שירות העבודה (הונגריה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מגויסי ה-KMSz במסדר מחוץ לבית קברות; לפי המדים, צולם לכל המאוחר ב-1941.

שירות העבודה (הונגרית: kisegítő munkaszolgálat, קִישֶגִיטה מוּנקאסוֹלְגַלאט; בראשי תיבות KMSz) היה גוף במשרד המלחמה ההונגרי אליו הופנו מגויסים שהצבא לא היה מעוניין בהם כדי שיועסקו בעבודות סיוע. בפועל, שימש הארגון כדי לבודד גורמים שהיו מושא לעוינות השלטון, בראש ובראשונה יהודים. כ-42,000[1] מאלה נרצחו על ידי מפקדיהם או מתו בתנאים הקשים ששררו.

התחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בדצמבר 1919 הקים הצבא האנטי-קומוניסטי ההונגרי של מיקלוש הורטי יחידות מיוחדות של אסירים פוליטיים שמאלנים, שרבים מהם היו יהודים. הם הועסקו בעבודות לתועלת הכוחות ונאסר עליהם לשאת נשק. במהלך העשורים הבאים, כשהאווירה הציבורית נעשתה יותר ויותר לאומנית, התלבט המטה הכללי בשאלה כיצד יש לנהוג בגורמים בלתי-מהימנים – מיעוטים אתניים כמו סלובקים, רומנים, סרבים ויהודים, ואנשי אופוזיציה סוציאליסטים וקומוניסטים. מחד הם נחשבו למסוכנים מכדי לגייסם לשירות צבאי רגיל, ומאידך פטירתם ממנו הייתה בגדר הטבה. ב-1939 העבירה הממשלה חוק שהעניק לה אפשרות לגייס לעבודה כל זכר מגיל ארבע-עשרה ועד שבעים במקרה של מצב חירום; במהלך אותה שנה נאסר על יהודים לשרת בתפקידי פיקוד בצבא. רעיון שירות העבודה, שהוצע כבר קודם כחלופה עבורם, אומץ על ידי השלטון והצו שכונן אותו נכנס לתוקף ב-1 ביולי: למרות שהמערכת נועדה לטפל בכל אותן קבוצות, בפועל היא הופנתה בעיקר כלפי יהודים. בתחילה היו תנאי המגויסים דומים למדי לאלה של חיילים רגילים, והם לבשו מדי צבא שהאות M ("מונקאסולגלאט", שירות עבודה) נרקמה על דשיהם. הם נשלחו למחנות עבודה ברחבי המדינה, שם הועסקו בבירוא יערות, בסלילת כבישים ובתחזוקת תשתיות צבאיות.[2]

המערכה בברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האווירה האנטישמית בהונגריה הקצינה בספטמבר 1940, לאחר סיפוח טרנסילבניה הצפונית, ובעיקר באפריל 1941, עם הפלישה ליוגוסלביה. ב-19 באוגוסט 1941 הוציא משרד המלחמה מערך תקנות חדש למערך, שכפה שירות של שנתיים והרחיב את התחולה על כל היהודים בגילאי גיוס. הצו ניתן חודשיים לאחר פתיחת מבצע ברברוסה, ומספר המשרתים עלה חדות. ב-15 בדצמבר היו 23,018 איש בפלוגות, מתוכם 14,413 יהודים; אך ב-1942 נשלחו 50,000 מגויסים יהודים עם המחנה השני לתוך רוסיה ומספר דומה הוצב בתוך גבולות הונגריה. פקודות הגיוס הורו במפורש לוודא כי יהודים עשירים ומכובדים, רבים מהם מבוגרים ולא כשירים, יילקחו לשירות. תנאיהם הוחמרו, ונאסר עליהם ללבוש מדים. באביב אותה שנה הם חויבו לשאת סרטי-זרוע צהובים; נוצרים שנחשבו כיהודים תחת חוקי הגזע ענדו סרטים לבנים, שירתו בפלוגות נפרדות ונהנו מתנאים טובים יותר. בחזית הסובייטית, בעיקר, סבלו המגויסים מתנאים קשים, תחת פיקודם של קצינים ונגדים אנטישמים וברוטליים. אלוף-משנה ליפוט מוראי, לדוגמה, הורה לסגל שלו לוודא כי פקודיהם היהודים לא ישובו הביתה. בחורף 1942-1943, בעיקר בעת הנסיגה מסטלינגרד, סבלו הן הצבא והן פלוגות העבודה משיעורי אבדות עצומים.[3] מתוך ה-50,000 שיצאו עם המחנה השני, מתו בין 25,000 ל-42,000, חלקם במחנות שבויים סובייטיים.[4] ב-30 באפריל 1943, בדרוהוביץ' שבאוקראינה, הציתו חיילים צריף בו בודדו שמונה-מאות אנשי שירות עבודה שחלו בטיפוס. אלה שנמלטו מהלהבות נורו. שר המלחמה וילמוש נוג', שהחזיק בתפקיד זה מספטמבר 1942 ועד אוגוסט 1943, עשה כמיטב יכולתו להקל על תנאי המגויסים; אף כי השפעתו בחזית הייתה מוגבלת, הוא הדף את דרישת הגרמנים לספק להם פועלים למכרות הנחושת בבור, סרביה. לחץ גרמני הביא להחלפתו על ידי לאיוש צ'וטאי, שהסכים לבקשתם. ב-1944 הועסקו כ-6,200 מגויסים משירות העבודה במכרות, בפיקוח ישיר של האס אס ובתנאים קשים יותר. בספטמבר 1944, בטרם נסיגתם מיוגוסלביה, טבחו האס אס כ-1,000 מתוכם והצעידו כ-2,000 היתר לגרמניה, שם נכלאו במחנות ריכוז. קבוצה שנייה, שהייתה גם היא בדרכה לשם, שוחררה על ידי הפרטיזנים.[5]

סוף המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שמצבם של המגויסים בחזית המזרחית היה קשה, אלה שנותרו בתוך הונגריה נהנו מתנאים סבירים יחסית. במרץ 1944, עם ההשתלטות הגרמנית על המדינה, הפך שירות העבודה בבת אחת למקור הצלה: אל מול המחסור ההולך וגדל בידיים עובדות, העניק צ'וטאי 150,000 פטורים מגירוש ליהודים בתור התחלה; מקבליהם גויסו לתעשייה הצבאית. כמו כן, רבים מאלה ששהו עם יחידותיהם ניצלו מגורל דומה. גם נשים יהודיות נלקחו לשירות במספרים גדולים. באוקטובר, עם הפיכת צלב החץ ועלייתו לשלטון של פרנץ סלשי, טבחו מיליציות באלפים מאנשי שירות העבודה; כ-50,000 ששהו באזור הגבול המערבי נמסרו לגרמנים והועברו למחנות הריכוז. בו זמנית, היו מקרים של קצינים שהגנו על פקודיהם: סרן לאסלו אוצ'קאי אסף כ-2,500 איש בבודפשט ווידא שלא ייפלו לידי האס אס. בשלהי 1944 גויסו חלקים גדולים מכלל האוכלוסייה לעבודות ביצורים אל מול הסובייטים המתקדמים. בראשית 1945 נתפש כל שטח הונגריה על ידי הצבא האדום, ואנשי שירות העבודה שלא גורשו שוחררו. בין עשרים לשלושים אלף שנלקחו בשבי בברית המועצות שהו במחנות בסיביר. חלק שוחררו בהקדם, אך הרוב חזר רק בפברואר 1947, עם כינון השלום בין ברית המועצות להונגריה.[6]

בין קורבנות הגיוס היו דמויות מפורסמות כמו המשורר מיקלוש רדנוטי, שנספה בעת שהוצעד מבור, והסייף האולימפי אטילה פטשאואר, שנרצח באוקראינה. רז'ה שרש (Rezső Seress), ינה פוקס, ארנה ספ, גאורג ברודי, משה זנבר, ג'ון הרסני והרבנים יקותיאל יהודה הלברשטאם, משולם פייש לאווי ויהודה עמיטל שירתו בו גם הם. אפרים קישון נמלט מהארגון באמצעות זיוף מסמכים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הערך "הונגריה - היהודים בהונגריה" באנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם
  2. ^ Randolph L. Braham, The Politics of Genocide: The Holocaust in Hungary, Wayne State University Press, 2000, עמ' 37-42.
  3. ^ ברהם, עמ' 44-47.
  4. ^ Laura Palosuo, Yellow Stars and Trouser Insperctions, Uppsala Universitet, 2008. עמ' 64-65.
  5. ^ ברהם, עמ' 48-50.
  6. ^ ברהם, עמ' 50-52.