חכה
חכה היא כלי המשמש לתפיסת דגים, כיום בעיקר לדיג חובבני.
מבנה וסוגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]החכה הבסיסית היא מקל או מוט פשוט המחוברים לחוט המסתיים בקרס דיג. חכות מודרניות כוללות אביזרים נוספים: גלגלת עליה מלופף החוט, משקולת ומצוף.
אורך המוט יכול לנוע בין 0.5 ל-6 מטר. מוטות מסורתיים עשויים מעץ, ואילו מוטות מודרניים עשויים בדרך כלל מפיברגלס או סיבי פחמן. המוטות המודרניים אלסטים וחזקים מאוד. מוטות חכה יכולים להיות כיחידה אחת, כמוט המורכב ממספר חלקים המתחברים זה לזה, או כמוט טלסקופי.
החוטים כיום עשויים ניילון. הגלגלות עליהן מלופפים החוטים מונעות את הסתבכות החוט, ולעיתים מכילות מנגנונים שונים ליעול הפעלתן כקפיץ ורצ'ט.
חכות מגיעות בגדלים, אורכים ותצורות רבות, בהתאם לשימוש לו הן מיועדות: לדגים קטנים, בינוניים או גדולים, למים מתוקים או מלוחים, סוגי דיג ספציפיים כגון מוטות זבוב משמשים להטלת זבובים מלאכותיים, מוטות מסתובבים ומוטות פיתיון מיועדים להטלת פיתיונות, חכות לקרח שמיועדות לדיג דרך חורים קטנים באגמים המכוסים קרח, מוטות טרלינג שמיועדים לגרור פתיונות מאחורי סירות נעות, ועוד.
אופן השימוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – דיג#שיטות הדיג
דיג באמצעות חכה נעשה על ידי השחלת פיתיון על הקרס, השלכתו למים ומשיכת הדג החוצה לאחר שזה בלע את הפתיון.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי ציורים ותבליטים ממצרים העתיקה, המתוארכים לכ-4000 שנה לפני זמננו, השתמשו המצרים הקדמונים בחכה בנילוס, בימות ובתעלות הרבות של אזור הדלתה. דו"ח מסין מהמאה ה-4 לפנה"ס מתאר דיג בחכה עשויה מוט חזרן, חוט דיג עשוי משי, קרס העשוי ממחט ואורז מבושל כפיתיון.
במשך אלפי שנים הייתה החכה שבשימוש הדייגים קצרה יחסית (כמטר). במאה הרביעית הופיעה אצל המקדונים חכה ארוכה יותר המורכבת מכמה חלקים, כאשר לקצה החוט חובר פיתיון בדמות זבוב מלאכותי.
בסוף המאה ה-15 כתבה אם המנזר של סט. אלבנס באנגליה את הספר "מחקר על דיג עם חכה" (A Treatyse of Fysshynge wyth an Angle), שהיה הספר הראשון באנגלית שתיאר בפרוטרוט את השימוש בחכת הדיג, הכנת פיתיונות, וניצול הרגלי הרבייה של הדגים על מנת ללוכדם.[1] החכה המתוארת בספר היא באורך של כ-5 מטר וחוט הדיג היה עשוי משערות סוס קלועות. ב-1653 כתב האנגלי אייזיק ולטון (Izaak Walton) את הספר "הדייג השלם" (The Compleat Angler), הספר, הודפס ב-600 מהדורות מאז יצא לאור לראשונה, והוא הספר המודפס ביותר בשפה האנגלית, אחרי התנ"ך ועבודותיו של ויליאם שייקספיר,[2] ונחשב כספר שהשפיע יותר מכל על ספורט הדיג.[3] התקופה שבה התפרסם הספר (המחצית השנייה של המאה ה-17) התאפיינה גם בסדרה של המצאות הקשורות לדיג: צ'ארלס קירבי, יצרן מחטים מלונדון המציא את הקרס המודרני; דייג אלמוני העלה את הרעיון להעביר את החוט שבקצה החכה דרך לולאה. רעיון זה גרם באופן טבעי להמצאת הגלגלת לאיסוף החוט.
במאה ה-19 התפתח ציוד הדיג במהירות. החכה נבנתה מחומרים אלסטיים כדוגמת חזרן, ולאורכה הותקנו טבעות להובלת החוט שהיה עתה ממשי. מבנה הגלגלת הלך והתפתח, הגליל המרכזי שהיה עשוי עץ הוחלף במתכת. המצאות שונות אפשרו פיזור שווה של החוט על גבי הסליל, ואת סיבוב הגלגלת כך שבעת השלכת החוט הוא יהיה בקו אחד עם הטבעות שעל החכה, ובעת איסוף החוט תהיה הגלגלת מורדת מתחת לחכה.
החכות נעשו קצרות יותר וקלות יותר במאה ה-20. החזרן, ששימש כחומר עיקרי ביצור החכה, הוחלף בסיבי זכוכית ואחר כך בסיבי פחמן, החוט הוחלף לניילון, והפלסטיק הפך לחומר הנפוץ בהכנת פיתיונות מלאכותיים.
