריקאי בטיל ה-Peacekeeper. ניתן לראות את מסלול ראשי הנפץ שהתפצלו מטיל יחיד ששוגר

טיל בליסטי בין-יבשתיאנגלית: Intercontinental Ballistic Missile) הוא טיל בעל טווח פגיעה גדול מאוד (5,500 ק"מ ויותר), לרוב מיועד לנשיאת ראש נפץ גרעיני אחד, או מטען של כמה ראשי נפץ גרעיניים.

בגלל עוצמתם החזקה וטווחם הגדול של טילים אלו, יש המעריכים כי במקרה של מלחמה גרעינית יהוו הטילים הבין-יבשתיים כוח עיקרי, זאת בנוסף למפציצים גרעיניים.

הטילים הבין-יבשתיים עולים על טילים בליסטים אחרים, דוגמת הטיל הבליסטי לטווח בינוני והטיל הבליסטי קצר-הטווח, הן בטווחם והן במהירותם.

בין המדינות המחזיקות ברשותן כמה סוגים של טילים בין-יבשתיים, נמצאות ארצות הברית ורוסיה. מדינות אחרות כמו בריטניה וצרפת, מחזיקות אך ורק בטילים המיועדים לטווח בינוני. גם הודו ופקיסטן מחזיקות ברשותן טילים בליסטיים לטווח בינוני, אך עובדות על פיתוח טילים בין-יבשתיים משל עצמן, וכך עושה גם צפון קוריאה. על פי פרסומים זרים, גם לישראל יש טיל בליסטי בין יבשתי. (יריחו 3)

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניות לפיתוח טיל בעל טווח בין-יבשתי נבחנו כבר במהלך מלחמת העולם השנייה. המהנדס הגרמני ורנר פון בראון, שפיתח את הטיל הבליסטי המבצעי הראשון, V-2, עסק בתוכניות לטיל שיוכל לפגוע בארצות הברית, אולם טיל זה מעולם לא נבנה. לאחר מלחמת העולם השנייה עבר פון בראון, עם צוות גדול של מדענים וטכנאים, לארצות הברית, שם עבדו עבור הממשל האמריקני.

בברית המועצות, תחת ניהולו של המהנדס הסובייטי סרגיי קורולב פותח הטיל הבליסטי הבין-יבשתי הראשון - ה-R-7.

בארצות הברית התקיימה תחרות עזה בין הגורמים השונים אשר עסקו בנושא, כשכל אחד מהם ניסה לפתח טיל בין-יבשתי משל עצמו, ללא שיתוף פעולה, ובכך עוכב התהליך. הטיל הבליסטי הבין-יבשתי הראשון של ארצות הברית היה האטלס (על ידי צוות בראשות סימון רמו) שהפך מבצעי בשנת 1959. גם הR-7 וגם האטלס, נזקקו למשגר נייח וגדול מאוד, עובדה אשר הפכה טילים אלה לפגיעים יותר וקלים יחסית לאיתור, בהשוואה לדגמים מאוחרים יותר של טילים, ששוגרו ממשגרים ניידים. בריטניה פיתחה את הטיל היבשתי Blue-Streak, אך הוא לא נכנס לשירות עקב הסכמת ארצות הברית להעביר לאנגליה טילים בליסטיים לשיגור מצוללות.

בשנות השישים של המאה העשרים החל הפיתוח של מערכות נגד טילים בין-יבשתיים, על ידי ארצות הברית וברית המועצות, אך אלו הוגבלו על ידי האמנה עליה חתמו המעצמות בשנת 1972.

במהלך השנים החלו עוד ועוד מדינות בתוכניות שמטרתן פיתוח טילים בין-יבשתיים. בין היתר ניתן למנות את תוכניות פיתוח הטילים של קוריאה הצפונית, של הרפובליקה העממית של סין ושל הודו. בפרסומים זרים נטען כי גם לישראל ישנה תוכנית טילים, המבוססת על משפחת טילי יריחו. בשל אופיין הדומה של משימת הטיל הבין-יבשתי לבין משימת טיל שהינו משגר לוויינים, קיים מתאם מסוים בין יכולתן של מדינות לפתח בעצמן משגרי לווין, לבין יכולתן לפתח בעצמן טילים בין-יבשתיים.

בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות התפתחות הטכנולוגיה התאפשרה הקטנת ראשי הנפץ, מבלי לפגוע בעוצמתם. כך שהטילים הבין-יבשתיים שקיימים כיום נושאים לרוב כמה ראשי נפץ היכולים לפגוע במטרות שונות ומקשים על מערכות הגנה לירט אותם.

שיגור[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיל בין-יבשתי יכול להיות משוגר מכמה סוגי משגרים:

  • בעזרת מבנים תת-קרקעים לשיגור טילים, המספקים הגנה כנגד התקפה אווירית על אתר הטילים. בנוסף, ישנם מבנים על קרקעיים הממוגנים גם הם מהתקפה גרעינית.
  • צוללות המשגרות טילים בין-יבשתיים מסוגלות לשגר טיל מכל ים או אוקיינוס בעולם, והן בעלות טווח המכסה למעשה כל נקודה על פני כדור הארץ.
  • משאיות כבדות.
  • משגרים ניידים אחרים, כגון טיל המשוגר מרכבת.

שלבי הטיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטיל בליסטי בין-יבשתי שלושה שלבי טיסה עיקריים, והם:

  • שלב ההאצה - 3 עד 5 דקות (תלוי בסוג הדלק וסוג הטיל). בסוף שלב זה, הטיל מגיע לגובה של 150 עד 400 ק"מ, תלוי במסלול הטיסה.
  • מסלול טיסה - מסלול המתווה במרחב חלק מאליפסה ומהווה את השלב העיקרי והארוך ביותר אותו עובר הטיל במהלך מעופו. שלב זה נמשך כ-25 דקות לערך, כשרובו מחוץ לאטמוספירה. כאשר עובר הטיל כמחצית ממסלולו, משוחרר מתוך המעטפת בקצהו המטען היעודי העשוי להיות ראש נפץ יחיד או מספר ראשי נפץ קטנים יותר, המיועדים לפגוע בסביבת מקום אחד או בכמה מקומות בו זמנית. בנוסף לכך, עשוי הטיל לשחרר בשלב זה אמצעים שונים, שמטרתם להטעות ולבלבל מערכות מעקב והגנה של הצד המותקף ובכך למנוע את ירוטו או את איכון מקום פגיעתו המשוער. אמצעי הטעיה אלו עשויים להיות 'ראשי-נפץ' דמה בגודל מלא או מוץ של סיבים או רצועות מתכת, המיועד לשבש את מכ"ם מערכת ההגנה. אמצעי הטעיה נוסף, שהטיל עשוי לשחרר בשלב זה של הטיסה, הוא כדורים מתנפחים מכוסי מתכת. כדורים אלה מאוכסנים בטיל כשהם מרוקנים מאויר, כדי לחסוך בנפח, ובשלב הפרישה שלהם הם מנופחים אוטמטית באוויר ומשוחררים מגוף הטיל. ניפוח הכדורים מגדיל את הנפח שלהם ולכן גם את החזר המכ"ם שלהם. מאחר שהכדורים משוחררים מהטיל בשלב מעוף שבו הטיל נמצא מחוץ לאטמוספירה, הרי שלא נוצר גרר, כתוצאה מהתנגדות האוויר, והכדורים המנופחים ממשיכים לנוע לצד הטיל או ראשי הנפץ האמיתיים באותה המהירות. החזר המכ"ם הגדול, כתוצאה מהניפוח, והתנועה באותה המהירות לצד הטיל או לצד ראשי נפץ ששוחררו מהטיל, נועדו להטעות מערכות עקיבה של מערך ההגנה, כך שיקשה עליהן לזהות את המיקום של הטיל או של ראשי הנפץ האמיתיים.
  • שלב הכניסה מחדש - מתחיל בגובה של כ-100 ק"מ ונמשך כ-2 דקות. הפגיעה במטרה היא במהירות של למעלה מ-4 ק"מ בשנייה. בשלב זה, בשל העובדה שהוא מתחיל בכניסה מחדש לאטמוספירה, הגרר הנוצר עקב התנגדות האוויר מביא לכך שאמצעי הטעיה, כגון המוץ והכדורים מתנפחים שתוארו קודם, מאטים ומתפזרים ולכן מתרחקים מראשי הנפץ שאת זיהויים במכ"ם נועדו להקשות. התרחקות זו מקטינה משמעותית את יעילותם של אמצעי ההטעיה הללו אך העובדה כי בשלב זה ראשי הנפץ כבר ממילא קרובים למטרה ונעים במהירות אדירה הופכת עובדה זו ללא רלוונטית. היבט חשוב נוסף בשלב זה, בנוגע לעובדה כי הוא מתבצע בתוך האטמוספירה, הוא החום הרב הנוצר במעטפת ראשי החץ, עקב מהירותם האדירה בשלב זה והתנגדות האויר. החום הרב שנוצר בשלב הכניסה מחדש מצריך תכנון מיוחד ועמיד של ראשי הנפץ, כדי שלא ישרפו ויתפוררו, ובא על חשבון משקל המנגנון והמערכות הפנימיים שבראש הנפץ כמו גם מצמצם את האפשרויות להתקין בראש הנפץ אמצעי ביות סופי, שמטרתם לשפר את דיוק הפגיעה שלו.

סוגי טילים בליסטיים בין- יבשתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילים בליסטיים המשוגרים מן הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיל ה Trident II משוגר מצוללת בים

לחיל הים של ארצות הברית יש כיום 14 צוללות מסוג אוהיו, הנושאות 24 טילי Trident II כל אחת, ובכל טיל יש 8 ראשי קרב מתפצלים. בסך הכול מחזיק חיל הים האמריקני 432 טילים הנושאים 3,456 ראשי נפץ גרעיניים. גם חיל הים הרוסי מחזיק ברשותו 13 צוללות הנושאות 181 טילים, ובסך הכול 639 ראשי נפץ גרעיניים.

היתרון בצוללת המסוגלת לשגר טילים בליסטיים הוא שרידותה שנובע מהקושי באיתורה, ולכן מהווה צוללת נושאת טילים בליסטיים בעלי ראשי נפץ גרעיניים חלק ממערך המכה השנייה.

טילים בין-יבשתיים בצבאות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • SS-6, SAPWOOD / סמיורקה / 8K71
  • SS-7, SADDLER / R-16
  • SS-8, SASIN / R9
  • SS-9, SCARP
  • SS-11, SEGO
  • SS-17, SPANKER
  • SS-18, SATAN / R-36M2 / Voevoda
  • SS-19, STILETTO
  • SS-24, SCALPEL / RT-23
  • SS-25, SICKLE / Topol
  • SS-27, Topol-M
  • RSM-56, בולבה[1]

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יריחו 3 - טיל שטווחו מוערך בכמה אלפי קילומטרים.

רבות פורסם בעולם על טילי "יריחו" לסוגיהם השונים. ישראל לא פרסמה באופן רשמי מידע על הטיל או על פיתוחו.

כל הפרסומים הזרים מוסרים את המידע שלהלן (עם הבדלים קטנים בין הפרסומים): טיל הענק הזה הוא תלת-שלבי המונע בדלק מוצק ובעל כושר נשיאת ראשי חץ במשקל של 1,000 עד 1,300 ק"ג. הטיל מסוגל לשאת ראש נפץ גרעיני אחד במשקל של 750 ק"ג או 3-2 ראשי חץ גרעיניים קטנים יותר הניתנים לשיגור למטרות נפרדות. משקל הטיל בעת השיגור 30 טונות, אורכו 15.5 מטרים וקוטרו 1.56 מטר.

לפי הערכות מומחים, מדובר בטיל הדומה ביכולותיו לטיל "שביט" המשמש את ישראל לשיגור לוויינים. הטווח של הטיל נע בין 4,800 ק"מ עד ל-15,500 ק"מ, תלוי במשקל המטען. המומחים אף מרחיקים לכת וקובעים כי אם הטיל נושא פצצת אטום במשקל 350 ק"ג הוא מסוגל לעבור את הטווח המקסימלי. על-פי תמונות הטיל המופצות בעולם, ניתן לשגר את "יריחו 3" ממתקני שיגור במחפורות וגם ממערכת ניידת. על-פי ההערכות בעולם הטיל הפך למבצעי והוכנס לשימוש במהלך 2008 אחרי שנוסה בהצלחה בפעם הראשונה ב-17 בינואר באותה שנה, בניסוי בבסיס פלמחים.

על-פי דיווח סודי שנמסר לקונגרס בארצות הברית כבר ב-2004, טיל מסוג "יריחו 3", עם מטען של עד 1,000 ק"ג, יוכל להעניק לישראל את יכולת המהלומה הגרעינית לכל מדינות המזרח התיכון, כולל כל איראן, אפריקה, אירופה, אסיה, כמו גם חלקים נרחבים בדרום אמריקה.

אין נתונים על מספר טילי "יריחו 3" המצויים על-פי הנטען בידי ישראל. שיגור טילים כאלה, כשהם נושאים בראשיהם נשק גרעיני, למטרות "אטומיות" באיראן, יכול לחסל את מאמץ ההתגרענות האיראני במהלומה אחת, מבלי לסכן חיי טייסים, מבלי לאבד מטוסים במסלול התקיפה או בסופו, ומבלי להיקלע לצורך לתאם את הפעולה עם מדינות זרות.

מערכות נגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיל נגד טילים

בעקבות פיתוח הטילים והתפוצה שלהם, הואץ פיתוח המערכות שנותנות מענה לטילים האלו - מערכות נגד טילים וטיל נגד טילים. מערכת האנטי-טילים הראשונה מוקמה בשנת 1970, במוצב אנטי-טילים בארצות הברית הנמצא בצפון דקוטה, והייתה פעילה בין השנים 1975-1976. ברית המועצות מיקמה את מערכת הטילים גאלוש מסביב למוסקבה בשנות ה 70'.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]