אמליה בוינטון רובינסון
 | |
| לידה |
18 באוגוסט 1911 סוואנה, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
26 באוגוסט 2015 (בגיל 104) מונטגומרי, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
אוניברסיטת טסקיגי |
| מספר צאצאים |
2 |
  | |
אמליה בוינטון רובינסון (באנגלית: Amelia Boynton Robinson; 18 באוגוסט 1911 – 26 באוגוסט 2015) הייתה פעילת זכויות אדם אמריקאית. ידועה בעיקר בזכות ארגון והשתתפות בצעדה מסלמה למונטגומרי שבה הוכתה באכזריות, ובזכות היותה האישה האפרו-אמריקאית הראשונה שהתמודדה למושב בקונגרס של אלבמה. היא זכתה במדליית החירות של מרטין לותר קינג בשנת 1990.[1]
ילדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמליה בוינטון רובינסון נולדה בשם אמליה פלאטס ב-18 באוגוסט 1911 בסוואנה, ג'ורג'יה לג'ורג' ואנה היקס פלאטס, שהיו ממוצא אפרו-אמריקאי, צ'רוקי וגרמני. היא הייתה הצעירה מבין עשרה אחים. אימה הייתה תופרת, וכשהיא לא עסקה בעבודתה היא הייתה פעילה סופרג'יסטית למען זכות ההצבעה של נשים. היא ליוותה נשים לקלפיות כדי להצביע ועודדה אותן לעשות זאת, ולעיתים קרובות אמליה, רק בת עשר באותו הזמן, נהגה להצטרף אליה.[1][2]
השכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בוינטון למדה שנתיים במכללת ג'ורג'יה (שנקראת היום אוניברסיטת סוואנה), ואז עברה למכון טסקיגי (היום אוניברסיטת טסקיגי) שבאלבמה. היא סיימה תואר בכלכלת בית, ואז המשיכה את לימודיה באוניברסיטת טנסי, אוניברסיטת וירג'יניה ואוניברסיטת טמפל.[1]
פעילות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שסיימה את לימודיה, בוינטון עבדה לזמן קצר בתור מורה לכלכלת בית. בשנת 1929, היא קיבלה עבודה בתור סוכנת הדרכה נוסעת מטעם משרד החקלאות במחוז סלמה שבאלבמה. במסגרת העבודה, היא נסעה ברחבי המדינה וקידמה שיפורים חקלאיים ותזונתיים.[2][3]
מאוחר יותר, כשעברה לדאלאס, יחד עם בן זוגה סמואל בוינטון, שגם הוא היה פעיל חברתי, היא עזרה לאפרו-אמריקאים באזורים הכפריים להיות יותר מעורבים פוליטית, ועודדה אותם להצביע ולדרוש את הזכויות שלהם. בתקופה הזו, לאפרו-אמריקאים אמנם הייתה זכות הצבעה, אך השלטונות עשו מאמצים רבים כדי שלא יממשו אותה. בנוסף, בני הזוג ניהלו יחד סוכנות ביטוח, סוכנות נדל"ן ומשרד תעסוקה.[3][2]
באמצע שנות השלושים, במהלך השפל הגדול, בוינטון תכננה לבנות מרכז קהילתי עבור אפרו-אמריקאים בסלמה, מכיוון שהמרכז הקיים אסר עליהם להשתתף בו. היא לא הצליחה לקבל עבור הרעיון שלה מימון ממשלתי, מה שגרם לה לכתוב את המחזה "Through The Years" כדי לעודד את הקהילה האפרו-אמריקאית המקומית. המחזה מבוסס חלקית על סיפורו של אחיו החורג של אביה, רוברט היקס סמולס, ומגולל את סיפור חייו של ג'ושוע טרל, אפרו-אמריקאי שנולד לעבדות אך מתגבר על הקשיים ולבסוף נבחר לקונגרס האמריקאי.[4]
בשנת 1933 היא הקימה את ליגת המצביעים במחוז דאלאס בסלמה משנות השלושים ועד שנות החמישים. בשנת 1964 בוינטון רצה מטעם המפלגה הדמוקרטית למושב בקונגרס של אלבמה - ובכך הפכה לאישה האפרו-אמריקאית הראשונה לעשות זאת, וגם המועמדת האישה הראשונה מטעם המפלגה הדמוקרטית באלבמה. היא זכתה בעשרה אחוזים מקולות הבוחרים, אך לא נבחרה.[1]
באותה שנה, בוינטון, שכבר הייתה אקטיביסטית ידועה אך עדיין הקדישה את הפעילות שלה להבטחת זכות הבחירה לאפרו-אמריקאים, פנתה למרטין לותר קינג ויחד עם התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית הם תכננו את המצעדים מסלמה למונטגומרי, שאותו קיימו על אף לחצים מרשויות החוק המקומיות. המצעדים נערכו כמחאה על המאמצים הרבים שנעשו מצד הממשל באלבמה כדי למנוע מאפרו-אמריקאים לממש את זכות ההצבעה שלהם. המצעד הראשון נערך בשבעה במרץ, 1965, וצעדו בו מאות אנשים, כולל בוינטון. במהלכו הם נתקלו בשוטרים שניסו לעצור את ההפגנה בעזרת גז מדמיע ואלות, והיא נפגעה מהגז והוכתה עד לחוסר הכרה. האירוע הזה ייקרא בעתיד "יום ראשון העקוב מדם", בעקבות כך ששבעה עשר מוחים הגיעו לבית החולים מהפציעות שנגרמו להם. תמונה של בוינטון מעולפת ומכוסה בדם, שהתפרסמה בעיתונות, משכה תשומת לב רבה לאירוע. למרות זאת, היא הייתה נוכחת גם במצעד השני, ובשלישי, שנודע בתור מוצלח ביותר. הייתה בו אבטחה כבדה שסופקה על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון, ומספר הצועדים בו לא ידוע אך מוערך בין 3,000 ל-8,000.[3][2][1] [5]
המצעדים והאקטיביזם שאמליה הייתה שותפה לו היו גורם מרכזי לכך שכמה חודשים מאוחר יותר, הקונגרס האמריקאי העביר את חוק זכות ההצבעה.[4]
מאוחר יותר, היא עבדה כסגנית יושב הראש של מכון שילר. גם בגילה המבוגר, משנת 1990 ועד שנת 2009 היא המשיכה לנסוע ברחבי ארצות הברית וקידמה זכוית אדם. מכון שילר גם פרסם את האוטוביוגרפיה של בוינטון, "Bridge Across The Jordan" בשנת 1991. בשנת 2015, לציון חמישים שנים מאז המצעד ההיסטורי, בוינטון צעדה יד ביד עם הנשיא ברק אובמה בגשר אדמונד פטוס.[4][1]
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1930 פגשה את סמואל בוינטון, ובשנת 1936 הם נישאו. לזוג נולדו שני בנים - ביל ג'וניור וברוס קארבר. בשנת 1969 היא נישאה בשנית למוזיקאי בשם בוב בילפוס, והוא נהרג בתאונת שיט בשנת 1973. מאוחר יותר, היא התחתנה בשלישית, עם ג'יימס רובינסון, שאותו הכירה מהלימודים במכון טסקיגי. הוא נפטר בשנת 1988. היא נפטרה בשנת 2015, בגיל 104, לאחר שסבלה ממספר אירועים מוחיים.[1]
פרסים ומורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1990 בוינטון זכתה במדליית החירות של מרטין לותר קינג.[1]
בשנת 2014 יצא לאקרנים הסרט "סלמה", סרט דרמה היסטורית שעסק בעיקר במצעדים מסלמה למונטגומרי. הסרט סיפר בין השאר גם את הסיפור של בוינטון, והיא גולמה בו על ידי לורין טוסאן.[1]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Amelia Boynton - Quotes, Selma & Facts, Biography, 2020-08-07 (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 3 4 Amelia Boynton Robinson (U.S. National Park Service), www.nps.gov (באנגלית)
- ^ 1 2 3 the black library.™ - Amelia Boynton Robinson, www.theblacklibrary.org
- ^ 1 2 3 Robinson, Amelia Boynton, Encyclopedia of Alabama (באנגלית אמריקאית)
- ^ Selma to Montgomery: 50 Years Later, The White House (באנגלית)
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "אמליה בוינטון רובינסון".