הלבנת פנים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־12:11, 18 ביולי 2007

הלבנת פנים הוא משוג ביהדות המגדיר עלבון או גרימת בושה לאדם. שורש המושג הוא בכך שכאשר אדם חווה רגש של עלבון הוא מחוויר (=מלבין). על הלבנת פנים אמרו חז"ל "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים", וגם "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים", כאשר המובן של "שפיכות הדמים" כאן הוא הדם האוזל מפני של האדם בו עלבו.

האם הלבנת פנים ברבים היא "ייהרג ואל יעבור" ?

במסכת סוטה (דף י:) דן התלמוד בהתנהגותה של תמר כפי שהיא מתוארת בספר בראשית. תמר נמנעה מלומר במפורש שחמיה יהודה הוא שהכניסה להריון כשחשבה לזונה. תוצאתה של שתיקה זו כמעט הובילה לכך שנגזר עליה מוות בשרפה. מכאן מסיק רבי יוחנן המביא את דברי רבי שמעון בר יוחאי: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". מסקנה זו עומדת בקנה אחד עם תפיסתם של חז"ל שביוש בפרהסיה דומה להריגה.

התוספות תוהה מדוע אין מונים בפירוש את הלבנת הפנים בדברים שהם "ייהרג ואל יעבור" ומשיב שאכן גם הלבנת פנים ראויה להימנות עמהם. הפוסקים נחלקו ביניהם האם לקבל את מסקנת התוספות, או שמא דברי התלמוד נכתבו כלקח מוסרי, ולא כהלכה למעשה. הרמב"ם, למשל, אינו מסכים עם התוספות.

סיפור נוסף בתלמוד (מסכת כתובות סז:), הצופן בחובו רעיון מוסרי דומה הוא על האמורא מר עוקבא, אשר יחד עם אשתו הסתתר בתנור לוהט, כדי להקפיד על מתן צדקה בסתר ולמנוע מעני שלו תרם כסף לראות אותו, שמא יתבייש.

@@ שורה 2: / שורה 2: @@
 == האם הלבנת פנים ברבים היא "ייהרג ואל יעבור" ? ==
-ב[[מסכת סוטה]] (דף י:) דן התלמוד בהתנהגותה של [[תמר (אשת ער)|תמר]] כפי שהיא מתוארת בספר בראשית. תמר נמנעה מלומר במפורש שחמיה [[יהודה (דמות תנ"כית)|יהודה]] הוא שהכניסה להריון כשחשבה ל[[זונה]]. תוצאתה של שתיקה זו כמעט הובילה לכך שנגזר עליה מוות בשרפה. מכאן מסיק [[רבי יוחנן]] המביא את דברי [[רבי שמעון בר יוחאי]]: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". מסקנה זו עומדת בקנה אחד עם תפיסתם של חז"ל שביוש בפרהסיה דומה להריגה.
+ב[[מסכת סוטה]] (דף י:) דן התלמוד בהתנהגותה של [[תמר (אשת ער)|תמר]] כפי שהיא מתוארת בספר בראשית. תמר נמנעה מלומר במפורש שחמיה [[יהודה (דמות מקראית)|יהודה]] הוא שהכניסה להריון כשחשבה ל[[זונה]]. תוצאתה של שתיקה זו כמעט הובילה לכך שנגזר עליה מוות בשרפה. מכאן מסיק [[רבי יוחנן]] המביא את דברי [[רבי שמעון בר יוחאי]]: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". מסקנה זו עומדת בקנה אחד עם תפיסתם של חז"ל שביוש בפרהסיה דומה להריגה.
 ה[[תוספות]] תוהה מדוע אין מונים בפירוש את הלבנת הפנים בדברים שהם "[[ייהרג ואל יעבור]]" ומשיב שאכן גם הלבנת פנים ראויה להימנות עמהם. ה[[פוסק הלכה|פוסקים]] נחלקו ביניהם האם לקבל את מסקנת התוספות, או שמא דברי ה[[תלמוד]] נכתבו כלקח מוסרי, ולא כהלכה למעשה. ה[[רמב"ם]], למשל, אינו מסכים עם התוספות.