הסכם פונטו פיחו

משמאל לימין:רומולו בטנקור, אנריקה גבלדון מארקס וחוביטו וייאלבה, בצילום משנת 1928

רפאל קלדרה בצילום משנת 1956

הסכם פונטו פיחו (בספרדית: Pacto Punto Fijo; נקרא על-שם המקום בו נחתם) הוא הסכם בין שלוש מפלגות בוונצואלה: "הפעולה הדמוקרטית", המפלגה "קופאי" החברתית-נוצרית - COPEI), והאיחוד הרפובליקני הדמוקרטי (ונצואלה) (URD). ההסכם נחתם ב-31 באוקטובר 1958, חודשים מעטים לאחר הדחתו של מרקוס פרס חימנס, ולפני הבחירות של דצמבר אותה שנה.

מטרתו המוצהרת של ההסכם הייתה להשיג יציבות למשטר הדמוקרטי החדש, זאת באמצעות השתתפות של שלוש המפלגות הללו בממשלה בראשות המפלגה המנצחת. מטרה זאת מתבטאת בנקודות הבאות:

• הגנה על חוקתיות, ועל הזכות לשלוט בהסכמה לפי תוצאת הבחירות.
• ממשל של אחדות לאומית. זאת תוך התחשבות צודקת בכל המפלגות החתומות וגורמים אחרים של החברה בהרכבת הממשלה בראשות המפלגה המנצחת.
• תוכנית מינימום שלטונית משותפת המוצגת לציבור במערכת הבחירות.

החתימה נערכה במפגש בקראקס בביתו של המנהיג הנוצרי-חברתי רפאל קלדרה, במקום הנקרא פונטו פיחו.

מחוץ להסכם הושארו המפלגה הקומוניסטית של ונצואלה והתנועה לאינטגרציה רפובליקנית (ונצואלה).

החותמים על ההסכם היו רומולו בטנקור, ראול לאוני וגונסאלו באריוס מטעמה של מפלגת הפעולה הדמוקרטית, חוביטו וייאלבה, איגנסיו לואיס ארקאיה ומנואל לופס ריבאס מטעמה של האיחוד הרפובליקני דמוקרטי (URD), רפאל קלדרה, פדרו דל קורל ולורנסו פרנאנדס מטעם מפלגת "קופאי".

בקורות

בעיני המבקרים הברית בין המפלגות הגדולות הגבילה בסופו של דבר את המערכת הפוליטית של ונצואלה לתחרות בלעדית בין שתי מפלגות:הפעולה הדמוקרטית ו"קופאי". משמעות הברית הייתה שבלי קשר לאיזו סיעה תנצח בבחירות, תמיד תשותף לשלטון גם המפלגה בשנייה. מפלגת "האיחוד הרפובליקני הדמוקרטי" של חוביטו וייאלבה, ירדה עם הזמן במשקלה האלקטורלי ובהשפעתה. בשנת 1962 מפלגת URD נסוגה מן הברית פונטו פיחו כמחאה נגד מדיניות החוץ של הנשיא בטנקור שתמך בסנקציות של ארגון מדינות אמריקה נגד קובה ונגד מה שראה כבתערבות מוגזמת של ארצות הברית במדיניות הפנים הוונצואלית, כמו במקרה ההסכם בטנקור-קנדי לפיו ביטלה ונצואלה שת התוכנית הלאומית למסילות ברזל מימי פרס חימנס. עקב כך בשנת 1962 הזמין בטנקור את המפלגה הימנית "אינטגרציה הרפובליקנית" להצטרף להסכם.

שיטה זאת שנמשכה בוונצואלה למשך 35 שנה, בין השנים 1959–1994, גרמה לכך שממשלות הקואליציה הסתמכו יותר ויותר על שליטתם במשאבי הנפט של המדינה בהבטחת הנצחת שלטונם תוך פיתוח מערכת רחבה של פטרוניות וקליינטליזם. סוג השלטון הזה כונה מאוחר יותר "פרטיארכיה", מן המילה "פריטידו" = מפלגה.

ניוון השיטה

מערכת הפטרונות ומונופול שלטונן של מפלגות AD ו-COPEI, התחילה להתנוון בשנות ה-1980 עם נפילת ההכנסות מייצוא הנפט ומשבר כלכלי. ב-1989 אמצעי הצנע של הנשיא קרלוס אנדרס פרס גרמו להפגנות המוניות הידועות כ"קראקאסו" (Caracazo). עקב השחיתות והעוני בקרב חלק גדול של הציבור עלה חוסר האמון בלגיטימיות של השיטה השלטונית, שהתבססה על הסכם פונטו חיטו ועל החוקה שהונהגה בשנת 1961.

הנשיא קרלוס אנדרס פרס, מנהיג מפלגת AD, שהנהיג את המדינה בשנים 1974–1979 ושוב ב-1989–1993 הודח על ידי בית המשפט הגבוה של ונצואלה עקב עבירות של מעילה בכספי הציבור, בין היצר לצורך מימון מערכות בחירות של מועמדים מסוימים במדינות לטינו-אמריקאיות אחרות ונידון לעונש מאסר. הוא חזר זמנית לפוליטיקה בשנת 1998.

עלייתו של הוגו צ'אווס

בבחירות לנשיאות בשנת 1998 הבטיח המועמד הוגו צ'אווס לשבור את השיטה הישנה ולפתוח את המערכת הפוליטית למפלגות עצמאיות נוספות. צ'אבס הוקיע את שלטונן של מפלגות AD ו-COPEI כ"אליטיסטי"

קישורים חיצוניים

• הטקסט של ההסכם (בספרדית)