תמר (אשת ער)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא...
(הוראס ורנה, 1840)

תָּמָר היא דמות מקראית, כלתו של יהודה, אשתו של בנו ער ויבמתו של בנו אונן. לאחר שסירב יהודה לאפשר לבנו השלישי לקיים את חובת הייבום כלפיה, התעברה תמר מיהודה בעורמה והפכה לאם ילדיו, פרץ וזרח. בין צאצאיה הבולטים נמנים אלישבע, בועז, דוד המלך ויואב בן צרויה.

סיפורה מופיע בספר בראשית, פרק ל"ח, בין סיפור מכירת יוסף לסיפור יוסף ואשת פוטיפר.

חייה של תמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעשה יהודה ותמר

הנישואים לער ולאונן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמר הייתה אשתו של ער, בנו הבכור של יהודה. לאחר שער נפטר, מסיבות שלא מצוינות בכתובים במפורש, מלבד שהיה "רע בעיני ה'", נישאה תמר, בהתאם לנוהג הייבום, לאחיו אוֹנָן. אונן סירב להפרות אותה ושפך את זרעו ארצה (ומכאן הביטוי "אוננות" בעברית ובשפות אחרות). זאת משום שעל פי מהות הייבום, הילד שהיה אמור להיוולד מזיווגם לא יישא את שמו, אלא את שם אחיו. על פי המסופר, הדבר לא מצא חן בעיני ה', ועל כן נענש אונן בידי שמים במוות: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה', אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ" (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק י'). לדעת פרשנים אחדים, המילה "גם", המופיעה בטקסט המקראי, רומזת שגם ער חטא בהשחתת זרעו. על פי הנוהג, אמור היה בנו השלישי של יהודה, שלה, להינתן לתמר; אולם יהודה חשש שמא גם הוא ימות כשני אחיו לפניו, ולכן דחה את זיווגו לתמר בטענה שהוא צעיר מדי.

המפגש עם יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.

תמר, שחשדה כנראה כי אין בכוונת יהודה לממש את חובתו להשיא לה את בנו, ישבה באתר הקרוי "פתח עיניים" עטופה בצעיף, וחיכתה ליהודה שהיה אמור לעבור דרך אתר זה. יהודה, שפגש בה "במקרה", חשב אותה לזונה משום שהייתה עטופה בצעיפים והתפתה לשכב עמה. כתשלום על המעשה, הציע לה גדי עיזים מעדרו. אך כיוון שהעדר לא היה עמו באותו הרגע, דרשה תמר כערבון את חותמו, את פתילו ואת מטהו. הפתיל, המטה והחותם היו חפצים אישיים שהיה בהם כדי להעיד על בעליהם. מאוחר יותר ניסה יהודה לשלוח לה את האתנן, אך השליח חזר וסיפר לו כי לא איתר את הזונה. יהודה העדיף להשתיק את העניין ולא לדרוש את העירבון "תִּקַּח לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז" (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ג).

הריונה של תמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מפגישתם הרתה תמר. כאשר התגלה הריונה, הודיעו ליהודה שזנתה (שכן אמורה הייתה לשבת בבית אביה ולא להתראות עם גברים), והוא ציווה להוציאה להורג בשריפה (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ד). עם זאת, בטרם ביצוע גזר הדין גילתה תמר את זהות האב: "וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא - לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (פסוק כה). יהודה נאלץ להודות בגלוי, ואמר "צדקה ממני". כתוצאה מזיווגם, נולדו התאומים פרץ וזרח. על פי המסופר, הראשון הוציא את ידו, וסרט נקשר עליה. ואז התפרץ השני ויצא ראשון, ולכן נקרא שמו פרץ, שממנו התחילה למעשה שושלת המלוכה (פסוקים כח-ל).

נושאים עיקריים בחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור יהודה ותמר נוגע בכמה תחומים בהלכה:

ייבום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ייבום וחליצה
תמר, ציור מאת לידיה קוזניצקי

על פי התורה, איש נשוי שמת ללא בנים – על אחיו לעבר את האלמנה, על מנת להקים זכר לאחיו המת: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ - לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד - יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל" (ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים ה'-ו').

אונן סירב לייבם את אשת אחיו. ובפועל מי שהקים את שם בנו היה יהודה. הרמב"ן מבאר שאין זה קיום של דין ייבום המוכר בתורה, אלא מנהג קדום, שאחד מבני המשפחה מייבם, ולכן במקרה זה, ייבומו של יהודה, החם, היה כשר.

אשה קטלנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אישה קטלנית

על פי ההלכה אשה שמתו שני בעליה, איננה יכולה להנשא שוב לאדם שלישי, מחשש שהאשה גורמת למוות בעליה עקב מחלה או מזל רע. רבים רואים מקור להלכה זו מסירובו של יהודה לתת לתמר את בנו השלישי -שלה.

הלבנת פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלבנת פנים

מהסיפור המקראי, שבו נמנעה תמר מלומר בגלוי כי היא הרה מיהודה, ואף סיכנה עצמה במוות בשריפה, לולא היה יהודה מודה באבהותו, למדו חז"ל כי נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולמות, מאשר "להלבין פני חברו" (=לביישו) ברבים[1].

מוצאה של תמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמר בתו של שם הייתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בת כהן

המדרש מספר[2] כי תמר הייתה צאצאיתו של שם[3], שעליו נאמר שהיה כהן. ידוע לנו מן המקרא שדינהּ של בת כהן המזנה, הוא מוות בשריפה[4]. על כן כאשר הובא לידיעתו של יהודה כי כלתו הרה לזנונים, פסק באפן מיידי "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". הרמב"ן מתקשה על פירוש זה, כיוון שדינה של בת כהן היא רק בנשואה או ארוסה, ולא ברווקה. חלק מהמפרשים מתרצים ששומרת יבם נחשבה כארוסה ולא כרווקה[5]. ופרשנים אחרים פירשו, שבאמת לא הייתה חייבת מיתה בשל האיסור של בת כהן, רק בשל גזירת בית דינו של שם בן נח על הזנות[6], אך הוציאוה לשריפה ולא בחנק, בשל היותה בת כהן.

תמר מארם נהריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרים החיצוניים מביאים עוד מידע על מוצאה של תמר, לפיו יהודה הביא את תמר ככלה לער בנו מארם נהריים[7][8]. הייחוס הזה יכול להסביר מדוע דווקא תמר זכתה להקים את שושלת דוד המלך ולא צאצאי אשתו הראשונה של יהודה, בת שוע, המתוארת כ"כנענית".

צאצאיה של תמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף ויהודה הם האבות של שני בתי המלוכה. מצאצאיהם של יוסף ואסנת יצאו שאול המלך וממלכת ישראל, ומצאצאיהם של יהודה ותמר יצאו דוד המלך וממלכת יהודה. בסיפורה של תמר ניתן להבחין בבמאפיינים של שושלת יהודה בעתיד ובהשוואה שעושה המקרא בין שתי דמויות האב הללו.

יוסף מול יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השוואה לסיפור מכירת יוסף בפרק הקודם: גם כאן מעורב גדי עזים בתרמית והביטוי "הַכֶּר-נָא" משותף ליהודה מול חפציו, ויעקב מול הכותונת המוכתמת בדם. בעוד יהודה עושה בביטוי "הכר נא" שימוש פסול, שנועד להונות את יעקב אביו, עושה תמר שימוש בדיוק באותו הביטוי על מנת להוציא את חפותה לאור ולהציג בפני יהודה את חטאו – סירובו לייבם אותה.
  • השוואה לסיפור יוסף ואשת פוטיפר בפרק הבא: ישנו פער בולט בין יכולתו של יוסף לעמוד בפני פיתוי מיני מפורש כבפרשת אשת פוטיפר, מול אי יכולתו של יהודה לעמוד אף בפני פיתוי מרומז בדמותה של אישה היושבת בצד הדרך.

השוואה לרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורה של תמר מזכיר את המסופר במגילת רות אודות רות המואביה שיוזמת מפגש בגורן עם בעז, מצאצאי יהודה ותמר, ויולדת לו את עובד, סבו של דוד המלך. ניתן לראות בשני הסיפורים גישה אוהדת ומשבחת של המקרא לאקטיביזם נשי. למול הגבר המהסס והמובל שחושש מהעתיד, ניצבת אישה אקטיביסטית, שלוקחת את גורלה בידיה ואיננה מחכה באופן פסיבי שיקרה משהו. אף שהיא מסכנת את עצמה, לבסוף זוכה להיות להתחלה של שושלת חשובה מאוד בעם ישראל.

השוואה לבת שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש חוקרים הסבורים כי הסיפור מרמז על נישואי בתי אב מיהודה עם משפחות כנעניות. לדבריהם שמה של אשת יהודה המצוין בסיפור זה – בת־שוע – הוא שם חיתי מובהק,[דרוש מקור] ומרמז על שמה של אם שלמהבת שבע (אשר מופיעה בספר דברי הימים אף היא בשם בת שוע), ומכאן שאף היא כנענית. כל זה בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" – יהודה לקח לו כנענית לאישה, דבר שמכשיר את האישה הכנענית של דוד ואת היותו של שלמה בנה של כנענית.

פן נוסף של "מעשה אבות" הוא החזרה על מוטיב הבן הרביעי: יהודה הוא בנו הרביעי של יעקב, פרץ הוא בנו הרביעי של יהודה, ושלמה הוא בנו הרביעי (בסדר ירושת הכתר, לאו דווקא בפועל) של דוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תמר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י', עמוד א'
  2. ^ בראשית רבה פרשה פ"ה, י'. מדרש תנחומא פרשת וישב, י"ז. תרגום המיוחס ליונתן.
  3. ^ בראשית רבה, פרשה פ"ה, פסקה י'
  4. ^ וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף (ויקרא פרק כ"א, פסוק ט').
  5. ^ רד"ק, מהרש"ל.
  6. ^ מסכת עבודה זרה, לו, ב.
  7. ^ ספר היובלים מ"א
  8. ^ צוואות השבטים צוואת יהודה י'.



  1. ^ 1.0 1.1 הקו המקווקו מסמן שמקור קשר הנישואין הוא בספרות חז"ל ולא בספר בראשית.
  2. ^ יש המזהים את יסכה בת הרן עם שרה, אשת אברהם.