ולדימיר גרשנייב
 | ||||
| מידע אישי | ||||
|---|---|---|---|---|
| לידה |
25 ביולי 1964 (בן 60) מוסקבה שבברית המועצות (כיום ברוסיה) | |||
| שם מלא | ולדימיר אנאטולייביץ' גרשנייב | |||
| גובה | 1.84 מטר | |||
| עמדה | קשר | |||
| מועדוני נוער | ||||
| ||||
| מועדונים מקצועיים כשחקן* | ||||
| ||||
| ||||
| קבוצות כמאמן | ||||
| ||||
| * הנתונים מתייחסים למשחקי הליגה בלבד | ||||
  | ||||
ולדימיר אנאטולייביץ' גרשנייב (ברוסית: Владимир Анатольевич Гречнёв; נולד ב-25 ביולי 1964) הוא כדורגלן עבר רוסי ששיחק בעמדת הקשר, וכיום מאמן. גרשנייב מזוהה בישראל עם קבוצת בית"ר ירושלים בה שיחק 3 עונות, וכונה בפי אוהדיה "גרשון".
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גרשנייב החל את הקריירה שלו בקבוצת הנוער של המועדון הסובייטי מועדון הכדורגל מוסקבה. בשנת 1984 ערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת של המועדון. בסיבוב השני של עונת 1985 הצטרף לקבוצת טורפדו מוסקבה. לאחר פירוק ברית המועצות עבר לקבוצת שלונסק ורוצלב הפולנית שם שיחק במשך כ-2 עונות.
בקיץ 1992, לאחר עליית בית"ר לליגה הבכירה, הצטרף לבית"ר ירושלים כחלק ממסע הרכש לחיזוק הקבוצה יחד עם סרגיי טרטיאק. גרשנייב היה לשחקן משמעותי בעונת האליפות של בית"ר 1992/1993 והרבה להבקיע שערים כאשר בעונתו השנייה בקבוצה הבקיע 19 שערים בכל המסגרות[1]. בעונת 1995 עזב את בית"ר לאחר שנפצע קשה בברכו וחזר לשיקום בקבוצת טורפדו מוסקבה. לאחר מכן חזר לישראל ושיחק בקבוצת הפועל ראשון לציון, אך לאחר חצי עונה חזר לרוסיה ושיחק בקבוצות שונות עד לפרישתו בשנת 1998.
קריירת אימון
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר פרישתו שימש כעוזר מאמן בקבוצת חימקי וכמאמן בנוער של מועדון ילדותו. בהמשך שימש גרשנייב מאמן קבוצת הנערים במועדון, ובקבוצת החובבים מועדון הכדורגל מוסקבה. כיום מאמן נוער בטורפדו מוסקבה.
תארים כשחקן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הגביע הסובייטי - זכייה: 1986, סגנות: 1988, 1989, 1991
- מדליית ארד בליגת העל הסובייטית לשנת 1988
- אליפות ישראל (1): 1992/1993
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ולדימיר גרשנייב, באתר Transfermarkt
- ולדימיר גרשנייב, באתר WorldFootball.net
- ולדימיר גרשנייב, באתר FootballDatabase.eu
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ רון עמיקם, מאיר גבאי, רוני דיאון, אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים, פרק שנים-עשר, ולדימיר גרשנייב, עמוד 191, הוצאת Media41LTD