אליטיזם

אליטיזם (על פי האקדמיה ללשון העברית: עִלִּיתָנוּת^[1]) היא אמונה או גישה הגורסת שאליטה – קבוצה מצומצמת של אנשים המחזיקה בייחוד מסוים מצד כישוריה או מוצאה – היא היחידה שדיעותיה או שאיפותיה צריכים לזכות ביחס רציני, או שחברי האליטה הם היחידים הראויים לשלוט. המחזיקים בתפישה אליטיסטית סבורים כי ייחודה של קבוצת האליטה והיותה היחידה הכשירה להחליט ולשלוט צריך להקנות לה זכויות יתר או סמכות מיוחדת, שאינן צריכות לעמוד לבחינה או ערעור על–ידי הרוב שאינו נמנה עם האליטה. גישה רכה יותר של אליטיזם, גורסת שחבריה ראויים למעמד גבוה יותר מקבוצות אחרות, אך מכירה בכך שגם לקבוצות האחרות יש זכות שדעותיו ושאיפותיו יזכו ביחס מסוים.

סוגים

לרוב, ניתן להבחין בארבעה סוגים עיקריים של אליטיזם:

אליטיזם אריסטוקרטי: אליטיזם הטוען כי זכויות היתר והסמכויות מגיעים לקבוצה מסוימת בגלל מוצאה או תאריה.
אליטיזם מריטוקרטי: אליטיזם הטוען כי זכויות היתר והסמכויות מגיעים לקבוצה מסוימת בגלל כשרונה בתחום מסוים או הכשרה שעברה.
אליטיזם טכנוקרטי: אליטיזם הטוען כי זכויות היתר והסמכויות מגיעים לקבוצה מסוימת בגלל הימנותה עם הפקידות הגבוהה והחזקתה בעמדות כוח.
אליטיזם פלוטוקרטי: אליטיזם הטוען כי זכויות היתר והסמכויות מגיעים לקבוצה מסוימת בגלל החזקתה בעושר רב.

מאפיינים

חברים באליטה מאופיינים לרוב ברמה גבוהה של השפעה פוליטית, עושר, חברות בקליקות ובחוגים חברתיים נחשקים, קרבת דם לחברים אחרים באליטה, טעם טוב, תכונות נאצלות, ורמה גבוהה של הכשרה או כישורים בתחומים שנקבעו כחשובים ונחשקים כמו בתחום האקדמי, גינונים והליכות, או ספורט. כל התכונות הללו נחשבות למאפיינות אדם הראוי להיות חבר באליטה, אך הן מבוססות גם על המתווה האופייני למי שכבר חברים באליטה. לדוגמה, החברות במועדון יוקרתי יכולה להיחשב מאפיין של בן אליטה, אך הגדרה זו מבוססת על כך שישנם רבים באליטה הקיימת החברים במועדון זה. במילים אחרות, המשך שלטונה של האליטה וזכויות היתר שלה מנומקים באופן מעגלי, על בסיס עצמם. ניסוח אחר: זכויות היתר מוצדקות באמצעות קיומן או מאפיינים הנובעים מקיומן.

הצדקה מעגלית לקיום זכויות היתר של האליטה היא אחד הכלים החשובים להבטחת המשכיותה והישרדותה. היא מאפשרת לפסול טיעונים כנגד זכויות היתר של האליטה באמצעות הצבעה על העובדה שהטוען אינו נמנה עם האליטה, ומשום כך אינו רשאי להביע טיעונים, או שאין לטיעוניו משקל. לדוגמה, כאשר אדם שאינו חבר בפקולטה או באוניברסיטה מעלה טיעון כלשהו בתחום שבו לחברים באוניברסיטאות יש טענה לזכות יתר, טיעוניו ייפסלו משום שאינו נמנה עם האליטה האוניברסיטאית. במטבע דומה, יפסול האריסטוקרט טיעונים של אדם בעל מבטא המעיד על כך שאינו נמנה עם האריסטוקרטיה. בשני המקרים, לא הרעיון או הטענה נבחנים, אלא המשמיע אותם, כיוון שהאליטיזם גורס כי עצם ההשמעה או ההתייחסות הרצינית לרעיונות של מי שאינו בן האליטה היא אסורה.

כלי אחר באמצעותו מנסה האליטה להבטיח את מעמדה הוא באמצעות יצירת "מסלול מכשולים" מורכב בדרך להצטרפות לאליטה. מסלול המכשולים מאופיין בכך שהוא נמשך לאורך זמן (בין תחילת הניסיון להצטרף לאליטה וההצטרפות אליה בפועל) וכרוך בקשיים, כך שלא כל אדם מסוגל לעמוד בו.

מטרת מסלול המכשולים היא לכפות על המועמד את אימוץ ערכי האליטה והתפישות האליטיסטיות שלה, להעצים את האינטרס המושקע של מי שהתקבל כחבר באליטה להגן עליה מפני מצטרפים חדשים (להגן על הגילדה), ולהאדיר את שמה של האליטה בעיני מי שאינו נמנה עמה, ובפי מי שכן נמנה עמה. האדרה זו חשובה במיוחד, מאחר שאליטה שהחברות בה אינה נחשקת אינה יכולה להיחשב אליטה, גם לא בעיני חבריה.

אליטיזם בסוציולוגיה

בתחום הסוציולוגיה פותחו מספר גישות תאורטיות הגורסות כי גם בממשלות הדמוקרטיות היום שולטות "אליטות עוצמה" הפועלות לקידום ענייניהן, כאשר לכלל האזרחים מוענקת זכות השתתפות בהליך דמוקרטי, אך אין להם השפעה של ממש על התהליכים במדינה.

סי רייט מילס, לדוגמה, טען כי בארצות הברית בשנות החמישים הייתה החברה "ליברלית" ופתוחה בעיני הציבור, אך למעשה נשלטה על ידי קבוצות כוח כמו הצבא והתעשייה. רוברט מיכלס טען (1911) כי הארגון הפורמלי של בירוקרטיות, כפי שאופייני למשטרים דמוקרטיים-טכנוקרטיים, מוביל באופן בלתי נמנע להיווצרות אוליגרכיה, קבוצה קטנה הפועלת למען תועלת עצמה המחזיקה ומנציחה את החזקתה בעמדות כוח וסמכות. גאיטנו מוסקה, כקודמיו, סבור כי היווצרות אליטה כזו היא בלתי נמנעת וכי ההיסטוריה היא פשוט תיאור רצף של אליטות ותמיד יתקיים מצב בו קבוצת מיעוט שולטת על הרבים. וילפרדו פארטו ב-Trattato di Sociologia Generale שלו משנת 1916 טען כי השלטון מסור בידיהם של "שועלים" ו"אריות" המתחלפים ביניהם בשלטון באופן מחזורי.

רוב התאוריות הללו מבוססות על תפישות הרואות את החברה לא כאיגוד של פרטים אלא כאסופה של יחידות קולקטיביות או "מעמדות" המובחנות באופן כלשהו זו מזו, שכל חבריהן שותפים לשאיפות מסוימות ובעלי אינטרסים אחידים או דומים מסוימים. תפישות אלו היו קרובות מאוד לתפישות המרקסיזם והפשיזם (ואכן, מוסקה, מיכלס ורייט היו בעלי תפישות מרקסיסטיות או פשיסטיות).