אימרה קינסקי

אימרה קינסקי
Kinszki Imre
לידה	10 במרץ 1901; בודפשט, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	1945 (בגיל 43 בערך); זקסנהאוזן, גרמניה הנאצית
מדינה	הונגריה
תקופת הפעילות	1929–1935 (כ־6 שנים)

אימרה קינסקי (בהונגרית: Kinszki Imre; בודפשט, 10 במרץ 1901 – 1945) היה צלם יהודי-הונגרי. הוא היה אדם משכיל מאוד ורב-גוני ומלבד העיסוק שלו בצילום גם עבודתו הפילוסופית, המדעית, הספרותית והחינוכית משמעותית. קינסקי ניספה בשואה במחנה הריכוז זקסנהאוזן.

פועלו

בתחילה צילם את ילדיו, את משפחתו, את סביבתו ואת רובע מגוריו, זוגלו (רובע 14 של בודפשט). חדשנותו אינה נעוצה בבחירת הנושאים שלו, אלא בגישתו החדשה לשפת העיצוב הספציפית שלו, לאופן בו חיבר את תצלומי החפצים, הרחובות ומהלך החיים, האופן שבו טיפל ביחסי צל-אור שהיה במיוחד חדשני ושובר צורה. אופטיקה "למעלה". תמונותיו הן חדשות רגישות על החיים העירוניים בשנות ה-30 של המאה ה-20. הוא זוכה להערכה רבה בספרות זרה, ויחד עם בראסאי, אנדרה קרטס ולסלו מוהולי-נג'י, זוכרים אותו ואת יצירתו שנותרה לא שלמה וקטועה בשל השואה.

ביוגרפיה

הוא הגיע ממשפחה אינטלקטואלית יהודית מתבוללת. אביו, ארמין קינסקי (1865–1910 לערך), עבד בחברת הביטוח אנקר, ואמו, פאולה שילר (1879–194?), הייתה עקרת בית.^[1] בתחילה הם התגוררו בווילה ברחוב אילקה, ואחר כך בכיכר גאבור בתלן. הרצון של אימרה קינסקי הצעיר לתקשר ניכר כבר כסטודנט. הוא כתב וערך עיתון סטודנטים בכתב יד ביחד עם חבריו. משנת 1919 הופיעו כתביו בשם "סקירת ספרים" בכתבי העת "המאה שלנו", ניוגט, "אורורה" ו"סינתזה".

אף על פי שסיים את לימודיו בהצטיינות, היה עליו להפסיק את לימודיו באוניברסיטה עקב החוק נומרוס קלאוזוס, הוא לא התקבל לבית הספר לרפואה גם בפעם השנייה ואף לא הורשה להמשיך ללמוד ביולוגיה. בסופו של דבר הפך למנהל הארכיונים של התאחדות התעשיינים הלאומית ההונגרית (GYOSZ) וטיפל בתכתובות בשפות זרות. על אף שהתכתב בכמה שפות, כתב מחקרים פילוסופיים וספרותיים, הוא מעולם לא הורשה ללמוד באוניברסיטה.

ב-22 במאי 1926 נשא לאישה את אילונה גארדוני בבודפשט, אותה הכיר ב-GYOSZ.^[2] ^[3] הם עברו לבית בן שלוש קומות בפינת רחוב סוגלו ורחוב רונה. ילדם הראשון, גאבור, נולד בשנת 1926.

בסוף שנות השלושים של המאה העשרים קינסקי, בעל ההכרה הרחבה, היה מודע לסכנות האורבות לו ולמשפחתו. כשהוא מגייס את קשריו, חיפש עבודה בחו"ל, השיג דרכון הגירה עבור משפחתו לניו זילנד, אך בסופו של דבר לא יכלו להחליט להגר. בשנת 1939 הם עברו לאמונה היוונית-קתולית, כדי להתחמק מהחוקים האנטי יהודיים (הדבר לא עזר להם). במסגרת זו היה חובה עליהם לבקר בקביעות בכנסייה, להיות שם בכל יום ראשון למיסה; היה שם כרטיס נוכחות בכנסייה והם היו צריכים להחתים אותו. בגלל החוקים היהודיים פוטר קינסקי מעבודתו. בשנת 1943 הוא נקרא לשירות העבודה מספר פעמים (עבודות כפייה לגברים יהודים עבור הצבא ההונגרי). בנובמבר 1944 הוא שלח את גלויתו האחרונה למשפחתו תחנת הרכבת בפרנצווארוש (רובע 9 של בודפשט). אימרה קינסקי נראה לאחרונה בפלוגת שירות העבודה ההונגרית צועדת לעבר מחנה הריכוז זקסנהאוזן בינואר 1945.

בנו, גאבור קינסקי, נרצח במחנה הריכוז בוכנוולד בחורף 1944. אשתו ובתו שרדו את השואה בכך שנאלצו להיכנס תחילה לבנייני הטלאי הצהוב ואחר כך לגטו בודפשט. בתו, יהודית קינסקי, עשתה כל שביכולתה על מנת שדמות אביה ומורשתו האמנותית לא יישכחו.

הנצחתו

ברחוב רונה מול ביתם אבן נגף הוצב לזכרו ולזכר בנו וכן לוח הזיכרון על קיר הבית.
בשנת 2011, בנוסף לכמעט מאה תצלומי קינסקי במוזיאון היהודי בבודפשט, ניתן היה לראות גם מסמכים ותמונות משפחתיות שנותרו בעיזבון קינסקי כהדפסים מעניינים של כמעט מאה שנים של משפחה יהודית מתבוללת ממעמד הביניים.
לרגל שנת הזיכרון לשואה של יהודי הונגריה בשנת 2014, נפתחה ב-21 במאי 2014 תערוכה בשם "אורות שניצלו – תצלומים מאת אימרה קינסקי (1901–1945) בספרייה המרכזית של ספריית ארווין סבו בבודפשט.

הוקרה

אזרח כבוד של זוגלו

משפחתו

אשתו: אילונה גרדוני (17 בינואר 1899–?), הייתה קלדנית וקצרנית.
ילדיו: גאבור (1926–1944), יהודית (16 במאי 1934)

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אימרה קינסקי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[1] "Szülei házasságkötési bejegyzése a Budapest VI. kerületi polgári házassági akv. 323/1899. folyószáma alatt".

[2] Centropa: Kinszki Ilona

[3] "Házasságkötési bejegyzése a Budapest VI. kerületi polgári házassági akv. 714/1926. folyószáma alatt".

[1]

[2]

[3]