אוון קורי
 | |
| לידה |
1882  |
|---|---|
| נהרג |
28 באוגוסט 1965 (בגיל 83 בערך) |
| השכלה | |
| תקופת כהונה |
? – 28 באוגוסט 1965 |
| תקופת הפעילות |
? – 28 באוגוסט 1965 |
| פרסים והוקרה | |
  | |
אוון קורי (באנגלית: Owen Cecil Kirkpatrick Corrie; 1882–1965) היה שופט בריטי בכיר בארץ ישראל במערכת המשפט בתקופת המנדט הבריטי.
מהלך חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוון קורי נולד בבריטניה בשנת 1882. למד בבית הספר התיכון היוקרתי איטון ובאוניברסיטת קיימברידג'. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הבריטי בצרפת ובבלגיה, תחילה בדרגת טוראי ראשון וב-17 בינואר 1915 הועלה לדרגת סגן משנה. על שירותו זכה בציון לשבח ובאות ההצטיינות "הצלב הצבאי" (Military Cross).
לאחר סיום המלחמה, בשנת 1920, הגיע לארץ ישראל במסגרת מינהלת שטחי האויב הכבושים (OETA - Occupied Enemy Territory Administration). תפקידו הראשון היה שופט בבית המשפט בשכם. באפריל 1920 נתמנה להיות שופט בית המשפט לערעורים ובשנת 1924 נתמנה למשנה לזקן השופטים, תוארו של נשיא בית המשפט העליון המנדטורי בירושלים, וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 1936. פעמיים כשהיו חילופי שופטים בנשיאות בית המשפט העליון, פסחו עליו ואחרים מונו לתפקיד זקן השופטים.
בשנת 1936 נתמנה לזקן השופטים באיי פיג'י בדרום האוקיינוס השקט ועזב את ארץ ישראל. קורי כיהן בתפקידו בפיג'י עד לשנת 1945. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה נתמנה לשופט בבית המשפט הבריטי באזור הכיבוש הבריטי בגרמניה.
בשנת 1957 נתמנה לשופט בבית המשפט הבריטי לערעורים של מזרח אפריקה שמושבו בקניה והחל למלא תפקיד זה ב-22 במרץ 1958. הוא מילא תפקיד זה עד ל-19 במאי 1961, עת פרש לגמלאות ושב לאנגליה. בשנת 1965 הגיעו חייו של קורי לסיומם כאשר נדרס על ידי מכונית בעת שטייל באזור כפרי[1].
משפט רצח ארלוזורוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
תפקידו השיפוטי החשוב ביותר של קורי בתקופת כהונתו בארץ ישראל היה תפקיד אב בית הדין, ראש ההרכב, במשפט רצח ארלוזורוב בשנת 1934. לצדו ישבו בדין במשפט זה השופטים יוסף משה ולירו היהודי ועלי חסנה הערבי. היה זה משפט שהסעיר את היישוב היהודי וגרם לקרע בין תנועת העבודה שהנהיגה את היישוב, לבין התנועה הרוויזיוניסטית. במשפט הואשמו ברציחתו של ארלוזורוב שני פעילים רוויזיוניסטים, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט.
בתום המשפט, שהתמשך כעשרה חודשים והסתיים ב-8 ביולי 1934, קרא השופט קורי את פסק הדין; אברהם סטבסקי הורשע ברצח וצבי רוזנבלט זוכה. הרשעתו של סטבסקי הייתה ברוב דעות של השופטים קורי וחסנה, כאשר השופט ולירו, בדעת מיעוט, סבר שיש לזכותו. על סטבסקי הוטל עונש מוות. בערעור, בטלו השופטים פרנסיס בייקר, ג'וליאן דה-פרייטס ומייקל מקדונל, ב-20 ביולי 1934, את פסק הדין וזיכו את סטבסקי פה אחד, בהיעדר עדות מסייעת, לעדות של סימה ארלוזורוב.
אופיו וגישתו המשפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
קורי גילה יחס מתנשא, לא רק כלפי תושבי הארץ הנידונים לפניו, אלא גם כלפי חבריו השופטים הבריטים בארץ ישראל. השופט היהודי גד פרומקין, שכיהן בבית המשפט העליון המנדטורי, תיאר אותו כך: "בוגר איטון וקיימברידג' וחבר לשכת עורכי הדין האנגלית...ראה עצמו עליון מעל חבריו הבריטים...וזאת בלי לומר כי נהג כסנוב כלפי אלו שלא היו בריטים ושאף ליצור מחיצה בינו לבינם...הוא אהב טקסים וכאשר עבר לכהן כזקן השופטים בפיג'י הוא נהנה מן הריטואלים שהיו נלווים לתפקיד כזה במושבה כה נידחת...הוא סיפר לחבריו על מספר הסירות והמשרתים שיש לו ושלח להם צילום שלו בלבושו הרשמי כשנער שחור אוחז בשולי גלימתו". [2].
אופיינית הייתה התנהגותו ביום פתיחת משפט רצח ארלוזורוב ב-25 באפריל 1934:
- "ב- 9 בבוקר הגיע השופט קורי, לבוש גלימת שופט וחובש פאה, במכונית פתוחה, מלווה בשוטרים רוכבים משני צדיה, ופילס דרכו במגרש-הרוסים בואכה לבית-המשפט. משמר כבוד של משטרת ירושלים קיבל את פניו בהצדעה והוא ירד מן המכונית, עשה דרכו למושבו הגבוה באולם-המשפט, רשם את שמות באי-כוח התביעה וההגנה, והמשפט של רצח-ארלוזורוב החל".[3].
גישתו השיפוטית של קורי הייתה דומה לזו של השופטים הבריטים מייקל מקדונל ותומאס הייקראפט, אשר מילאו בזה אחר זה את תפקיד זקן השופטים בארץ ישראל. שניהם נקטו גישה סנובית ומתנשאת על תושבי הארץ, שנחשבו בעיניהם כ"ילידים" וסברו כי אין להחיל עליהם את העקרונות הנעלים של המשפט הבריטי. אף קורי הקפיד על שמירת גבול ברור בינו לבין תושבי הארץ ונקט גם הוא גישה שאין לייבא לארץ ישראל את המשפט האנגלי.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נתן ברון, שופטים ומשפטנים בארץ ישראל, הוצאת מאגנס, .2008
- שבתי טבת, רצח ארלוזורוב, תל אביב: שוקן, 1982.
- אב"א אחימאיר, המשפט, בהוצאת הוועד להנצחת כתביו, 1968.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תמונתו באתר ה-National Portrait Gallery.