העדפת הבן הבכור

העדפת הבן הבכור או פרימוגנטורה (באנגלית: Primogeniture) היא כלל במשפט המקובל לפיו רק הבן הבכור יורש את משפחתו.

מקורה של מסורת זו במסורת הנורמנית והיא הובאה אל המשפט המקובל לאחר כיבוש אנגליה על ידי הנורמנים בשנת 1066.

בהתאם לכלל זה, יורש הבן הבכור, או ראשון הבנים (אם יש בת בכורה לפניו בסדר ההורשה). בהיעדר ילדים, יורשים בני משפחת המוריש לפי כלל זה (כלומר אחיו הבכור של המוריש יירש אותו). כלל זה נשמר כאשר מתרחקים מהמוריש בחיפוש אחר יורש, כך כשמוריש ללא בנים נפטר - יירשו אותו בניו הבכורים של אחיו הבכור, או בניו הבכורים של דודו הבכור, וכן הלאה.

ישנם כללי הורשה דומים, כגון זה הנהוג כיום בבית המלוכה הבריטי לפיו בהיעדר בן בכור יורשת העצר היא הבת הבכורה.

שבע מונרכיות באירופה ביטלו את ההעדפה הגברית: שבדיה ב-1980, הולנד ב-1983, נורבגיה ב-1990, בלגיה ב-1991, דנמרק ב-2009, לוקסמבורג וממלכות חבר העמים הבריטי ב-2011. נכון ל-2008 שבדיה היא המקום היחיד בעולם בו יורש העצר היא אישה - הנסיכה ויקטוריה.

בהלכה הירושה מתחלקת רק בין הבנים, כאשר הבכור מקבל 2 חלקים בירושה ולשאר הבנים חלק אחד כל אחד. בהעדר בנים זכרים נחלקת ירושה בין הבנות, ובהעדרם בין האב או יורשיו. כיום רבים עוקפים כלל הלכתי זה באמצעות צוואה שמקבלת תוקף בתורת מתנה פרק זמן קצר לפני פטירת המוריש. עם-זאת המלוכה בממלכות ישראל בתקופת המקרא לא עברה דווקא לבן הראשון אלא לאחד הבנים, אך מעולם לא לאישה.

ראו גם

• החוק הסאלי

קישורים חיצוניים

• שיטות הורשה
• נילי סמט, הבכור במקרא ובמזרח הקדום, סגולה, ניסן תשע"ב