לינדון ג'ונסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לינדון ג'ונסון
(27 באוגוסט 1908; סטונוול שבטקסס - 22 בינואר 1973) (בגיל 64)
Lyndon B. Johnson, photo portrait, leaning on chair, color cropped.jpg

לינדון ג'ונסון, 10 במרץ 1964
שם בשפת המקור Lyndon Johnson
מדינה Flag of the United States.svg  ארצות הברית
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-36
תקופת כהונה 22 בנובמבר 1963 - 20 בינואר 1969 (5 שנים ו-8 שבועות)
סגן יוברט האמפרי
הקודם בתפקיד ג'ון פיצג'רלד קנדי
הבא בתפקיד ריצ'רד ניקסון
סגן נשיא ארצות הברית ה-37
תקופת כהונה 20 בינואר 1961 - 22 בנובמבר 1963 (שנתיים ו-43 שבועות)
הקודם בתפקיד ריצ'רד ניקסון
הבא בתפקיד יוברט האמפרי
תחת נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי
סנאטור מטעם מדינת טקסס
תקופת כהונה 3 בינואר 1949 - 3 בינואר 1961 (12 שנים)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המחוז העשירי של טקסס
תקופת כהונה 10 באפריל 1937 - 3 בינואר 1949 (11 שנים)

לינדון ביינס ג'ונסוןאנגלית: Lyndon Baines Johnson‏; 27 באוגוסט 1908 - 22 בינואר 1973), הידוע גם בראשי התיבות LBJ, היה נשיאה השלושים ושישה של ארצות הברית (1963 - 1969). כדמוקרט מטקסס, מילא מספר תפקידים במהלך קריירה ארוכה בקונגרס, בו שירת כחבר בבית הנבחרים (שנות ה-30 וה-40) ובסנאט (שנות ה-50), בהם שש שנים ששירת כמנהיג הרוב בסנאט, עד שנבחר כסגן נשיא ארצות הברית ב-1961, תחת הנשיא ג'ון פ. קנדי. ג'ונסון נכנס לתפקיד הנשיאות בנובמבר 1963 לאחר ההתנקשות בחייו של קנדי.

ג'ונסון התמודד לכהונה מלאה בבחירות ב-1964, וזכה בניצחון גדול מול יריבו הרפובליקני, בארי גולדווטר. הוא אחד מארבעת האנשים ששירתו בשני התפקידים ברשות המבצעת, וכן בשני בתי הנבחרים של הקונגרס.

כנשיא הוא תכנן והחל בביצוע "החברה הגדולה" - תוכנית חברתית רחבה שכללה שירותי בריאות לחולים ועניים כמדיקר ומדיקייד, שיפור מערכת החינוך, מלחמה בעוני, שיפור זכויות האדם ושוויון לשחורים. יחד עם עזרה חלקית מכלכלה צומחת, המלחמה בעוני למיליוני אמריקאים לעלות מעבר לקו העוני בעת נשיאותו של ג'ונסון. חוקי זכויות אדם שנחתמו בידיו אסרו אפליה על רקע גזעי במקומות ציבוריים, בסחר בין-מדינתי, במקומות עבודה ובדיור. חוק זכות ההצבעה אסר דרישות מסוימות שהונהגו במדינות דרומיות על מנת להפלות אפרו-אמריקאים.

ג'ונסון נתפס כאחראי לעיקר ההסלמה שחלה במלחמת וייטנאם, כאשר ב-1963 היו בוייטנאם כ-16,000 חיילים אמריקאיים, ובתחילת 1968 היו בה כמעט 550,000 חיילים. אומדן ההרוגים במלחמה עלה ומאמצי השלום נתקעו. אי הנוחות מן המלחמה לוותה בתנועות אנטי-מלחמתיות גדולות ואגרסיביות, בפרט בקרב אוניברסיטאות וקמפוסים בארצות הברית וברחבי העולם.

בקיץ 1965 החלו מהומות רבות נגד מלחמת וייטנאם בערים הגדולות, ואומדן הפשיעה עלה. על אף שהחל את נשיאותו עם תמיכה ענפה ונחשב למועמד מוביל בתחילת מערכת הבחירות של 1968, החליט לפרוש כבר בשלביה המוקדמים, נוכח התסכול הרב בציבור ובמפלגתו שלו עם המלחמה וההתנגדות לה.

הוא הוכתר כאיש השנה של המגזין טיים לשנים 1964 ו-1967. עקב מדיניות הפנים שנקט, נחשב ג'ונסון על ידי היסטוריונים לאחד הנשיאים הטובים שהיו לארצות הברית.‏[1]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינדון ג'ונסון עם כובע הקאובוי הסמלי על ראשו - בגיל 7

לינדון ביינס ג'ונסון נולד בסטונוול שבטקסס, עיירה קטנה הקרובה לאוסטין, בבית חווה קטן, כבן הבכור למשפחה בת חמישה ילדים. אביו היה סמואל איליי ג'ונסון (1877–1937), ואימו הייתה רבקה ביינס (1881–1958). היה לו אח אחד, סם יוסטון, ושלוש אחיות: רבקה, ג'וזפה ולוסיה. מוצאו הוא אנגלי, סקוטי וגרמני. שני סביו ואביו היו נציגים בבית הנבחרים של טקסס. סבו של ג'ונסון היה נוצרי בפטיסט ובהמשך נהיה לחבר בקבוצת אחוות ישו, וגם אביו הצטרף אליה לקראת סוף חייו. מאוחר יותר, כפוליטיקאי, הושפע ג'ונסון בגישתו החיובית ליהודים מאמונותיו הדתיות של משפחתו ובמיוחד מסבו, שבנוסף לחברותו באחוות ישו ראה ביהודים את העם הנבחר (ראו מבצע טקסס).

בעת לימודיו בבית הספר, היה לנער מגושם ופטפטן, ונבחר לנשיא השכבה שעה שלמד בשנתו ה-11. הוא סיים את לימודיו בתיכון ב-1924 וחודשים אחדים לאחר מכן עבר להתגורר בקליפורניה, נוכח לחציהם של הוריו שילך שימשיך ללימודים אקדמיים, שם לקח קורס הנדרש כדי להתקבל ללימודים באוניברסיטה. ב-1926 החל ללמוד באוניברסיטת המורים של דרום מערב מדינת טקסס (שלימים תיקרא אוניברסיטת המדינה של טקסס), שהיה סמינר המיועד להכשיר מורים לעבודה. בעת לימודיו לקח חלק בעימותים ובפוליטיקה של קמפוס האוניברסיטה, וערך את עיתון המקום הנקרא "The College Star". ימיו באוניברסיטה חידדו את כושר השכנוע והארגון הפוליטי שלו.

במשך תשעה חודשים, משנת 1928 ועד 1929, לקח הפסקה מלימודיו האקדמיים על מנת ללמד ילדים שמוצאם ממקסיקו בבית ספר מופרד המיועד להם, הממוקם בדרום טקסס, במרחק של 140 קילומטרים מסן אנטוניו. עבודתו עזרה לו לצבור מימון להמשך הלימודים, שאותם השלים ב-1930. בהמשך החל לעבוד כמורה בבית ספר. תחילה לימד בעיירה קטנה בשם פירסל, ולאחר מכן העביר במשך שנתיים שיעורים בנשיאת נאומים ועריכת דיונים בבית ספר תיכון ביוסטון.

קריירה פוליטית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא פרנקלין רוזוולט, מושל טקסס הדמוקרטי ג'יימס אלרד, וג'ונסון (מימין), 1937. מאוחר יותר השתמש ג'ונסון בתמונה זו לקמפיין לסנאט ב-1941

לאחר שלימד ביוסטון, נכנס ג'ונסון לפוליטיקה. ב-1930 לקח חלק במסע הבחירות של חבר בסנאט המדינתי של טקסס לקונגרס של ארצות הברית. אותו סנאטור המליץ עליו לחבר בית הנבחרים הדמוקרט ריצ'רד קלברג, שמינה את ג'ונסון למזכיר לשכתו. שם נבחר לעמוד בראש קבוצת "הקונגרס הקונה", המורכבת מעוזרים חקיקתיים, ודרכה עבד חברי קונגרס, עיתונים ושדלנים. עמיתיו של ג'ונסון כללו במהרה את עוזריו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, וכן של העמית הטקסני, סגן הנשיא ג'ון גארנר.

ג'ונסון התחתן עם קלאודיה אלטה טיילור, הידועה גם כ"ליידי בירד", בנובמבר 1934, בכנסייה האפיסקופלית על שם מרקוס הקדוש שבסן אנטוניו. מאז ילדותה היא נודעה בכינוי זה ובמהרה הוא הפך לשמה הרשמי. חתונה זאת התרחשה לאחר שלמד חודשים אחדים בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ג'ורג'טאון. נולדו להם שתי בנות: לינדה בירד ב-1944 ולוסי ביינס ב-1947. פרט לציון הוא שכל בני משפחתו של ג'ונסון החזיקו בראשי התיבות "LBJ", ואף הכלב שהחזיק, ליטל ביגל ג'ונסון.

ב-1935, הוא מונה לעמוד בראש מנהל הנוער הלאומי של טקסס, שאפשר לו, דדך הממשלה, להגביר את אפשרויות החינוך והתעסוקה עבור בני נוער ואנשים צעירים. שנתיים לאחר מכן התפטר על מנת להתמודד לקונגרס. ג'ונסון, הידוע לשמצה על היותו בוס קשוח לאורך הקריירה שלו, דרש לעתים ימי עבודה ארוכים וכן עבודה בסופי השבוע. הוא תואר על ידי חברים, עמיתים מן הפוליטיקה והיסטוריונים כמי שבעל תאווה חריגה לכוח ושליטה.

כהונתו בקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונסון כסנאטור, שנות ה-50

ב-1937 התמודד בהצלחה ג'ונסון בבחירות מיוחדות שנערכו לייצוג המחוז העשירי של טקסס בבית הנבחרים, אשר כיסה את אוסטין ופרבריה. הוא ניהל קמפיין המבוסס על תוכנית הניו דיל של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לצד סיוע מאשתו. ג'ונסון שירת בבית הנבחרים מה-10 באפריל באותה השנה ועד ל-3 בינואר 1949. הנשיא רוזוולט מצא כי ג'ונסון היה בן בריתו ואיש אמונו בכל הקשור לשיתוף מידע, בפרט באשר לנושאים המקיפים את הפוליטיקה הפנימית של טקסס (מבצע טקסס), וכן באשר לתככיהם של יושב ראש בית הנבחרים סם רייברן וסגן הנשיא ג'ון גרנר, אשר הגיעו שניהם מטקסס גם כן.

בעת כהונתו שירת כחבר בוועדה לענייני חיל הים של ארצות הברית. בשנת 1941 התמודד ללא הצלחה לסנאט של ארצות הברית מול המושל הדמוקרטי המכהן של טקסס, וילברט או'דניאל. לאחר שארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה עקב המתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941, התגייס ג'ונסון כקצין בצי חיל הים. תור סגן בצי הוא הוצב בניו זילנד ובאוסטרליה. הגנרל דאגלס מקארתור, שהיה אחראי על האזור בו שירת, העניק לו את כוכב הכסף, אות העיטור השלישי בחשיבותו בצבא, אחרי שביצע טיסה מעל שטח האויב בגינאה החדשה.

הסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר המחלוקת בבחירתו של ג'ונסון לסנאט קדמה בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, כשגבר על המושל הפופולרי של טקסס קוק סטיבנסון. תוצאות הבחירות היו צמודות מאוד - ג'ונסון ניצח בהפרש של 87 קולות. הועלו טענות רבות לגבי זיוף קולות בבחירות אלו. שמו של מנהל הקמפיין של ג'ונסון נקשר לאחד המחוזות, בו נמנו בדיוק בדקות האחרונות של ההצבעה 202 קולות, שבאופן מעורר חשד סודרו לפי סדר הא"ב.‏[2]

בבחירות הכלליות ב-1948, נבחר ג'ונסון לסנאט, לאחר שהביס את יריבו הרפובליקני ג'ק פורטר ברוב גדול, עם תוצאה מוכפלת מיריבו. בוושינגטון די. סי. ובקונגרס זכה ג'ונסון לכינוי "Landslide Lyndon", "לינדון הענק", עקב ניצחונו המוחץ על יריבו. הוא בשמחה, לצד התעלמותו מביקורות, אימץ את הכינוי.

כסנאטור, ג'ונסון נודע על חיזוריו אחר סנאטורים ותיקים, ובפרט אחר הסנאטור ריצ'רד ראסל מג'ורג'יה, מנהיג הסנאטורים הדרומיים, ונטען כי היה הסנאטור העוצמתי ביותר בסנאט. ג'ונסון היה היה בן טיפוחיו של ראסל, ובתמיכתו התמנה למנהיג המפלגה הדמוקרטית בסנאט. ב-1953 נבחר למנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט, והיה לסנאטור הטרי ביותר המתמנה לעמדה זו. לאחר ניצחון הדמוקרטים בבחירות ב-1954 והשגת השליטה בשני בתי הנבחרים, הפך למנהיג הרוב בסנאט. ג'ונסון הוביל קו מתון של שיתוף פעולה עם הנשיא דווייט אייזנהאואר. ב-1957 היה ג'ונסון היה ממנהיגי המאבק להעברת חוק זכויות האזרח, שהיה חוק זכויות האזרח הראשון שעבר בארצות הברית מזה שבעים שנה.

כהונתו כסגן נשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונסון עם הנשיא קנדי בבית הלבן

ג'ונסון התמודד כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בבחירות של 1960 מול ג'ון פ. קנדי בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, אך הפסיד. קנדי הציע לג'ונסון, בצעד מפתיע מעט, לשמש כמועמדו לסגן הנשיא. לפי דיווחים מאוחרים יותר, ייתכן שההצעה הייתה מחוות נימוס בלבד של קנדי, שלא ציפה שג'ונסון יקבל על עצמו את התפקיד. קנדי גם רצה לנצל את התמיכה לה זכה ג'ונסון הטקסני במדינות הדרום במערכת הבחירות מול ריצ'רד ניקסון. קנדי היה ליברל, צפוני המגיע ממסצ'וסטס, עירוני וקתולי. הדרום היה בדרך כלל שמרני, כפרי ופרוטסטנטי, וסביבה זו התאימה לג'ונסון, שהגיע מחווה כפרית והיה קלוויני פרוטסטנטי.

במהלך כהונתו כסגן נשיא, ניתנו לו סמכויות מועטות וסמליות בעיקרן. בתקופה זו הוא ניצל את תפקידו כ"ראש הוועדה הנשיאותית לשוויון הזדמנויות בעבודה" לעבודה מרובה עם קהילות של שחורים ובני מיעוטים. ג'ונסון דחף את קנדי ליישם רפורמות בתחום זכויות אדם, וקידם את שוויון הזכויות לשחורים מהר יותר ובמידה רבה יותר מזו שהתכוון אליה קנדי. הוא גם כיהן כיושב ראש המועצה הלאומית לחלל.

רצח קנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח קנדי

בנובמבר 1963 הצטרף ג'ונסון לנשיא קנדי למסע פוליטי בדאלאס שבטקסס, על מנת להשיק את המסע לבחירה מחודשת של הצמד בנובמבר 1964. קנדי סימן את מדינות הדרום כנקודת החולשה שלו. בינתיים נקלע ג'ונסון למאבק פוליטי בתוך טקסס, כאשר במפלגה הדמוקרטית בטקסס נוצרו שני מחנות. האחד, מחנה שמרני יותר של ג'ונסון ושל מושל טקסס ג'ון קונלי, ואילו השני, הליברלי יותר, בראשות הסנטור מטקסס ראלף יארבורו, וציר בית הנבחרים, הנרי גונזלס. מסע מתוקשר בטקסס היה בו כדי לפתור שתי בעיות - קנדי יוכל לרכוש אהדה במדינות הדרום, ובה בעת לאחד את שתי הסיעות, ולמנוע סכסוכים במחנהו. קנדי וג'ונסון גם תכננו לבלות יחד בחוותו של הלה לאחר ביקורם בדאלאס.

מסעם של ג'ונסון והנשיא קנדי בטקסס, אליו הביאו את רעייתם, נפתח בביקור בעיר פורט וורת' ב-21 בנובמבר 1963, וב-22 בנובמבר הגיעו קנדי וג'ונסון לשדה התעופה "לאב פילד" בדאלאס. על פי התוכנית אמור היה הנשיא לשאת נאום לנכבדי העיר במרכז הסחר של דאלאס. לשם כך יצא בשיירת מכוניות שחלפה ברחובות העיר. הנשיא, אשתו, המושל קונלי ואשתו נלי נסעו במכונית הראשונה בשיירה, שהייתה לימוזינה מסוג לינקולן עם גג פתוח. מכסה פלסטי שקוף וחסין כדורים הוסר ממנה בשל מזג האוויר הנאה. במכונית השנייה, מסוג קדילק, נסעו סגן הנשיא ג'ונסון ורעייתו, וכן הסנטור יארבורו ואנשי השירות החשאי. השיירה כללה מספר נוסף של מכוניות ובהן אנשי השירות החשאי ומשטרת דאלאס, והייתה מלווה במשמר אופנועים של משטרת דאלאס.

כאשר החלו בנסיעתם, נרצח הנשיא קנדי, במכוניתו הפתוחה שברחובות דאלאס. עקב כך נסתיימה כהונתו של ג'ונסון כסגן הנשיא, מאחר שעל פי החוקה האמריקאית עליו להתמנות לנשיא במקום קנדי המנוח.

כהונתו כנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינדון ג'ונסון מושבע לנשיאות ב"אייר פורס 1" על ידי השופטת שרה יוז לאחר ההתנקשות בקנדי. לצדו ג'קלין קנדי, אלמנתו של הנשיא קנדי.

לאחר ההתנקשות בנשיא קנדי, הושבע ג'ונסון לנשיאות במקומו, רק שעתיים ושמונה דקות לאחר שנורה קנדי. הטקס נערך במטוס הנשיאותי אייר פורס 1 בשדה תעופה בדאלאס. תמונת השבעתו על המטוס הנשיאותי הייתה למפורסמת ביותר שצולמה אי פעם על מטוס זה.‏[3] ב-29 בנובמבר, רק שבוע לאחר ההתנקשות בקנדי, הוציא ג'ונסון צו נשיאותי המורה על שינוי שם "המרכז לפעולות שיגור" של NASA ל"מרכז החלל על-שם ג'ון פיצג'רלד קנדי".

לצורך חקירת ההתנקשות בקנדי הורה ג'ונסון על הקמת ועדת וורן, שבראשה עמד נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ארל וורן. מסקנות הוועדה היו כי הרוצח היה לי הארווי אוסוואלד וכי הוא פעל לבדו. מסקנות אלו היו נתונות למחלוקת ומעוררות פולמוס הנמשך עד היום.

ג'ונסון החל את כהונתו כנשיא עם כלכלה צומחת הנמצאת במצב טוב, עם שיעור אבטלה נמוך. לא היו לו מחלוקות מרכזיות עם מדינות בכירות ברחבי העולם, ועקב כך שאיפותיו הופנו לתחום הפנים בארצות הברית, ולאחר 1966, גם למלחמת וייטנאם.

ג'ונסון היה הנשיא האמריקאי האחרון שכיהן ללא סגן נשיא לצידו, מיום כניסתו לתפקיד עם רצח קנדי ועד 20 בינואר 1965 (אז הושבע סגן הנשיא הנבחר, יוברט האמפרי). גם קודמו הארי טרומן כיהן ללא סגן נשיא עד 1949. הסיבה הייתה חוקת ארצות הברית, שלא קבעה שום דרך למינוי סגן-נשיא, אם התפנתה משרה זו לפני תום הקדנציה. לאחר מכן תוקנה החוקה (התיקון ה-25) ונקבע כי במקרה של פינוי משרת סגן-הנשיא, ימנה הנשיא, באישור שני בתי הקונגרס, את סגן-הנשיא.

בחירות 1964[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1964
תוצאות הבחירות ב-1964

ב-1964 נערכו בחירות וג'ונסון התמודד מול המועמד הרפובליקני בארי גולדווטר מאריזונה. ג'ונסון הצליח לצייר את גולדווטר כקיצוני מסוכן, שעלול להשתמש ביד קלה בנשק גרעיני. שיאו של הקמפיין כלל את "תשדיר החרצית" - פרסומת הפחדה ששודרה רק פעם אחת ברשת NBC והורדה לאחר מכן, אשר הייתה בין הגורמים שתרמו לניצחונו של ג'ונסון.

ג'ונסון ניצח את גולדווטר בקלות, כשהוא זוכה ל-61% מהקולות, בפער של 23% מיריבו, ב-44 מתוך 50 המדינות ובמחוז קולומביה. היה זה הניצחון הגדול ביותר של נשיא בבחירות בהיסטוריה של ארצות הברית עד אותה עת. תבוסה אלקטורלית אירעה לא רק לגולדווטר, שזכה רק בשש מדינות דרומיות, אלא גם מפלה גורפת של המועמדים הרפובליקנים, בבחירות לקונגרס ובמדינות, אשר היה הגדול ביותר מאז 1936. בסנאט הדמוקרטים השיגו רוב של 68-32 סנאטורים ובבית הנבחרים רוב של 295-140 חברים.

עם זאת, מועמדותו הלא מוצלחת של גולדווטר השפיעה על המפלגה הרפובליקנית ועל התנועה השמרנית. מסע הבחירות שלו זכה לראשונה באהדה במעוזים הדמוקרטיים בדרום העמוק. על כך צוטט ג'ונסון באומרו לאחר הבחירות: "איבדנו את הדרום".

במיסיסיפי, מדינה בה פרנקלין דלאנו רוזוולט זכה בכמעט 100% מהקולות ב-1936, זכה גולדווטר ב-87% מהקולות. כיוון שמדינות כמו מיסיסיפי ואלבמה לא תמכו במועמד רפובליקני מאז תקופת השיקום, וכיוון שג'ורג'יה מעולם לא בחרה במועמד הרפובליקני עד בחירות אלה, היה זה שלב חשוב בהפיכת הדרום למעוז רפובליקני, אם כי בבחירות לקונגרס ולמחוקקים המדינתיים מעבר זה היה הדרגתי. על אף זאת, ב-11 המדינות שהיו בעברן בקונפדרציה, זכה ג'ונסון ב-51% מהקולות בממוצע.

הנשיא לינדון ג'ונסון, מרטין לותר קינג ורוזה פארקס במעמד החתימה על חוק זכות ההצבעה, אוגוסט 1965

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת מדיניות פנים היה ג'ונסון אחד הנשיאים המובילים בקידום זכויות האזרח ובחקיקה חברתית. בזמן כהונתו היה למפלגה הדמוקרטית רוב גדול בשני בתי הקונגרס, וג'ונסון הצליח להעביר חוקים שקידמו מאוד את מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות, והגדילו את מערכת הרווחה של המדינה. שאיפתו הייתה ל"חברה גדולה" של צדק ושוויון.

ג'ונסון העביר מינויים היסטוריים בכהונתו. ב-1967 מונה העורך דין החברתי ת'ורגוד מרשל לשמש כשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, ובכך היה לאדם השחור הראשון לשרת בבית משפט זה. בינואר 1969 מינה ג'ונסון את רוברט ויבר למזכיר השיכון והפיתוח עירוני, ובכך היה ויבר לאדם השחור הראשון המצטרף לקבינט הנשיאותי ומשמש כשר בממשל אמריקאי.

חוק זכויות האזרח והמאבק לשיוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא הארי טרומן לצד אשתו בס במעמד החתימה על חוק המדיקר, 1965
הנשיא ג'ונסון מעניק מדליה לחייל אמריקאי בעת ביקורו בוייטנאם, 1966
ג'ונסון לצד ראש ממשלת ברית המועצות אלכסיי קוסיגין (משמאל), במהלך פגישת פסגה בגלסברו, ניו ג'רזי, יוני 1967

ג'ונסון הצליח להעביר את חוק זכויות האזרח שהנשיא ג'ון קנדי החל לגבש. חוק זה היה ציון דרך חשוב בחקיקה האמריקנית כנגד ההפרדה הגזעית שהייתה נקוטה ברחבי ארצות הברית בין אזרחים לבנים לבין אזרחים ממוצא אפרו-אמריקאי. לאחר שהחוק אושר בבית הנבחרים, מנעו קבוצה של סנאטורים המגיעים ממדינות הדרום את אישור בסנאט. אחרי דיון שנמשך 75 יום אושר החוק ברוב גדול ב-2 ביולי 1964, והנשיא ג'ונסון חתם על החוק ההיסטורי שכלל בין השאר ביטול האפליה בתשתיות הממשלתיות, בגישה לתעסוקה, בהשכלה ובפרויקטים פדרליים, וכן אסר הפרדה גזעית בבתי הספר. הוא הוציא מחוץ לתוקפם את חוקי ג'ים קרואו אשר עקפו את התיקונים לחוקת ארצות הברית ובכך הכשירו כל מיני צורות של אפליה כלפי אזרחיה האפרו-אמריקאים של ארצות הברית, בכלל זה שלילת זכותם להצבעה בבחירות לבתי המחוקקים המקומיים והפדרליים, כמו גם לנשיאות.

חקיקה נוספת אשר התחיל הנשיא קנדי ואותה המשיך ג'ונסון, כללה את חוק זכות ההצבעה. הוא הוצג לאומה על ידי ג'ונסון בנאומו לאומה במרץ 1965, ונחקק על ידי הקונגרס ב-6 באוגוסט 1965. החוק היה ציון דרך חשוב בחקיקה האמריקאית כנגד ההפרדה הגזעית שהייתה נקוטה ברחבי ארצות הברית בין אזרחים לבנים לבין אזרחים ממוצא אפרו-אמריקאי. מטרת החוק הייתה לתת כלים לאכיפת התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שכבר עיגן חוקתית את איסור האפליה במתן זכות בחירה על רקע גזעי ב-1870.

בינואר 1968 חתם ג'ונסון על חוק זכויות אזרח נוסף (Civil Rights Act of 1968), שהקנה שוויון זדמנויות ברכישת בתים ללא קשר לגזע, מוצא ואמונה.

"החברה הגדולה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת מסע הבחירות של ג'ונסון, הציג סלוגן קליט הנקרא "החברה הגדולה" כדי לתאר את מדיניותו המוצעת בתחום הפנים. תוכנית "החברה הגדולה" שג'ונסון הציג עם השבעתו כללה סיוע לחינוך, מאבק במחלות, חידוש עירוני, שימור, סיוע לאזורים חלשים, מאבק נרחב בעוני, מאבק בפשע והסרת המכשולים שמפריעים ליישום זכות ההצבעה לשחורים. הקונגרס אישר את בקשותיו של הנשיא וכך גם זכו מיליוני קשישים לביטוח בריאות, הוקמו משרדי השיכון והתחבורה וניתנו הקלות בהגירה.

בתוך חודשים לאחר התחלת כהונתו ב-1964, הצליח ג'ונסון להשיג תמיכה בקרב אנשי העסקים במדינה ובקרב ארגוני העובדים והצליח לסיים סכסוך ממושך בתעשיית הרכבות. הוא חתם על חוק קיצוץ מסים בשווי של מיליארדי דולרים והשקיע מיליארדים בחינוך, בעבודות ציבוריות ובסיוע חוץ. בעת כהונתו של ג'ונסון שיעור המצויים בעוני פחת משמעותית, כאשר היקף האמריקאים החיים מתחת לקו העוני ירד מ-23% ל-12%.

מדיניות חוץ והמלחמה בוייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת וייטנאם

גישתו של ג'ונסון להתערבות (ולאחר מכן, למלחמה) בווייטנאם, נבעה מכך שהאמין בתאוריית הדומינו, שגרסה כי נפילתה של מדינה אחת לידיים קומוניסטיות תגרור בהכרח נפילתן של מדינות נוספות.

בעת כהונתו ארצות הברית סייעה לדרום ווייטנאם נגד ניסיונות החדירה הקומוניסטיים מהצפון. באוגוסט 1964 ארעה במפרץ טונקין הסמוך לווייטנאם תקרית ובה משחתת אמריקנית נפגעה מאש שמקורה לא ידוע. בעקבות תקרית זו היוותה הצדקה עבור ג'ונסון להכרזה על מצב חירום ולהעלות את מספר החיילים המוצבים באזור וייטנאם ל-23 אלף, ללא אישור הקונגרס. המלחמה החלה ב-1965.

ג'ונסון דיבר רבות על הצורך בהסלמה, והאמין כי עם עוד מעט משאבים והשקעת כוחות, הווייטקונג יכנעו. אך למעשה יחס ההרוגים עלה ככל שהיו יותר חיילים אמריקנים בווייטנאם. המשבר בווייטנאם החריף ב-1965 כאשר מטוסי חיל האוויר של ארצות הברית החלו להפציץ מטרות בצפון וכוחות קרקע הצטרפו ללחימה בדרום. במהלך אותה שנה החליט ג'ונסון למצוא פתרון דיפלומטי שיביא לחתימת הסכם שלום, אך כל הצעותיו נדחו על ידי הקומוניסטים וההפצצות חודשו בעוצמה. במהלך 1966 הוסכם בין ג'ונסון ובכירי ממשלתו לבין הנהגת דרום וייטנאם כי הלחימה תימשך עד לניצחון, ועקב כך הורה הנשיא להגביר את מעורבתה של ארצות הברית במלחמה.

ב-1968, כאשר בווייטנאם כבר היו כחצי מיליון חיילים אמריקניים ומאות הרוגים מדי חודש, גברה הביקורת הציבורית והפוליטית על התנהלות המלחמה והפגנות גדולות פרצו בקמפוסים ברחבי המדינה. ג'ונסון הורה על צמצום ההפצצות וניסה לפתוח בשיחות השלום. השיחות נפתחו בפריז במאי, אולם הגיעו למבוי סתום וג'ונסון החליט להפסיק את ההפצצות בניסיון לקדם את המשא ומתן.

יחסו עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ראיון ב-1993, ציין מזכיר ההגנה בממשלו של ג'ונסון, רוברט מקנמארה, כי נושאת מטוסים מהצי השישי של ארצות הברית נשלחה לכיוון מזרח הים התיכון על מנת לעזור לישראל במלחמת ששת הימים ביוני 1967. עם תקיפתה של ישראל במצרים, חשש הממשל האמריקאי כי הסורים, בעזרתם של הרוסים, יתקיפו את ישראל. הרוסים הגיבו לצעד זה בתוקפנות, ואמרו לממשל בקו ישיר ממוסקבה כי "אם אתם רוצים מלחמה, תקבלו מלחמה".‏[4] ברית המועצות תמכה במשך כל המלחמה בבנות בריתה הערביות, וכן חימשה אותם והציבה את כוחותיה הימים במזרח הים התיכון.

לאחר המלחמה לא כפה ג'ונסון על ישראל נסיגה מהשטחים שכבשה, אם כי הבהיר שיהיה צורך לסגת מחלק מהם בעתיד, וכן תמך בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. הוא גם אישר את מכירת מטוסי הסקייהוק שהגיעו לישראל לראשונה בסוף 1967, וכן את מטוסי הפנטום ב-1969.

בחירות 1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968
הפגנה נגד מלחמת וייטנאם בוושינגטון די.סי., אוקטובר 1967

הבחירות ב-1968 התרחשו בתקופה קשה לאומה האמריקנית, על רקע רציחתו של מנהיג התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית מרטין לותר קינג, מהומות הגזע שפרצו לאחר מכן ורציחתו של המתמודד על תפקיד המועמד הדמוקרטי רוברט קנדי. המחאה כנגד מלחמת וייטנאם החריפה - הפגנות נערכו על בסיס קבוע, ובפרט באוניברסיטאות ובקמפוסים, בהם מגויסים שרפו את צווי הגיוס שלהם וצעקו סיסמאות כגון "ל.ב.ג'. (ראשי תיבות של שם הנשיא), כמה ילדים הרגת היום?". נערכו עימותים אלימים בין שוטרים לבין מתנגדי המלחמה במהלך הוועידה הדמוקרטית הלאומית. דברים אלו פילגו את המפלגה הדמוקרטית באופן קשה.

לפי התיקון ה-22 לחוקה, היה כשיר ג'ונסון להתמודד לכהונה שנייה ומלאה, עקב בחירתו לנשיאות פעם אחת. למרות ההתנגדות הגוברת לג'ונסון בעקבות מדיניותו בוייטנאם, אף מועמד דמוקרטי בכיר לא היה מוכן לרוץ נגד נשיא מכהן מהמפלגה שלו. אפילו רוברט קנדי, אחד ממבקריו הגדולים של ג'ונסון עם תמיכה ענפה במפלגה, סירב בתחילה לרוץ נגדו. רק הסנאטור יוג'ין מקארתי ממינסוטה, שרץ כמועמד אנטי-מלחמתי בפריימריז בניו המפשייר, במטרה להטות את דעת המפלגה הדמוקרטית נגד המלחמה.

ב-31 במרץ 1968, לאחר הבחירות בניו המפשייר וכניסתו של רוברט קנדי למרוץ, הכריז הנשיא ג'ונסון לאומה בנאום מצולם כי הוא מפסיק את כל ההפצצות בצפון וייטנאם לטובת שיחות שלום. בסוף הנאום, לאחר שאמר שהמדינה צריכה להתמודד עם אתגרים עצומים, הצהיר כי לא ינסה להיבחר ולא יקבל את מועמדות מפלגתו לעוד כהונה כנשיא. מכיוון שמלחמת וייטנאם פיצלה את המפלגה, וג'ונסון סימל בעיני דמוקרטים ליברלים רבים את המלחמה, הוא הגיע למסקנה שלא יוכל לזכות במועמדות ללא מאבק קשה, שעלול אף לסכן את בריאותו. ג'ונסון גם האמין שיוכל לסיים את המלחמה לפני הבחירות, וכך האמפרי יוכל לנצח. עובדה נסתרת באותה תקופה הייתה שייתכן וג'ונסון לא היה יכול לשרוד כהונה נוספת - מצבו הבריאותי היה קשה, והוא מת ב-22 בינואר 1973 (ראו בהמשך), רק יומיים לאחר שכהונת הנשיא החדש הסתיימה.

לאחר פרישתו, התפלגה המפלגה הדמוקרטית לארבעה פלגים המתעבים אחד את השני לעתים, בהם לבנים דרומיים, בני מעמד הפועלים מן הערים הגדולות, אינטלקטואלים לבנים ממעמד גבוה, ובני מיעוטים הכוללים אמריקאים אפריקאים, היספנים וקתולים.

במה שתואר כהפתעה, הורה הנשיא ג'ונסון בשלהי אוקטובר להשלים נסיגה מלאה של כל הכוחות האמריקאים מצפון וייטנאם, עד לא יאחר מה-1 בנובמבר, כאשר הממשלה בהאנוי תהיה מוכנה להיכנס למשא ומתן בשיחות השלום בפריז. לבסוף, הדמוקרטים לא התאחדו סביבם לצד מועמדם יוברט האמפרי, ונבחר לנשיאות ריצ'רד ניקסון לאחר בחירות צמודות.

לאחר הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ונסון מציג לראווה את כובע הקאובוי שלו בחוותו בטקסס, 1972
טקס השכבתו של ג'ונסון ברוטונדה שבבניין הקפיטול
ג'ונסון בחדר הסגלגל, ימים אחדים לפני סיום כהונתו כנשיא

לאחר שסיים את כהונתו בינואר 1969, חזר ג'ונסון לחוותו שבסטונוול, טקסס, יחד עם עוזרו וכותב נאומיו, הארי מידלטון, שכתב שני ספרים עם ג'ונסון, בהם ספר המלווה את תקופת נשיאותו שפורסם ב-1971, הנקרא "The Vantage Point: Perspectives of the Presidency 1963–1969".

ג'ונסון העביר ביקורת חיובית על מדיניות החוץ של ממשיכו בתפקיד, ריצ'רד ניקסון, אך סייג זאת באומרו כי ניקסון נלחץ להשיב את כוחות הצבא מוייטנאם בחיפזון, טרם יכולתם של הדרום וייטנאמים להגן על עצמם. הוא שב והזהיר מנפילתה של דרום וייטנאם לידי השלטון הקומוניסטי בצפון.

הוא תמך במועמדותו הלא מוצלחת של הסנאטור ג'ורג' מקגוורן בבחירות לנשיאות ב-1972, על אף שמקגוורן היה ביקורתי מאוד כלפי מדיניות החוץ של ג'ונסון. עם זאת, התנגד עקרונית ג'ונסון למינוי של מקגוורן למועמד הדמוקרטי. "ניקסון יכול להיות מובס רק אם הדמוקרטים לא יפנו שמאלה מדי", התעקש. הוא חש כי אדמונד מאסקי היה יכול להיות מועמד טוב ולגבור על ניקסון. אף על פי כן, סירב לנסות לסקל את מינוי של מגוורן כי חש שחוסר הפופולריות שלו במפלגתו שלו רק תעזור להלה.

לאחר נשיאותו חווה ג'ונסון מספר אירועים בריאותיים, ובפרט התקפי לב חוזרים ונשנים, בהם תעוקת לב. הוא גם חווה כאבים בקיבה, שזוהו על ידי רופאיו כדיברטיקולוזיס. בינואר 1969, שעה שהוא נמצא במטוס בדרכו חזרה לטקסס לאחר השבעתו של ניקסון, שב לעשן ג'ונסון לאחר 15 שנים שלא עשה כן, מאז התקף הלב שחווה ב-1955. הוא חזר לעשן בתדירות גבוהה. בהמשך מצבו הלך והחמיר, והוא נאלץ ללכת להתייעצויות רפואיות ביוסטון. רופאו האישי, מייקל דבאקי, גילה כי על אף שעורקי הלב של ג'ונסון חוו פגיעה קריטית, מצבו הכללי של ליבו היה כה ירוד, כך שאפילו ניתוח מעקפים עלול להוביל לסיבוכים הרי אסון.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שמצבו הבריאותי הוגדר כסופני, שב ג'ונסון לחוותו שבטקסס. בעת הזמן המשוער 15:39 לפי שעון טקסס, הזעיק ג'ונסון את מאבטחיו מן השירות החשאי בשל כאבים בחזה. הסוכנים אצו לחדרו, שם מצאו אותו ללא יכולת תגובה כשהטלפון בו השתמש עדיין בידו. משם הוטס לסן אנטוניו לבית החולים, וכשהגיע הוכרז על מותו. ג'ונסון נפטר בגיל 64, והתגלה כי זה כתוצאה מהתקף לב.

הלווייתו נערכה בכנסייה וושינגטון די. סי., ובין משתתפיה נמנו הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון וראש ממשלת יפן בעת כהונתו של ג'ונסון, אייסאקו סטו. הוא נטמן בבית הקברות המשפחתי שלו בסטונוול שבטקסס, אשר חלק מן הפארק הלאומי ההיסטורי של ג'ונסון. לאחר מותו הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית. מרכז החלל ג'ונסון נקרא על שמו.

מותו של ג'ונסון היה הפטירה השנייה של נשיא ארצות הברית בטווח של חודשים אחדים. הנשיא הארי טרומן נפטר רק פחות מחודש קודם לכן, ב-26 בדצמבר 1972. לאחר מותם הצמוד לא היו באותה עת לארצות הברית נשיאים לשעבר הנמצאים בחיים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשמי
אחר

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Dallek, Robert. "Presidency: How Do Historians Evaluate the Administration of Lyndon Johnson?". History News Network. Retrieved June 17, 2010. 
  2. ^ Caro, Robert A. (1990). The Years of Lyndon Johnson: Means of Ascent. pp 360–361
  3. ^ terHorst, Jerald F.; Albertazzie, Col. Ralph (1979). The Flying White House: the story of Air Force One. New York: Coward, McCann & Geoghegan. ISBN 0-698-10930-9. 
  4. ^ "LYNDON BAINES JOHNSON LIBRARY ORAL HISTORY COLLECTION" (PDF). Lyndon Baines Johnson Library and Museum. Retrieved October 8, 2005. 


נשיאי ארצות הברית
ג'ורג' וושינגטוןג'ון אדמסתומאס ג'פרסוןג'יימס מדיסוןג'יימס מונרוג'ון קווינסי אדמסאנדרו ג'קסוןמרטין ואן ביורןויליאם הנרי הריסוןג'ון טיילרג'יימס פולקזאכרי טיילורמילרד פילמורפרנקלין פירסג'יימס ביוקנןאברהם לינקולןאנדרו ג'ונסוןיוליסס סימפסון גרנטרתרפורד הייזג'יימס גרפילדצ'סטר ארתורגרובר קליבלנדבנג'מין הריסוןגרובר קליבלנדויליאם מקינליתאודור רוזוולטויליאם האוורד טאפטוודרו וילסוןוורן הרדינגקלווין קולידג'הרברט הוברפרנקלין דלאנו רוזוולטהארי טרומןדווייט אייזנהאוארג'ון פיצג'רלד קנדילינדון ג'ונסוןריצ'רד ניקסוןג'רלד פורדג'ימי קרטררונלד רייגןג'ורג' הרברט ווקר בושביל קלינטוןג'ורג' ווקר בושברק אובמה החותם של נשיאי ארצות הברית.
סגני-נשיא ארצות הברית
ג'ון אדמסתומאס ג'פרסוןארון ברג'ורג' קלינטוןאלברידג' גרידניאל תומפקינסג'ון קלהוןמרטין ואן ביורןריצ'רד ג'ונסוןג'ון טיילרג'ורג' דאלאסמילרד פילמורויליאם רופוס קינגג'ון ברקינרידג'האניבל המליןאנדרו ג'ונסוןסקיילר קולפקסהנרי וילסוןויליאם א. וילרצ'סטר ארתורתומאס הנדריקסלוי פ. מורטוןעדלי סטיבנסוןגארט הוברטתאודור רוזוולטצ'ארלס וורן פיירבנקסג'יימס שרמןתומאס מרשלקלווין קולידג'צ'ארלס דאווסצ'ארלס קרטיסג'ון גארנרהנרי וולאסהארי טרומןאלבן ברקליריצ'רד ניקסוןלינדון ג'ונסוןיוברט האמפריספירו אגניוג'רלד פורדנלסון רוקפלרוולטר מונדיילג'ורג' הרברט ווקר בושדן קוויילאל גורדיק צ'ייניג'ו ביידן החותם של סגן נשיא ארצות הברית.