השיח ההיסטוריוגרפי אודות הקמתה של האימפריה העות'מאנית

עד המאה ה-20 והתפתחותה של ההיסטוריוגרפיה המודרנית בהשפעת המחשבה הפוזיטיביסטית, לא נעשו מחקרים המסבירים את הקמתה ועלייתה של האימפריה העות'מאנית אשר שלטה בחלקים נרחבים של המזרח התיכון ואירופה במשך 600 שנים.^[1] אך עם נפילתה של האימפריה בראשית המאה ה-20 פורסמו מספר מחקרים אשר עוררו ויכוח היסטוריוגרפי חריף בין חוקרים רבים של האימפריה העות'מאנית אודות הסיבות להקמתה.

רקע היסטורי

לאחר קרב מנזיקרט ב-1071 בו הביסו הסלג'וקים המוסלמים את צבאה של האימפריה הביזנטית הנוצרית, החלו שבטים טורקיים רבים לנדוד ממרכז אסיה לאנטוליה ולשנות את המרקם הדמוגרפי באזור. חוסר היציבות הפוליטית של האימפריה הסלג'וקית במאה ה-12 גרם להיווצרותן של נסיכויות טורקיות רבות באנטוליה. אחת מהן, הסולטנות הסלג'וקית של רום, צמחה ושלטה במרכז אנטוליה עד המאה ה-13 ויצרה דפוסים שלטוניים רבים אשר העות'מאנים אימצו אותם מאוחר יותר. הכיבושים המונגוליים באמצע המאה ה-13 ערערו את יציבות הסולטנות הסלג'וקית של רום והובילו ליצירת תוהו ובוהו פוליטי נוסף באנטוליה. בתקופה זו שוב הוקמו מספר נסיכויות טורקיות, ביניהן הנסיכות של עות'מאן באזור בית'יניה שבצפון מערב אנטוליה.^[2]

ההיסטוריוגרפיה אודות עליית האימפריה העות'מאנית

גיבונס (1916)

הראשון שעסק בשאלת מוצא העות'מאנים היה החוקר האמריקני הרברט גיבונס (Herbert Adams Gibbons), אשר הציע הסבר המבוסס על זהות אתנית-דתית. גיבונס טען שהצלחתו של עות'מאן להפוך את שבטו "האסיאתי" לקהילה פוליטית משגשגת הייתה בזכות עריקתם והתאסלמותם, לעיתים בכפיית עות'מאן, של נוצרים רבים מן האימפריה הביזנטית החלשה. לפי גיבונס, נוצרים אלו היו המפתח למערכת השלטונית המוצלחת של העות'מאנים בראשית האימפריה. לטענתו הטורקים האסיאתיים היו נחשלים מבחינת התרבות הפוליטית שלהם ואימצו את כלל הנורמות השלטוניות מן הנוצרים שהתנסו במערכת המנהל הביזנטית.^[3] חשוב לציין שבתקופה זו שימוש בזהות אתנית, דתית וגזעית ככוח הסברי לתופעות היסטוריות היה נורמטיבי ונפוץ.^[4]

קפרולו (1935)

בתגובה לגיבונס, טען ההיסטוריון הטורקי מהמט פואט קפרולו (אנ') כי האימפריה העות'מאנית לא צמחה כתופעה מקומית בתוך חלל ריק, אלא התפתחה מתוך התרבות הפוליטית-ניהולית הטורקית שהתקיימה באנטוליה במאות ה-12–13, בה היו מספר רב של נסיכויות טורקיות בעלות מוסדות שלטון מתקדמים. נסיכויות אלו נוצרו בעקבות גלי ההגירה הרבים של שבטים טורקיים ממרכז אסיה לעבר אזורי הספר - "האוג'" בטורקית - באנטוליה. קפרולו טען כי מכלול של נסיבות היסטוריות גרמו לכך שהשבט של עות'מאן, אשר נקלע למקום הנכון בזמן הנכון, הצליח להשתלט על שבטים וגורמים טורקיים נוספים באזורי הספר של אנטוליה, ומנגד לשלב נוצריים מקומיים שהתאסלמו. בניגוד לגיבונס, הדגיש קפרולו כי הישות העות'מאנית היא ישות טורקית במהותה, אשר שורשי התרבות הפוליטית שלה נעוצים באותם שבטים טורקיים אשר היגרו לאנטוליה החל מן המאה ה-11. קפרולו אף התעקש כי מוצאם של העות'מאנים הוא בשבט הטורקי "קאיי" (Kayı) ממערך השבטים הטורקיים "האואוז" (Oğuz), אם כי אין הוא אינו מייחס לכך חשיבות בהסבר עלייתה של האימפריה העות'מאנית. הדגש על חשיבות המוצא האתני-שבטי בתזה של קפרולו מתקשרת לתקופה בה כתב (שנות ה-30), שהתאפיינה בניסיון להבליט את השורשים ההיסטוריים של מדינת הלאום הטורקית החדשה.^[5]

ויטק (1938)

לאחר שלחם לצדם במלה"ע ה-1 וחזה בהתמוטטות האימפריה, התעניין ההיסטוריון האוסטרי פול ויטק (Paul Wittek) במוצאם של העות'מאנים. ויטק ביקר את התאוריות של גיבונס וקפרולו אשר היו מבוססות על הסברים אתניים ושבטיים. אומנם בדומה לקפרולו הסכים ויטק כי לתרבות הטורקית-אסלאמית היה תפקיד מרכזי בהקמת האימפריה העות'מאנית, אך הוא פסל את טענתו של קפרולו כי מוצא העות'מאנים הוא בשבט אחד. לטענתו שבט הוא גוף אקסקלוסיבי המבוסס על שושלת ברורה ועל קשרי דם שניתן להתחקות אחריהם, אולם כותבי הכרוניקות העות'מאניות מציגים שושלות שונות, מוסיפים "אבות" פיקטיביים בתקופות מאוחרות יותר, ומקשרים את השושלת לאדם הראשון, לנח ולנביא מוחמד. ההתייחסות הקפריזית לשושלת הביאה אותו למסקנה שהטענה על מוצא שבטי הומוגני הועלתה מאוחר יותר לצורכי תעמולה, ואינה משקפת אמת היסטורית. טענתו של ויטק הייתה כי סיבת הקיום (raison d'être) והרעיון המניע של האימפריה העות'מאנית בראשיתה לא היה שימורה של שושלת שבטית אלא הלהט והמחויבות הדתית של קבוצות לוחמי ספר באנטוליה במלחמה כנגד הכופרים הנוצרים - ("גזאא"). לחימה זו שימשה גורם מלכד ואינקלוסיבי ויצרה את הזהות העות'מאנית החדשה. ויטק טען כי הסיבה לכך שהנסיכות של עות'מאן התפתחה לאימפריה, היא היותה הקרובה ביותר לביזנטיים, עובדה משכה אליה לוחמים רבים שרצו להשתתף במלחמת הקודש. ויטק מוכיח את טענתו באמצעות מקורות מן המאה ה-14 דוגמת כיתוב על מסגד בבורסה המכנה את אורהן בנו של עות'מאן "גאזי בן גאזי". הוא אף טען כי הניסיון ליצור שיוך שבטי (עליו התבסס קפרולו) נעשה בתקופה מאוחרת יותר (המאה ה-15).^[6] עד שנות ה-80 היה קונצנזוס בשיח המחקרי העות'מאני סביב התזה של ויטק כהסבר המשכנע ביותר לעלייתה של האימפריה העות'מאנית.^[7]

ארנקיס (1947)

החוקר היווני ג'ורג' ארנקיס (George Arnakis) היה הראשון שביקר את "תיאורית הגזאא" של ויטק, אם כי הוא לא הצליח לערער את הקונצנזוס סביבה. ארנקיס הצביע על הפער בין הלהט הדתי כמניע המרכזי כפי שטען ויטק לבין ראיות ליחס הפרגמטי למדי של העות'מאנים כלפי שכניהם הנוצרים וכלפי כתות טרום-אסלאמיות אחרות. בדומה לגיבונס, גם ארנקיס ייחס את ההצלחה של עות'מאן לאימוץ התרבות הניהולית של התושבים הנוצרים העירוניים שהצטרפו לעות'מאן לאחר כיבושיו הראשונים. כמו כן, ובניגוד לויטק וקפרולו, טען ארנקיס כי התפתחות הנסיכות של עות'מאן היא תופעה מקומית כתוצאה מן הנסיבות ההיסטוריות באזור בית'יניה. כיבושיו הראשונים של עות'מאן, אשר לטענת ארנקיס היו מונעים מאינטרס כלכלי ולא מלהט דתי, העניקו לו שלל רב אשר שימש אותו ביציאה לכיבושים נוספים וחוזר חלילה.^[8]

לינדנר (1983)

כאמור בשנות ה-80 החלו להתפרסם מחקרים אשר ביקרו את התאוריה של ויטק. אלו טענו כי כלל פעולות העות'מאנים הראשונים נעשו לטובת אינטרס פוליטי\כלכלי ולא בשם אידאולוגיה, אשר התווספה באופן מלאכותי בשנים מאוחרות יותר על מנת להאדיר את השושלת העות'מאנית.^[9] אחד ממבקרים אלו הוא האנתרופולוג רודי לינדנר (Rudi P. Lindner) המתמחה בחקר שבטים. לינדנר טען כי ויטק טעה בתפיסתו את השבט כגוף אקסקלוסיבי המבוסס על קשרי דם. במקום זאת טען לינדנר כי שבט הוא גוף פוליטי אינקלוסיבי אשר החברות בו נקבעת דווקא לפי אינטרסים משותפים ולא על פי מוצא משותף. שרידותו של השבט מתבססת על יצירת בריתות והתאגדויות פוליטיות, וכדי לשמר את אחדות השבט ממציאים חבריו שושלת וקרבת דם. לכן טען לינדנר, דווקא בגלל שהעות'מאנים זייפו שושלת של קרבת דם הרי שזה מוכיח על קיומו של שבט אינקלוסיבי שצירף אליו חברים בשם אינטרס פוליטי משותף של כיבושים ובזיזות. לינדנר ערער על "תזת הגזאא" של ויטק והצביע על מספר מאפיינים הסותרים את אתוס הגזאא האקסקלוסיבי. צירופם של נוצרים ביזנטיים לשבט העות'מאני, היעדר כפיית התאסלמות על נוצרים, לחימה של העות'מאנים כנגד מוסלמים אחרים והתרת חופש פולחן לכתות טרום אסלאמיות, כל אלו מצביעים על כך שהעות'מאנים לא היו מוסלמים אדוקים ואקסקלוסיביים אלא היו פרגמטיים בתפיסותיהם ומונעים מאינטרסים פוליטיים וכלכליים בלבד.^[10]

קפדאר (1995)

בספרו "בין שני עולמות" סקר ההיסטוריון הטורקי כמאל קפדאר (Cemal Kafadar) את השיח ההיסטוריוגרפי אודות הקמת האימפריה העות'מאנית. קפדאר הפנה ביקורת רבה כלפי חוקרים קודמים אשר לטענתו הציעו הסברים דיכוטומיים, מהותניים וא-היסטוריים לעליית האימפריה העות'מאנית, זאת במקום לנתח את המציאות ההיסטוריות המורכבת של אנטוליה במאה ה-12. קפדאר ביקר את ההסבר הגזעני שהציע גיבונס, אך הסכים עם טענתו של האחרון כי הקהילה העות'מאנית הראשונית הורכבה מגורמים בעלי רקע אתני ודתי מגוון ביותר. קפדאר ביקר גם את קפרולו וויטק וטען כי למרות סלידתם של השניים מהסברים חד-סיבתיים לתופעות היסטוריות, זאת כחלק מהשתייכותם לאסכולת האנאל, דווקא שניהם חטאו בכך כל אחד במחקרו הוא. לדוגמה, בהקשר של "אתוס הגזאא" של ויטק טען קפדאר ש"הרעיון המניע" של קבוצה אינו בהכרח ההסבר היחיד לפעולותיה. ביקורת חריפה במיוחד הפנה קפדאר כלפי לינדנר אשר לטענתו השתמש בהנחות אוריינטליסטיות וא-היסטוריות כגון "האסלאם האמיתי" כדי להסביר מדוע העות'מאנים לא היו מוסלמים אדוקים ולוחמי גזאא. קפדאר טען כי האסלאם הוא תופעה היסטורית רב-גונית ומשתנה, כאשר באותה תקופה באנטוליה תפיסת האסלאם הייתה גמישה ומיזגה אלמנטים פגאניים רבים. לפי תפיסתם של העות'מאנים, אדם יכול היה להיות לוחם גאזי ועדיין לדבוק באמונות שהאסלאם האורתודוקסי יגדיר כ"לא-אסלאמיות", ולכן אין בכך סתירה לטענת קפדאר.^[11]

לטענתו אין סיבה אחת אלא מכלול של סיבות מורכבות שהובילו ליצירת האימפריה העות'מאנית, כאשר חלק מסיבות אלו הוצעו בעבר על ידי החוקרים שנזכרו לעיל. קפדאר הסכים עם ויטק כי העות'מאנים היו מונעים מלהט דתי, אך מנגד טען כי אין זה סותר את היחס הפרגמטי והסובלני שלהם כלפי הנוצרים כפי שטען לינדנר. כמו כן, לטעמו גם הנוצרים מילאו תפקיד מרכזי בבניית הישות העות'מאנית החדשה כמו שטען גיבונס. קפדאר גם הסכים כי מיקום נסיכותו של עות'מאן לנוכח פני האויב הביזנטי היה אסטרטגי, אך לדבריו אין זה מספיק כדי להסביר את ההצלחה של עות'מאן להקים קהילה פוליטית חדשה. בשל כך, טען קפדאר, יש להתחקות אחר פעולותיו של עות'מאן ממיקום אסטרטגי זה, אשר כללו גם התאגדויות פוליטיות עם שבטים אחרים. קפדאר אף הציע הסבר ייחודי משלו, כאשר הצביע על השימוש של העות'מאנים בשיטת הירושה של יורש יחיד (Unigeniture). שיטה זו, אשר חרגה ממנהג שאר הנסיכויות הטורקיות באנטוליה, אפשרה שליטה ריכוזית על הטריטוריות החדשות שכבשו העות'מאנים.^[12]

השיח בימינו

מחקרו של קפדאר מהווה את ההסבר המקובל לעלייתה של האימפריה העות'מאנית בשיח המחקרי של ימינו. עם זאת, חשוב לזכור כי כל מחקר מבטא את רוח התקופה שבו הוא נכתב ואת גישות המחקר המקובלות שבה. למרות מסקנותיו של קפדאר, אנו עדים לניסיונם של חוקרים אשר מבקשים למצוא הסברים חדשים לתופעת עלייתה של האימפריה העות'מאנית. דוגמה לכך היא מחקרו של רוני צירינסקי (2005) אשר השתמש ברעיונות מודרניים כגון שיווק ויחסי ציבור וטען כי לבחירת השם "עות'מאן" ככותרת לאימפריה החדשה, הייתה תפקיד מרכזי בהצלחתה הראשונית.^[13]

ראו גם

לקריאה נוספת

Halil Inalcik, “The Question of the Emergence of the Ottoman State,” International Journal of Turkish Studies 2 (1982), pp. 71-79

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

^ Cemal Kafadar, Between Two Worlds: The Construction of the Ottoman State (Berkeley, University of California Press, 1995), p. 29
^ Ibid, pp. 1-9
^ Herbert A. Gibbons, The Foundation of the Ottoman Empire (Oxford: Clarendon Press, 1916)
^ Kafadar, p. 35
^ Mehmet Fuat Koprulu, The Origins of the Ottoman Empire (Translated by: Gary Leiser. Albany: State University of New York Press, 1992 [1935])
^ Paul Wittek, The Rise of the Ottoman Empire (London: Royal Asiatic Society, 1938)
^ Kafadar, p. 11
^ George G. Arnakis, Hoi Protoi Othomanoi (Athens, 1947)
^ Kafadar, pp. 49-50
^ Rudi P. Lindner, Nomads and Ottomans in Medieval Anatolia (Bloomington: Research Institute for Inner Asian Studies, 1983)
^ Kafadar, pp. 12, 34, 39-43, 52-58
^ Kafadar, pp. 119-121
^ רוני צירינסקי, "כיצד הפכו העוסמאנים עוסמאנים: לשאלת מקורות ההבניה של שם מותג אימפריאלי," ג'מאעה 13 (2005), עמ' 40-11

[1] Cemal Kafadar, Between Two Worlds: The Construction of the Ottoman State (Berkeley, University of California Press, 1995), p. 29

[2] Ibid, pp. 1-9

[3] Herbert A. Gibbons, The Foundation of the Ottoman Empire (Oxford: Clarendon Press, 1916)

[4] Kafadar, p. 35

[5] Mehmet Fuat Koprulu, The Origins of the Ottoman Empire (Translated by: Gary Leiser. Albany: State University of New York Press, 1992 [1935])

[6] Paul Wittek, The Rise of the Ottoman Empire (London: Royal Asiatic Society, 1938)

[7] Kafadar, p. 11

[8] George G. Arnakis, Hoi Protoi Othomanoi (Athens, 1947)

[9] Kafadar, pp. 49-50

[10] Rudi P. Lindner, Nomads and Ottomans in Medieval Anatolia (Bloomington: Research Institute for Inner Asian Studies, 1983)

[11] Kafadar, pp. 12, 34, 39-43, 52-58

[12] Kafadar, pp. 119-121

[13] רוני צירינסקי, "כיצד הפכו העוסמאנים עוסמאנים: לשאלת מקורות ההבניה של שם מותג אימפריאלי," ג'מאעה 13 (2005), עמ' 40-11

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]