עות'מאן הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עות'מן הראשון
1258; סייט - 1326; בורסה (בגיל 68 בערך)
I Osman.jpg
שם בשפת המקור Osman Gazi
מדינה האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית  האימפריה העות'מאנית
שושלת העות'מאנית
תואר ביי
אב ארטואורול
סולטאן האימפריה העות'מאנית ה-1
תקופת כהונה 12991326 (כ־27 שנים)
הקודם בתפקיד ארטואורול
הבא בתפקיד אורהן הראשון

עות'מאן הראשון (טורקית Osman Gazi וגם Osman Bey; טורקית עות'מאנית عثمان باک; סייט 1258 – בורסה 1326). היה מייסד השושלת העות'מאנית והעניק לה את שמה. עם מות אביו ארטואורול ב-1281 בהיותו בן 23, ירש עות'מאן את התואר ביי והיה למנהיג העות'מאנים. ב-1299 הוא הכריז על עצמאותו מהסלג'וקים ותחת הנהגתו היו העות'מאנים לאחת הנסיכויות הבייליקיות החזקות באנטוליה.

הרקע להקמת האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הפכה אנטוליה, תחת שלטון סלג'וקי, למדינה מוסלמית היא התפצלה לשלוש נסיכויות. הנסיכות הדרומית שכנה לאורך החוף אל מול קפריסין, הנסיכות הצפונית שכנה בצמוד לגבולות האימפריה הביזאנטית ולאורך חופי הים השחור והנסיכות המערבית שהתפרשה לאורך החזית הביזאנטית מאזור קסטאמונו עד למפרץ מאקרי (Makri) בדרום. כל מחוז היה נתון לשליטתו של מפקד בעל מעמד אמיר. מרבית מנתיני נסיכויות אלו היו שבטים טורקמנים נוודים שהגיעו מהמזרח[1]. על פי המסורת העות'מאנית הנפוצה ביותר, סבו על עות'מאן היה סולימאן (Suleyman Sah), מנהיג השבט הטוקרמני קאיי, שברח בתחילת המאה ה-13 מפני המונגולים. ככל הנראה הוא טבע במהלך חציית נהר פרת ולאחר מכן התפצלה משפחתו לשניים. שני בנים ורוב המשפחה פנו חזרה לחיות תחת המונוגולים, ובן אחד, ארטואורול, המשיך עם השאר לתוך אנטוליה. אלו התיישבו בנסיכות המערבית וחברו לנסיכות רום במאבק נגד הביזאנטים והמונגולים. בתמורה לעזרתו הצבאית, ניתנו לארטואורול שתי ערים על גבול הפרובינציה הביזאנטית ביתניה (Bithynia) – דומאניק וסייט. ממצאים מודרניים יותר מראים כי ככל הנראה אבות השושלת העות'מאנית הגיעו לאנטוליה כבר מהמאה ה11 כחלק מהשבטים הטורקמנים הנוודים שנפוצו ברחבי אסיה הקטנה. לפי ממצאים אלו, למשך תקופה של שתי מאות, האבות העות'מאנים היו קבוצה של נוודים חסרי מעמד. למרות חילוקי הדעות בעניין זה, הכל מסכימים לעובדה כי עות'מאן הראשון נולד בעיר סייט, בשנת 1258 וירש את אביו בשטח שעל גבול מחוז ביתניה בסביבות 1281. במקביל לירושה שקיבל מאביו, האמיר של נסיכות המערב נכנע למאבק מול הביזאנטים ונוטש את החזית[2].

הקשר עם האימפריה הביזאנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכו, מטרתו של עות'מאן לא הייתה לחימה גנרית כנגד הביזאנטים ואף ניסה לקשור קשרים עם שליטים ביזאנטים באזורו. לאחר כיבוש העיר קרקאהיסאר (Karaca Hisar), הייתה תקופת רגיעה. בתקופה זו ידוע על קשרים קרובים של עות'מאן עם שליטים ביזאנטים כשהבולטים בניהם הם מושל בילסיק וקוסה מיהל (Kose Mihal). האחרון עזר לעות'מאן במאבק עם מורדים וכן התאסלם והצטרף לשורות מפקדיו של עות'מאן[3]. עות'מאן נתפס תחילה כמנהיג במעמד ביי, של קבוצה חצי נוודית של טורקמנים. רק כאשר הגיע לנקודה בה איים על הערים הביזאנטיות איזניק ובורסה החלו הביזאנטים להתייחס אליו כאחד מהשליטים החשובים של אויביהם. בשנת 1301 שלחו הביזאנטים לראשונה כוחות שילחמו נגד עות'מאן. נשלחו כ2000 לוחמים על מנת למנוע את כיבוש העיר איזניק. עות'מאן וכוחותיו ארבו ללוחמים הביזאנטים והחריבו את הכוח שלהם[4].

כיבושים והרחבת גבולות האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1288] כובש מידי הביזנטים את העיירה קרקאהיסאר, שם מייסד את בירתו הראשונה. עם החלפת המאה וכיבוש העיר אסיקשהיר, עות'מאן אירגן מחדש את שלטונו. הוא נתן את קרקאהיסאר לבנו אורהן הראשון והעביר את הבירה לאסיקשהיר. המצב הרע של הביזנטים יחד עם הנזקים בעקבות הצפת נהר הסקריה העניקו יתרון להתקדמותו של עות'מאן[5]. לאחר מיסוד האימפריה באסיקשהיר, הוא ממקד את כוחותיו להרחבת שטחו בשני כיוונים, צפונה לאורך נהר סקריה לכיוון הים השחור ודרומה לאורך הנהר לכיוון ים מרמרה[6]. הניצחון מול כוחות ביזאנטים בדרכם לכיבוש איזניק ב1301 גרם למהומה בקרב תושבים מקומיים והללו עזבו את בתיהם ונסו דרומה לעיר איזמיט. החל משנה זו, שמו של עות'מאן נפוץ למדינות מוסלמיות רבות ומהגרים מעמים טורקמנים החלו למלא את שטחו. שש שנים מאוחר יותר נפלו מבצרים ביזאנטים נוספים[7]. בשנת 1308 עות'מאן מצליח להרחיב את שטחו למטרות שהציב ובכך מבודד את הערים הביזאנטיות החשובות ביותר שנותרו באזור, בורסה ואיזניק. בחזית הדרומית שלו, נהדפו כוחות מונגולים על ידי בנו אורהן, ובכך הוכיח את התאמתו לרשת את הממלכה. לאחר מכן המשיך אורהן בכיבוש שטחים ממערב לנהר. תחילה כבשו את איזניק, כאשר מבצרי העיר נכבשו אחד לאחר השני בקצב איטי ובטוח, כך שאט אט העיר הוקפה על ידי כוחות עות'מאנים מכל צדדיה. הכוחות נעו למרכז העיר, שם מוקם המבצר המרכזי בו ישב השליט, וכבשו אותו לאחר שכל העיר כבר הייתה בשליטתם, העות'מאנים פעלו באותו צורה גם בכיבוש בורסה[8]. לאחר שאיזניק נכבשה פנו העות'מאנים לכיבוש בורסה. העיר הצליחה להחזיק מעמד כל עוד הייתה לה גישה לים, שאפשרה ייבוא אספקה מהבירה הביזאנטית קונסטנטינופול. בשנת 1321 כבש עות'מאן את נמל מונדיאה ונותק הקשר האחרון של בורסה עם הביזאנטים[9]. בשלב זה עזב עות'מאן את המערכה ויצא למלחמות גרילה ארוכות טווח, תוך שהוא משאיר את הפיקוד בידי בנו אורהן ומפקדים נוספים. לאחר חמש שנים, בשנת 1326, העיר בורסה נכנעה מרצון, ללא מלחמה. הם מכריזים על העיר כבירה של הממלכה ושם קבורים מנהגי השושלת עד מהמט השני שכובש את קונסטנטינופול ומכריז עליה כבירה[10]. כיבוש בורסה היווה נקודת מפנה חשובה עבור העות'מאנים. השלטון הפך מנסיכות נוודית למדינה בעלת בירה, גבולות, ריכוזיות ניהולית גבוהה ואף הכנסת שמו של עות'מאן ולאחר מכן של אורהן לתפילות יום שישי במסגד[11].

אידאולוגיה של עות'מאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לקבוצות הנוודיות של הטורקמנים באזור, עות'מאן פעל בצורה מאורגנת ומסודרת בתור לחימה ראזית, לחימה דתית. נתיניו פעלו בהרגשת שליחות אללא כחלקת ממלחמת הקודש באזורי דאר אל חרב. האגדות העות'מאניות מספרות שההחלטה של עות'מאן להפוך ללוחם ראזי הייתה בהשפעת שיח' אדבאלי שקשר חרב למותנו של עות'מאן חרב עות'מאן כאמירה שעליו להילחם את מלחמתו של אללא. על פי המסורת העות'מאנית, עות'מאן הראשון הוא בן לשושלת גרמיאניית ועל כן היה עליו לנהוג על פי חוקי הלחימה של הגרמיאניים ועמוד בראש כוח הלוחמים, בחזית המערכה. נהוג לייחס את עיקרון זה לסיבת ההצלחה של הכיבושים העות'מאנים ושל האימפריה העות'מאנית ככלל[12]. מבחינה דתית עות'מאן נטה לאסלאם סוני[13], אך הנהיג שלטון סבלני כלפי הזרמים השונים. הנציגים האורתודוקסיים בשלטון העניקו חופש דתי לקבוצות השונות והללו קיבלו אוטונומיה דתית וחופש פעולה בתחום זה[14]. יחד עם הסבלנות שגילה שלטונו של עות'מאן, הוא ציווה על יורשיו להקים מסגדים בערים שכבשו, גם לאחר מותו[15].

חלומו של עות'מאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת המיתולוגיות היסודיות של האימפריה העות'מאנית מספרת על חלומו של עות'מאן. האגדה מספרת שעות'מאן ישן לילה אחד בביתו של אדם קדוש, שיח' אדבאלי. בחלום ראה ירח שעולה מחזהו של אדבאלי וירד לחזה שלו, של עות'מאן. לאחר מכן צמח עץ מטבורו שצלו הקיף את כל העולם. תחת הצל היו הרים ונהרות שזרמו בתחתית ההרים הללו. אנשים שתו מהמים, השתמשו בהם להשקיה ולשימושים אחרים. כאשר התעורר, סיפר עות'מאן לאדבאלי את החלום והוא השיב לו בברכת מזל טוב. השיח' הסביר לו שהאל נתן לו את הכוח לשלוט ושביתו תהיה לו לאישה. אמנם האגדה הופצה רק במאה ה15, היא הפכה לאחת המיתולוגיות הבסיסיות של האימפריה, תוך הענקת הצדקה דתית להצלחת האימפריה[16]. משמעות נוספת שהחלום מעניק היא הגנאלוגיה הדתית על ידי הקשר עם אדבאלי. על פי המסורת אדבאלי, שהיה חלק מקדושי האסלאם, היה קשור בשושלת רציפה עד לנביא מחמד. הנישואים של עות'מאן עם בתו קושרת את השושלת העות'מאנית לנביא[17].

חייו הפרטיים ויורשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עות'מאן נישא לביתו של אדבאלי, מלהון[18]. ידועה גם בשם ראביה בלהטון[19]. ידוע שהיו לעות'מאן מספר בנים, אבל במקורות היסטוריים מוזכרים רק שניים, אורהן ואלאדין. המיתולוגיות מספרות שאורהן הציע לאלאדין את השלטון בממלכה אך הוא סירב בגלל שלא רצה בכך[20]. אמנם זוהי מיתולוגיה, אך החוקרים מסכימים שאורהן ירש את אביו בלי מאבק ואף יש עדויות לכך שבניו לקחו חלק בתפקידי שלטון בממשל של אורהן[21]. נוסף לשני בנים אלו ידוע גם על הבן ח'מיד והבן ארטואורול ועל ביתו פאטמה[22].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bagley, F. R. C., The Muslim World a Historicak Survey: The Last Great Muslim Empires, part three, H. j. Kissling, The Ottoman Empire To 1774 E. J. Brill, Netherlands, 1969
  • Cook, M. A., V. J. Parry, A History Of The Ottoman Empire, Cambridge University press, London, 1976
  • Finkel, Caroline, Osman's dream: The Story Of The Ottoman Empire 1300- 1923, Hachette, UK. 2012
  • Imbar, Colin, The Ottoman Empire 1300-1650: The structure of power, Palgrave Macmillan, USA, 2009
  • Shaw, Stanford, History of The Ottman Empire and Modern Turkey, volume 1, from: Empire of Gazis: The Rise and Decline of the Ottoman Empire, Cambridge university press, New York 1976

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עות'מאן הראשון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ V. J. Parry, A History Of The Ottoman Empire, edited by Cook, Cambridge University press, London, 1976, 10-11 pg.
  2. ^ Stanford Shaw, History of The Ottman Empire and Modern Turkey, volume 1, from: Empire of Gazis: The Rise and Decline of the Ottoman Empire, Cambridge university press, New York 1976. Pg. 12-13
  3. ^ H. j. Kissling, The Ottoman Empire To 1774, from: The Muslim World a Historicak Survey: The Last Great Muslim Empires, part three, edited by F. R. C. Bagley, E. J. Brill, Netherlands, 1969, pg.2H. j. Kissling, The Ottoman Empire To 1774, from: The Muslim World a Historicak Survey: The Last Great Muslim Empires, part three, edited by F. R. C. Bagley, E. J. Brill, Netherlands, 1969, pg.2
  4. ^ V. J. Parry, A History Of The Ottoman Empire, edited by Cook, Cambridge University press, London, 1976, pg. 12-13
  5. ^ H. j. Kissling, The Ottoman Empire To 1774, from: The Muslim World a Historicak Survey: The Last Great Muslim Empires, part three, edited by F. R. C. Bagley, E. J. Brill, Netherlands, 1969, pg.3
  6. ^ Stanford Shaw, History of The Ottman Empire and Modern Turkey, volume 1, from: Empire of Gazis: The Rise and Decline of the Ottoman Empire, Cambridge university press, New York 1976. Pg. 13-14
  7. ^ V. J. Parry, A History Of The Ottoman Empire, edited by Cook, Cambridge University press, London, 1976, pg.11-12
  8. ^ H. j. Kissling, The Ottoman Empire To 1774, from: The Muslim World a Historicak Survey: The Last Great Muslim Empires, part three, edited by F. R. C. Bagley, E. J. Brill, Netherlands, 1969, pg.3
  9. ^ Stanford Shaw, History of The Ottman Empire and Modern Turkey, volume 1, from: Empire of Gazis: The Rise and Decline of the Ottoman Empire, Cambridge university press, New York 1976. Pg.14
  10. ^ H. j. Kissling, The Ottoman Empire To 1774, from: The Muslim World a Historicak Survey: The Last Great Muslim Empires, part three, edited by F. R. C. Bagley, E. J. Brill, Netherlands, 1969, pg.4
  11. ^ Stanford Shaw, History of The Ottman Empire and Modern Turkey, volume 1, from: Empire of Gazis: The Rise and Decline of the Ottoman Empire, Cambridge university press, New York 1976. Pg.14
  12. ^ V. J. Parry, A History Of The Ottoman Empire, edited by Cook, Cambridge University press, London, 1976, 10-11 pg
  13. ^ Caroline Finkel, Osman's dream: The Story Of The Ottoman Empire 1300- 1923, Hachette, UK. 2012.
  14. ^ H. j. Kissling, The Ottoman Empire To 1774, from: The Muslim World a Historicak Survey: The Last Great Muslim Empires, part three, edited by F. R. C. Bagley, E. J. Brill, Netherlands, 1969, pg.5
  15. ^ Caroline Finkel, Osman's dream: The Story Of The Ottoman Empire 1300- 1923, Hachette, UK. 2012.
  16. ^ Caroline Finkel, Osman's dream: The Story Of The Ottoman Empire 1300- 1923, Hachette, UK. 2012.
  17. ^ Colin Imbar, The Ottoman Empire 1300-1650: The structure of power, Palgrave Macmillan, USA, 2009, pg. 113
  18. ^ Colin Imbar, The Ottoman Empire 1300-1650: The structure of power, Palgrave Macmillan, USA, 2009, pg. 113
  19. ^ ראביה בלהטון בויקיפדיה באנגלית
  20. ^ Caroline Finkel, Osman's dream: The Story Of The Ottoman Empire 1300- 1923, Hachette, UK. 2012
  21. ^ Caroline Finkel, Osman's dream: The Story Of The Ottoman Empire 1300- 1923, Hachette, UK. 2012.
  22. ^ (אנ')


הקודם:
ארטואורול
שליטי האימפריה העות'מאנית
1299 - 1326
הבא:
אורהן הראשון