ערבים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ערבי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
ערבים
ערבים
אל-ח'נסאא, אל-כנדי, יוחנן מדמשק, פיליפוס הערבי,
מאי זיאדה, אסמהאן, גמאל עבד אל נאצר, פייסל הראשון
אוכלוסייה
420 מיליון
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
מדינות ערב
חלק ממדינות אפריקה
ראו גם: ערביי ישראל
שפות
ערבית
דת
אסלאם
נצרות
הדת הדרוזית
קבוצות אתניות קשורות
עמים שמיים
מלטזים, יהודים, שומרונים ואשורים
תפוצת השפה הערבית:
  שפה רשמית יחידה.
  שפת שיתוף רשמית עם רוב ילידי ערב.
  שפת שיתוף רשמית בשל מיעוטים משמעותיים, היסטוריה, או מסיבות תרבותיות.

ערבים הם אומה שמית שמוצאה בחצי האי ערב. ערבים התיישבו באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה בסדרה של גלי נדידה וכיבוש, בייחוד לאחר התהוותה של דת האסלאם במאה ה-7. מדינות בהן הערבים מהווים רוב ברור באוכלוסייה נקראות "ארצות ערב". כיום משמש השם ככינוי לילידי הארצות הללו, אשר שפת האם שלהם היא ערבית ורובם הגדול מוסלמים (מרביתם סונים).

ההגדרות השכיחות לשם ערבים בהגות ובספרות, במחקר האקדמי ובתקשורת, הן:

  • פוליטית: בני אדם שהם אזרחים במדינות אשר חברות בליגה הערבית (או בהכללה רחבה יותר, העולם הערבי) אך למדינות אלו יש גם אזרחים שאינם ערבים. הגדרה זו כוללת מעל ל-300 מיליון בני אדם. בליגה הערבית חברות כמה מדינות אפריקאיות, כגון ג'יבוטי, קומורו וסומליה, שהערבית היא אחת השפות הרשמיות שלהן אך תושביהן אינם ערבים כלל. וקיימים ערבים שאינם אזרחי מדינות אלו (למשל בארצות הברית, ישראל, במדינות אירופה).
  • לשונית: בני אדם אשר שפת האם שלהם היא ערבית. הגדרה זו כוללת מעל ל-200 מיליון בני אדם, הדוברים ניבים שונים של השפה הערבית.
  • גנאלוגית: בני אדם אשר מתגוררים, או שאבותיהם התגוררו בחצי האי ערב.
  • אתנית-תרבותית: בני אדם שרואים עצמם כערבים (ללא קשר למקורות אתניים), שתרבותם היא ערבית ומוכרים כערבים על ידי אחרים.

רוב הערבים הם מוסלמים (רובם סונים ומיעוטם שיעים ובני כיתות מיעוט נוספות), ומיעוטם נוצרים.

אטימולוגיה

המילה "ערבי" במשמעות זו מוזכרת בתנ"ך מספר פעמים. כך, למשל, ספר נחמיה מזכיר את "וְגֶשֶׁם הָעַרְבִי".[1] המילה "ערבי" מופיעה במקרא גם במשמעות של שוכן הערבה.

בשפות שמיות ככלל השורש ע.ר.ב נושא משמעויות של: מערב, שקיעה (ערב), מדבר (ערבה), עירוב, סחר, עורב וברור". לכולם או לחלקם יכול להיות קשר למקורו של השם.[דרוש מקור] ייתכן גם שבשיכול עיצורים מקור השם הוא דווקא בשורש ע.ב.ר בהקשר לאורח חייהם הנוודי.[דרוש מקור]

בקוראן המילה "ערבי" לא מופיעה כשם עצם אלא רק כתואר, לדוגמה, הקוראן מתייחס לעצמו כ"ערבי וברור" כאשר שתי התכונות קשורות זו בזו.

היסטוריה

לפני הספירה

לפי הממצא הגנטי לערבים ולעמי המזרח הקרוב הקדום מוצא פרהיסטורי משותף, אולם כזה שנפרד מעמים אלו בעת שאבותיהם הנאטופים נדדו לאורך הקשת הפוריה והתיישבו לאורכה (הפלוגרופ J1Eu9) ואילו אבותיהם של הערבים נדדו דרומה אל עבר חצי האי ערב (הפלוגרופ J1Eu10).[2]

חיילי האימפריה האשורית מביסים את "גינדיבּוּ מלך ארץ ערב" הרכוב על גמל וחייליו

האזכור הראשון של הערבים בכתב הוא מכתובת אשורית משנת 853 לפנה"ס כאשר המלך שלמנסר השלישי מונה את "גינדיבּוּ מלך ארץ-ערב" בין השליטים שהוא הביס בקרב קרקר. החל מהתקופה האשורית ובעקבות ביות הגמל הסוחרים הערבים שיחקו תפקיד מרכזי בסחר בין המזרח הקדום לבין קרן אפריקה ותימן הקדומה.

ישנן עדויות של קשרי מסחר של עמי המזרח הקרוב הקדום עם ממלכות יושבי חצי האי ערב, עיקר הקשר המסחרי בינם היה בנוגע למור והלבונה ששימשו את תעשיית הבשמים והיו נפוצים בחצי האי ערב. במבנה מימי בית ראשון בעיר דוד נמצאה כתובת בערבית קדומה שמעידה על כך שבמקום ישב ככל הנראה פקיד יהודאי אשר ידע את השפה וניהל קשרים עם אחת מממלכות התקופה בערב.

הנבטים היגרו בנדידה מאסיבית בשלהי התקופה הפרסית מצפון חצי האי ערב לכיוון דרום ירדן והנגב, כבשו והטמיעו את שרידיהם של המואבים והעמונים ודחקו את האדומים צפונה אל עבר דרום הר חברון שבשטחי יהוד מדינתא.

לאחר הספירה

ככלל האימפריות הגדולות של העולם העתיק לא כבשו את חצי האי הערבי בניגוד ליתר מה שיהיה המזרח התיכון, אפילו האימפריה הסאסאנית ששלטה על החופים המזרחי והדרומי של חצי-האי, לא הגיעה לפנים הארץ ולא לאזור החוף המערבי בו שוכנות הערים מכה ומדינה - ככל הנראה מחוסר עניין כלכלי באזור מדברי זה שלא יכול לקיים חקלאות פורייה.

טרם ימיו של מוחמד, היו תושבי חצי האי ערב עובדי אלילים, נוצרים או יהודים (צאצאי גולים יהודים מארץ ישראל וגם ערבים שהתגיירו בהשפעתם, כמו ממלכת חמיר).

התקופה שלפני מוחמד נקראת בספרות האיסלאמית: "תקופת הבערות", או הג'אהיליה. בתקופה זו היו תושבי חצי האי ערב מחולקים לשבטים הצפוניים והשבטים הדרומיים. המסורת השבטית טענה כי אנשי הצפון הם צאצאיו של ישמעאל בעוד אנשי הדרום הם צאצאיו של דמות אגדית בשם קחטאן [דרוש מקור] כאשר יש מי שמציע שקחטאן הוא יקטן בן עבר התנ"כי. [דרוש מקור]. בחצי האי ערב, חיו שבטים נודדים (בדואים) ושבטים קבועים. השבטים הקבועים גרו בערים או בנאות מדבר ועסקו בחקלאות או מסחר. בניגוד אליהם, השבטים הנודדים עסקו בליווי שיירות שעברו בחצי האי. בהמשך היו גם קבוצות ערביות אשר התנצרו (ראו: ערבים נוצרים).

לאחר עליית האסלאם והתגבשותו בכוח הזרוע בממלכות חצי הערב, יצאו מוחמד וצבאו צפונה אל עבר שטחי האימפריה הביזנטית והאימפריה הסאסאנית שהיו בתקופות שפל ונהנו משקט מתמשך ביניהן. השאיפה של מוחמד לכבוש את העולם הידוע עד אז נבלמה בשטחי מפרץ אילת, ולמרות ששלח מכתב ליהודי אילת ("איילה" הביזנטית) בו הורה להם לקבל את דתו החדשה או להתכונן למותם, היה זה דווקא מוחמד שמצא את מותו שלוש שנים לאחר שהכריז על האסלאם כ"דת האמת" שיש להשליטה על העמים האחרים.

הכיבוש הערבי של ארץ ישראל הביא את הערבים לארץ ישראל, אך אלה לא יכלו להביס את האימפריה הביזנטית ונעזרו במשתפי פעולה יהודים שמאסו בחיים כמיעוט דתי ותרבותי מדוכא ונרדף בארצם ולחמו לצד הערבים כנגד המשך השלטון הביזנטי. הערבים נהגו ביהודים ובנוצרים בארץ ישראל בתור ד'ימים, ואילו את השומרונים, שמוחמד לא הכיר ולכן גם לא הזכיר בקוראן כמונותאיסטים, אילצו להתאסלם בכוח החרב או למות וכאשר סירבו כמעט שהובילו בכך לכלייתם.

לאחר הכיבוש הערבי של המזרח התיכון נפוצו ערבים שנדדו מחצי האי ערב אל המרחב שנכבש: הלבנט, מצרים וארצות המגרב. לאחר מכן במרוצת ההיסטוריה, החלו מחד רוב בני העמים הכבושים לראות את עצמם כ"ערבים" גם כן, גם אם היה זה רק נושא תרבותי בשל התאסלמות ארצם ועמם ללא קשר דם בכובשים הערבים, ומאידך החלה הגירה של עולי רגל מוסלמים ממוצא לא-ערבי מכל הארצות שנכבשו אל עבר חצי האי ערב מסיבות דתיות וכו' שהתבוללו באוכלוסייה הערבית המקומית. הכיבוש הערבי-מוסלמי התרחב גם אל אירופה, עם כיבוש ספרד בידי המורים.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ערבים בוויקישיתוף

הערות שוליים