טיפו טיפ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טיפו טיפ
טיפ טיפ, 1890, זנזיבר
טיפ טיפ, 1890, זנזיבר
לידה 1830
זנזיבר
פטירה 13 ביוני 1905 (בגיל 75 בערך)
סטון טאון, זנזיבר
מדינה סולטנות זנזיבר עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סוחר עבדים ושנהב, חוקר, בעל מטעים ומושל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

טיפו טיפ (1830 - 13 ביוני 1905), או בשמו האמיתי חאמד בן מוחמד אל מורג'ביערבית: حامد بن محمد المغربي ) היה סוחר סוואהיליזנזיברי, אחד מסוחרי העבדים והשנהב החזקים והעשירים במרכז אפריקה, חוקר, בעל מטעים ומושל. כחלק מסחר השנהב הגדול והמרוויח באמצע המאה ה-19 הוא הוביל משלחות מסחר רבות ומסעות חוקרים אירופיים למרכז אפריקה, והיה ידוע בשל מעשי אכזריות קשים שביצע בכפרים במרכז אפריקה.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפו טיפ נולד ב-1830 בזנזיבר בחוף המזרחי של אפריקה, בשם חאמד בן מוחמד אל מורג'בי. הוא היה בעל מוצא מעורב, אביו וסבו היו סוחרים סוואהילים מחוף אפריקה, ואמו של אביו הייתה בתו של שליט אפריקאי, מבני שבט הניאמווזי (Nyamwezi), קבוצה אתנית בדרום מזרח אפריקה.[1][2][3]

אביו של טיפו טיפ נשא אישה ממוצא ערבי, בינת חביב בין בושיר, בת למשפחה מכובדת ומשגשגת שהגיעה ממסקט, עיר הבירה של עומאן. מנישואין אלה נולד טיפו טיפ.[4] אף על פי שדם אפריקאי זרם בעורקיו, טיפו טיפ החשיב עצמו כערבי, ובעקבות אביו וסבו פנה לסחר עבדים אפריקאים ושנהב.[3]

הדעות חלוקות לגבי הנסיבות שהובילו לכינויו של חאמד בן מוחמד בשם "טיפו טיפ". על פי גרסה אחת הכינוי ניתן לו עקב עווית עצבית שהייתה לו בעין אחת.[2][5] על פי גרסה נוספת, במהלך המסע השלישי שלו הוא קיבל את הכינוי מהמקומיים בעקבות הצליל של כלי הנשק שלו.[5]

בגיל שש-עשרה יצא טיפו טיפ מזנזיבר למסעו הראשון יחד עם כמה קרובי משפחה מצד אמו, ביניהם אחיו למחצה, בושיר בן חביב. הוא נסע לחוף הנגדי, שם סחר בשנהב.

בגיל שמונה עשרה הזמין אותו אביו לצאת למסע גדול. הם סחרו בשנהב ועבדים באוגנגי (Ugangi), מצפון מזרח לאגם ניאסה (Nyasa) במזרח אפריקה, ומכרו את הרכישות שלהם לאחר מכן בזנזיבר. במהלך המסע נדבק טיפו טיפ במחלת אבעבועות שחורות, אולם המחלה לא הותירה את רישומה על פניו.[4]

בניית אימפריה וצבירת הון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1850–1860 פתחו חוקרים אירופיים את אזורי הפנים של מרכז אפריקה, שלא במכוון, לסוחרי שנהב ועבדים, ביניהם היה טיפו טיפ. טיפו טיפ נסע ברחבי פנים אפריקה, צבר הון של שנהב וניסיון רב בעסקי המסחר.[2]

בשנת 1869 טיפו טיפ המשיך במסעו בחיפוש אחר שנהב. בפשיטה נועזת נגד נסאמה, שליט איתוואה (Itawa) בדרום מרכז אפריקה, לכד טיפו טיפ את בירתו ובזז את השנהב שלו. ניצחונו זה של טיפו טיפ הוציא לו מוניטין של אדם חזק ומסוכן. מנהיגים באזור החלו לשלם לו מס בשנהב, וכך מאגר השנהב שלו הלך וגדל.[2][4]

טיפו טיפ החל לבסס את עצמו במסחר. ב-1874 טיפו טיפ נודע כבעל שליטה באזור נונגווי (Nungwi), מרכז מסחר שהוקם על ידי סוחרים ערבים מזנזיבר. היה לו בסיס פעולה גדול ומרשים, ששלט על כמויות עצומות של שטחים. האימפריה האישית שלו הייתה עצומה, היא נמתחה מערבה מאגם טנגנייקה (Tanganyika) עד לנהר לומאמי (Lomami) וצפונה ליער קונגו.

אף על פי שטיפו טיפ החזיק את השטח הזה בשם הסולטאן של זנזיבר, הוא היה למעשה שליט עצמאי. טיפו טיפ הפך את בירתו, קאסונגה, ליצירת מופת על נהר לואלבה (Lualaba). מבקרים אירופיים נדהמו מהעושר ומהפאר של הבירה. על פי התיאורים, אפילו החיילים הפשוטים ישנו על מזרני משי וסאטן, במיטות מגולפות עם וילונות משי. המבקרים דיווחו כי הכבישים בבירה מקיפים מטעים גדולים שמניבים גידולים של קני סוכר, אורז, תירס ומגוון של פירות.[2]

אמנם טיפו טיפ לא היה סולטן, אך עם השליטה הגמורה שלו על מכירת שנהב, הוא שלט במבנה הפוליטי של ממלכתו. הוא מינה את פקידיו לפקח על מנהיגים מקומיים, לגבות מס, לאכוף את החוקים ולגייס חיילים.

אנשי טיפו טיפ היו נוהגים לבקר בכפרים כדי לחפש אחר שנהב. הם היו פושטים על הכפרים, לוקחים שבויים, בדרך כלל נשים וילדים, ולאחר מכן היו פודים אותם בעבור השנהב של ראש הכפר. אם לאנשי הכפר לא היה מספיק שנהב, הם היו לוקחים את השבויים הנותרים להמשך מסעותיהם, ואז סחרו בהם במקום אחר. הפושטים היו מציתים את הבקתות, מחכים שהכפריים ינוסו, ואז לכדו את הנשים והילדים. לאחר מכן הם היו לוקחים אותם לשוק לסחור בהם באופן מקומי עבור מזון וציוד, או למכירה בשוק העבדים בזנזיבר. בזנזיבר היו העבדים משמשים כמשרתים עבור התושבים המקומיים. חלקם נשלחו למטעי ציפורן באי פמבה, או לחצי האי ערב, פרס (איראן), סוריה או טורקיה. עבדים אפריקאים היו נחוצים לאומות המוסלמיות משום שעל פי הדת המוסלמית מוסלמים אינם יכולים להיות משועבדים ולשמש כעבדים.[2]

ליווי מסעות מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחו והשפעתו של טיפו טיפ גרמו לכך שחוקרים אירופאים נעזרו בשירותיו, והוא נהג בהם בידידות. החוקרים נזקקו לעזרתו של טיפו טיפ עקב הידע הנרחב שלו על השטח האפריקאי, וטיפו טיפ יצא נשכר ממסעותיהם כי הם סייעו לפתוח נתיבים חדשים אל פנים אפריקה.

בשנת 1867 טיפו טיפ הוביל את מסעו של דייוויד ליווינגסטון, חוקר ארצות סקוטי, דרומה לעבר אגם מוורו.[3][2]

בשנים 1872 -1874 הוא ליווה את החוקר האנגלי ורני לובט קמרון חלק מהדרך במסעו מלואלבה אל החוף האטלנטי.[2]

בשנת 1876 נפגש טיפו טיפ עם הנרי מורטון סטנלי, חוקר ארצות בריטי מפורסם. סטנלי רצה כי טיפו טיפ ידריך אותו במסעו למעלה נהר לואלבה, טיפו טיפ נענה והוביל את שיירת המסע במקביל לנהר. עקב מחלות, התקפות של שבטים עוינים וקשיי הדרך טיפו טיפ סירב להמשיך במסע.[3][2] אולם סטנלי המשיך במסעו לאורך הנהר, ובמסעו הכולל הוא חצה את יבשת אפריקה מן האוקיינוס ההודי אל האוקיינוס האטלנטי.[2]

פתיחת אזורי הנהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסע הנרחב של סטנלי לאורך נהר לואלבה עודד מסעות של סוחרים רבים, אחד מראשוני הסוחרים שיצאו למסעות אלו היה טיפו טיפ. במסעותיהם הסוחרים גרמו לתוהו ובוהו לאורך הנהר. הם שרפו ובזזו כפרים שלמים ולקחו אנשים בשבי. לפי פיטר פורבת' בספרו "נהר הקונגו" ("The River Congo"), סטנלי היה המום ממה שראה שש שנים לאחר מכן, כאשר חזר לאזור: "לא יכולתי לזהות סימן של גדר או בקתה ... לא נראה בית או דבר חי בשום מקום ... הכל נעלם ... חורבן.. נשרפה עיר שלמה".

ציור של טיפו טיפ, "חדשות לונדון".  דצמבר, 1889

סוחרי העבדים הרגו ולקחו בשבי אלפי אפריקאים.[2]

בין 1880 ו-1890 מספר שיא של עבדים נקנו ונמכרו באזור קונגו, תוך התעשרות עצומה של סוחרים כמו טיפו טיפ. שילוב של מיומנות בניהול משא ומתן וכח טקטי הפכו את טיפו טיפ לסוחר המצליח ביותר במזרח אפריקה.[3]

מושל מחוז סטנלי פולס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב- 1885 חזר סטנלי לקונגו כדי לצאת למסע להצלת אמין פאשא, מושל אקווטוריה באפריקה שנקלע למרד במחוזו. סטנלי נסע לזנזיבר ב-1887 כדי לבקש מטיפו טיפ שיעזור לו במסע.[3][2] בתמורה מינה סטנלי את טיפו טיפ למושל סטנלי פולס (Stanly Falls), במדינת קונגו החופשית. מטרתו של סטנלי הייתה לבלום את התוקפנות הערבית סביב סטנלי פולס. תנאי אחד של ההסדר היה שטיפו טיפ יאלץ לנסות ולהפסיק את סחר העבדים. הוא אמנם לא הצליח לעשות זאת, אבל הצליח למנוע מהערבים לבוא במגע עם האירופים.

טיפו טיפ, סטנלי וכוח המשלחת שלהם, שכלל 700 איש, הפליגו דרומה מזנזיבר, הקיפו את "כף התקווה הטובה", והפליגו במעלה החוף הדרומי של האוקיינוס האטלנטי אל שפת נהר הקונגו. משם הם הלכו ל"בריכת סטנלי", שם פרץ ביניהם ריב.[2] כח המשלחת נפגע, וסטנלי האשים את טיפו טיפ בכך שהמסע לקח זמן ארוך יותר מהצפוי וכי טיפו טיפ לא סיפק מספיק כח אדם כפי שהבטיח, מה שגבה את חייהם של אנשים רבים במשלחת.[3][2]

כשחזר תבע סטנלי את טיפו טיפ בבית משפט בזנזיבר, אולם טיפו טיפ זכה בפרשה.[2]

מלחמת קונגו - ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתו של טיפו טיפ כמושל פרצה מלחמת קונגו-ערב.

בשנת 1886, בזמן שטיפו טיפ היה בזנזיבר, התעוררה מחלוקת בין מצודה בסטנלי פולס, בהנהגת טיפו טיפ, לבין מצודה סמוכה של מדינת קונגו החופשית בהנהגתו של וולטר דין, קפטן בריטי, ולטובה דובואה, סגן בלגי. אנשי טיפו טיפ טענו כי דין גנב שפחה מקצין ערבי במבצר, אולם דין טען כי הנערה ברחה לאחר שהוכתה על ידי אדונה ושהוא רק הציע לה מקלט.

אנשי טיפו טיפ תקפו את המבצר ומצודת מדינת קונגו החופשית הגנה על עצמה. לאחר ארבעה ימים של מצור, המגינים סיימו את התחמושת וברחו מהמצודה.[6]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת  1890 טיפו טיב עזב את סטנלי פולס וחזר לזנזיבר.[2]

ב-13 ביוני 1905, מת טיפו טיפ ממלריה בביתו בסטון טאון (Stone Town), העיר המרכזית באי זנזיבר.[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טיפו טיפ בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Anthony Atmore and Ronald Oliver, Africa Since 1800, Cambridge: Cambridge University Press, 1994, עמ' 72
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Tippu Tib, Gale. Biography in Context, ‏23.12.2009
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Prem Podar, Rajeev S. Patke and Lars Jensen, A Historical Companion to Postcolonial Literatures:Continetal Erope and Its Empiresh, Edinburg: Edinburg, 2008, עמ' 55
  4. ^ 1 2 3 4 Heinrich Brode, Tippoo Tib: The Story of His Career in Zanzibar & Central Africa, London: Arnold, 1907
  5. ^ 1 2 Annabel Skinner, Tanzania & Zanzibar, London: New Holland Publishers, 2005, עמ' 354
  6. ^ Robert B. Edgerton, The Troubled Heart of Africa: A History of the Congo, New York: St. Martin's Press, 2002, עמ' 94