בית הכנסת שער הרחמים

בית הכנסת שער הרחמים
गेट ऑफ मर्सी सिनेगोग
מידע כללי
סוג	בית כנסת
מיקום	מומבאי
מדינה	הודו
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	? – 13 במאי 1796
תאריך פתיחה רשמי	13 במאי 1796
קואורדינטות	18°57′08″N 72°50′11″E / 18.95226°N 72.836373°E
	(למפת מומבאי רגילה) בית הכנסת שער הרחמים

בית כנסת שער הרחמים (במראטהית: गेट ऑफ मर्सी सिनेगोग / जुनी मशिद; מוכר גם בשם "ז'וני מאשיד") הוא בית הכנסת העתיק ביותר במומבאי (בומביי לשעבר), בהודו.^[1] בית הכנסת נבנה ב־1796^[2] בדרום מומביי על ידי בן קהילת בני ישראל סאמאג'י האסאג'י דיווקר, הידוע גם בשם שמואל יחזקאל דיווקר. ב־1860 שופץ לראשונה ונבנה בית הכנסת מחדש^[3] והועבר למיקומו החדש במאנדבי, ברובע המוסלמי של מומבאי, באזור המכיל שכונות מגורים, מקדשים הינדים, מסגדים מוסלמיים ושווקים. במאה ה־18 וה־19, האזור אוכלס מחדש בידי קהילה יהודית קטנה אך משגשגת ונקרא "איזראיל מוהלה", כלומר שכונת ישראל.^[4]. השם "מאסג'יד" שניתן לבית הכנסת בפי המקומיים, משמעו "מסגד", ויש הטוענים כי כוונת הכינוי היא למבנה ציבור מרכזי, אליו ניתן להתייחס כאשר מכווינים אדם באזור, בניב המדובר בפי קהילת הבני-ישראל המילה לבית כנסת היא "משיד" וכך הם מתייחסים לבתי הכנסת באזור.

טקס הפתיחה הרשמי של בית הכנסת היה בתאריך 13.5.1796, לאחר כשנה מאז תחילת הקמתו, כל בנייתו, כולל האומנים אשר כללו סתתים, נגרים, אדריכלים ואנשי מקצוע נוספים ברובם היו מתוך הקהילה עצמה.

השם המקומי "ז'וני מסג'יד" לבית הכנסת, אשר פירושו בית הכנסת הישן, חל גם על תחנת הרכבת הסמוכה, "מסג'יד באנדר". על אף הירידה במספר המתפללים, בית הכנסת עדיין מקיים את הטקסים בצורה פעילה, ומשרת קהילה יומית של כמאה חברים. בית הכנסת גם מקיים סיורי מורשת ודת בעיר.

היסטוריה

על פי הרישומים ההיסטוריים, שמואל יחזקאל דיווקר ואחיו יצחק שירתו במליציות הבריטיות של חברת הודו המזרחית הבריטית כקצינים מקומיים בכירים. במהלך המלחמה האנגלו-מייסורית השנייה הם נשבו בידי המלך ממיסור, טיפו סולטן בשנת 1784. הם כמעט נידונו למוות, כאשר טיפו סולטן שאל לאיזו קאסטה הם משתייכים. האחים ציינו שהם בני ישראל, טיפו מעולם לא שמע על הקבוצה, ולפיכך עמד לחרוץ את גזר דינם, אולם אימו פאטימה פכרון-ניסה, התערבה וטענה כי שמעה על קאסטה שכזו בקוראן וטענה שהם קרוביהם. טיפו היה מוסלמי אדוק, ולכן חס על חייהם של שני האחים ושאר החיילים והקצינים מהקהילה אשר נישבו, לאחר זמן מה האחים יחד עם קבוצה נוספת של בני הקהילה נמלטו רגלית עד לעמדות הבריטיות. שני האחים שבו לבומביי הבריטית, ולאות תודה בנו שם את בית הכנסת "שער הרחמים", אשר נקרא בתחילה "סאמאג'י צ'י מאשיד", כלומר בית הכנסת של שמואל.^[4]

עם חזרת האחים מהשבי, לשמואל וצאצאיו וצאצאיי אחיו יצחק ניתן התואר "קמודן מוכאדם" אשר פירושו הוא נשיאי קהילת הבני ישראל מהודו, תואר ותפקיד אשר עבר בירושה בשושלתם, האחרון אשר החזיק בתפקיד רשמי ומקובל הוא צאצאם דויד חיים דיווקר אשר נפטר בשנת 1889, עד שנת 1906 עדיין צאצאיהם החזיקו בתפקיד רשמי מסוים אם כי לא בתור נשיאי הקהילה, היום התואר קיים רק כתואר כבוד בקרב צאצאיהם בארץ ובעולם.

בתאריך 13.5.1896 בחגיגות 100 השנים לבית הכנסת, הוא קיבל רשמית את השם "שער הרחמים". ב-2 באפריל 1919 התכנסה בבית הכנסת אספה ציבורית של בני ישראל בנושא הציונות. מעל 350 מחברי הקהילה הגיעו לאספה, ורבים תמכו ברעיון של הקמת בית לאומי בפלשתינה/ארץ ישראל, על אף שהדבר הצית ויכוח לוהט בנושא.^[5]

בשנת 1927 יצא ספרון על ידי וועד בית הכנסת המגולל את סיפור האחים, ביוגרפיה אישית של שמואל ומשפחתו ובניית בית הכנסת.

בשנת 2016, צאצאו של שמואל, הסופר הישראלי אליעז ראובן-דנדקר, הוציא את ספרו "הענף השונה" אשר מגולל את כרוניקות המשפחה, הקמת בית הכנסת והביוגרפיות של בני ובנות המשפחה מהמאה ה-17 עד למאה ה-21.

המבנה

מבנה בית הכנסת יכול להכיל 300 חברים וחברות, ובחדרים מרכזיים מארח התכנסויות גדולות. ועם זאת, בשבתות אין יותר מ-50 מתפללים. ישנו גם מקווה סמוך למבנה, לטהרת המתפללים.^[4]

במרכז בית הכנסת היכן שממוקמת במת החזן ישנם שני עמודים תומכים אשר ע"פ מסורת הקהילה מייצגים את עמודי "בועז" ו"יכין", בבנייה מסורתית המאפיינת את בתי הכנסת הקהילתיים בהודו. צמוד לבמה ישנו את כיסא אליהו הנביא, אשר ע"פ מסורת מקומית צאצאי האחים שמואל ויצחק דיווקר, רשאים ורשאיות לשבת כאות כבוד והערכה לשושלתם.

לאחר עליית הקהילה ארצה בקום המדינה, רבים מצאצאיהם ובני הקהילה הקימו בתי כנסת ברחבי ישראל וחלקם נקראו על שם בית הכנסת "שער הרחמים", הראשון ביניהם נבנה בעיר ירוחם בשנת 1962.

ראו גם

לקריאה נוספת

הביוגרפיה של שמאג'י האסאג'י דיווקר ובית הכנסת שבנה, הוצאת וועדת בית הכנסת שער הרחמים, 1927
חיים שמואל קהימקר, ההיסטוריה של הבני ישראל מהודו, הוצאת דייג, 1937
אליעז ראובן-דנדקר,הענף השונה, הוצאת קמודן מוכאדם, 2016
אליעז ראובן-דנדקר,אז, מה הקר שלך?, הוצאת קמודן מוכאדם בסיוע מרכז מורשת יהדות קוצ'ין, 2018
אליעז ראובן-דנדקר,המדריך לבני ישראלי המתחיל-תרבות, היסטוריה ומנהגים, הוצאת קמודן מוכאדם בסיוע מרכז מורשת ליהדות קוצ'ין והמרכז למורשת יהדות הודו, 2019
אליעז ראובן-דנדקר,הג'מאט-א. נשים מעוררי השראה מקהילת הבני ישראל מהודו, הוצאת קמודן מוכאדם בסיוע מרכז מורשת ליהדות קוצ'ין והמרכז למורשת יהדות הודו, 2020

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בית הכנסת שער הרחמים בוויקישיתוף

בית כנסת שער הרחמים (בומבי), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ Masih, Archana (2003-09-11). "For these Jews, Mumbai is the chosen land". The Rediff Special. Rediff.com. נבדק ב-2008-08-11.
^ "Indian Synagogues". Jewish India. נבדק ב-2008-08-11.
^ "Mumbai B Ward Plan". Department of Relief and Rehabilitation, Government of Maharashtra. אורכב מ-המקור ב-2008-09-08. נבדק ב-2008-08-11.
^ ¹ ² ³ Goldstein, Israel (1984). My World as a Jew. Associated University Presses. ISBN 0-8453-4780-2.
^ Rowland, Joan G. (1008). The Jewish Communities of India: Identity in a Colonial Era. Transaction Publishers. ISBN 0-7658-0439-5.

[rediff-1] Masih, Archana (2003-09-11). "For these Jews, Mumbai is the chosen land". The Rediff Special. Rediff.com. נבדק ב-2008-08-11.

[indiansynogogues-2] "Indian Synagogues". Jewish India. נבדק ב-2008-08-11.

[mmdu-3] "Mumbai B Ward Plan". Department of Relief and Rehabilitation, Government of Maharashtra. אורכב מ-המקור ב-2008-09-08. נבדק ב-2008-08-11.

[israel-goldstein-4] ¹ ² ³ Goldstein, Israel (1984). My World as a Jew. Associated University Presses. ISBN 0-8453-4780-2.

[5] Rowland, Joan G. (1008). The Jewish Communities of India: Identity in a Colonial Era. Transaction Publishers. ISBN 0-7658-0439-5.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]