המחזות האחרונים של שייקספיר
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
המחזות האחרונים של שייקספיר. כינוי לקבוצת המחזות "פריקלס", "סימבלין", "אגדת חורף" ו-"הסערה", הנבדלים משמעותית ממחזותיו הקודמים באווירתם הפחות דרמטית ובסגנונם הרומנטי, ובקרבתם הנושאית והסגנונית זה לזה. במאה השנים האחרונות מחזות אלו זכו לתשומת לב מיוחדת של המבקרים המודרניים, ויש המחשיבים אותם לפסגת יצירתו של שייקספיר.
המחזות האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחזות האחרונים הם מעין אביב מאוחר, או סתיו מוקדם, של שייקספיר. לאחר הפסימיות הקשה של "המלך ליר" ו-"טימון איש אתונה" מגיעה תפיסת-עולם אופטימית וחיננית. עולם חדש מתגלה למשורר, כזה המזכיר את הליריות של מחזותיו המוקדמים, אולם עם כובד-ראש ומלאכת אמנות של אמן בשיא יצירתו. כתב גאורג ברנדס: "אחרי ובמשך משבר אלים של תיעוב כלפי האנושות, שייקספיר השלים בהדרגה עם החיים על ידי איזו אצילות נפש צעירה ונשית, ועל ידי כל השירה הסובבת אותה והבאה בעקבותיה... לאיזה דמויות המקום החשוב ביותר באסיף המפואר של המשורר, אם לא לדמויות הצעירות והנשיות של מרינה, אימוג'ן, פרדיטה, מירנדה. הבריות הנערתיות והנטושות האלו אבודות ושוב נמצאות, סובלות עוולות חמורות, ובשום מקרה לא מוערכות כראוי; אך קסמן, טהרתן, ואצילות-טבען מנצחים את הכל".[1]
להלן כרונולוגיה של המחזות האחרונים לפי צ'יימברס:[2]
- "פריקלס, נסיך צור" (1608-9)
- "סימבלין" (1609-1610)
- "אגדת חורף" (1610-1611)
- "הסערה" (1611-1612)
למרות הקשר הברור בין "פריקלס" לבין "הסערה", יש המשמיטים מהרשימה את "פריקלס" כי נכתב חלקית על ידי שייקספיר ואינו באותה איכות בה כתובים שאר המחזות. יש המוסיפים לקבוצה הזו גם את המחזות "הנרי השמיני" ו-"שני שארים אצילים" שחוברו על ידי פלטשר ושייקספיר בשנים 1612–1614, אלא שהמחזות הללו שונים בהרבה מאפיינים מהמחזות הקודמים.
הגדרת המחזות האחרונים כקבוצה בפני עצמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהוצאה הראשונה (1623) של מחזות שקספיר, מחזותיו חולקו לקומדיות, היסטוריות, וטרגדיות. אלא שכבר שייקספיר תיאר (בפי פולוניוס במחזה "המלט") את סוגי המחזות כך: "הטובים בשחקני העולם הם לטרגדיה, קומדיה, היסטוריה, פסטורלה, פסטורלה קומית, פסטורלה היסטורית, היסטוריה טרגית, פסטורלה טרגי-קומי-היסטורית, ולכל חזיון שאין לו סוג וכל מחזה שאין לו סיג".[3] פרדריק בועז כינה את שלושת המחזות "סוף טוב הכל טוב", "מידה כנגד מידה", "טרוילוס וקרסידה", בשם "מחזות בעייתיים",[4] כי בנושאם ובמזגם אי-אפשר לכנותם קומדיות או טרגדיות. כעבור שנים ספורות, דאודן שם לב לייחודם של המחזות האחרונים כקבוצה בפני עצמה ביצירה השייקספירית, וכינה אותם "רומנסות"[5] (בדומה להגדרה "כל חזיון שאין לו סוג וכל מחזה אין לו סיג"). אשלי תורנדייק[6] ציין שהשם "רומסנות" מציין לא רק את ההבדל בין מחזות אלו למחזותיו הקודמים של שייקספיר, אלא את דמיונם לרומנסות שחיברו באותה תקופה בומון ופלטשר, עמיתיו של שייקספיר. ההבחנה של דאודן הביאה לעניין רב של המבקרים המודרניים (ראלי, מקהייל, טיליארד, וילסון נייט, טרברסי, נורתרופ פריי, ואחרים) במחזות האחרונים.
ייחודם של המחזות האחרונים של שייקספיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
למחזות האחרונים מספר מאפיינים משותפים:
- שני מישורים: אחד העוסק במבוגרים ואחד העוסק בצעירים.
- יחסים מורכבים בין אב ובתו האבודה (פריקלס ומרינה, סימבלין ואימוג'ן, לאונטס ופרדיטה) או בין אב ובתו באי אבוד (פרוספרו ומירנדה)
- גלות של הבת (מרינה, אימוג'ן, פרדיטה, מירנדה) המצליחה לשמור על מידותיה הטובות
- שידוך בין צעיר וצעירה הרחוקים זה מזה במוצאם או אף במקומם
- המחזות מתחילים כטרגדיה של עוול הנעשה לגיבור הראשי (פריקלס, אימוג'ן, פרוספרו) או הנעשה על ידי הגיבור הראשי (לאונטס), אולם נמשכים כרומנסה המסתיימת בתיקון העוול על ידי תשובה, חרטה, פיוס או סליחה, ובסוף טוב
- סצינות פסטורליות במקומות הרחוקים מהיישוב העירוני (ים ב-"פריקלס", הרי וולס ב-"סימבלין", שדות בוהמיה ב-"אגדת חורף", אי מסתורי ב-"הסערה")
- אלמנטים פנטסטיים, אווירה של אגדה טרגית-קומית
- סגנון מאולתר
- מקום מרכזי למוזיקה ולשירה
- עיסוק ביחס בין חיצוני ופנימי, אמנות וטבע, דמיון ואמת.
כתב אדוארד דאודן: "מהתשוקה הטרגית המסתיימת בשיא של "טימון איש אתונה", פתאום אנו עוברים ליופי ובהירות; ממחזות העוסקים בניתוק אלים של הקשרים האנושיים, לקבוצה של מחזות העוסקים בהידוק הקשרים האנושיים, באיחוד מחדש של קרובים נפרדים, בסליחה של אויבים, בכפרה על עוול - לא על ידי מוות, אלא על ידי תשובה, פיוס בין איש ואשתו, בין ילד ואביו, בין חבר וחבר".[7] ג'ון מקהייל כתב: "אפשר לומר כך: ברומנסות שקספיר כותב לא לקיים את חוקי האמנות (הדרמטית), אלא לשביעות-רצונו; והחיים והמעשים שברומנסות אינם החיים המתוחים המרוכזים האידיאלים של טרגדיה או קומדיה, אלא החיים לאמתו של דבר".[8] (הגדרה לכאורה פרדוקסלית). כתב הנרי באקלי צ'רלטון: "המחזות האלו מגלים את מלאכת היצירה של יד אמן ושל שכל אמן. ברוחם מסמנים את ההשגה של השקפה בהירה על החיים וביטחון בטוב התכליתי; ובאמנותם תפיסה שלמה של כח יצירתי ואדישות מתנגדת לטכניקה שמרנית. נושאם עוולות מרות ולאחר מכן תשובה, פיוס וסליחה: בסיפורים שוכנות טרגדיה ואידיליה, אולם סופם טוב".[9]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אגדת החֹרף; עברית בידי שלום צבי דוידוביץ, ירושלים : ספרי תרשיש, תש"ה. (בשנת תשי"ד יצאה בשם: "מעשית החֹרף")
- הסערה, תרגם מאנגלית אפרים א. ליסצקי, (ניו יורק : עגן על יד ההסתדרות העברית באמריקה, 1941)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ גיאורג ברנדס, ויליאם שקספיר, לימוד ביקורתי, 1905
- ^ אי. קיי. צ'יימברס, ויליאם שקספיר: לימוד של עובדות ובעיות, 1930
- ^ וילים שקספיר, המלט, נסיך דנמרק (עברית אברהם שלונסקי), תש"ח
- ^ פרדריק בועז, שקספיר וקודמיו, 1896
- ^ אדוארד דאודן, שקספיר שכלו ואמנותו, 1875
- ^ אשלי תורנדייק, השפעת בומון ופלטשר על שקספיר, 1901
- ^ אדוארד דאודן, שקספיר, 1877
- ^ ג'ון מקהייל, הרצאות על שירה, 1914
- ^ ויליאם שייקספיר, אגדת חורף, בעריכת צ'רלטון, 1915