מלתוסיאניזם

מלתוסיאניזם היא תורה חברתית שהוצעה באנגליה של המאה ה-18 על ידי הכלכלן והכומר תומאס מלתוס (1766–1834).

עקרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את עקרונות תורתו פרסם מלתוס בשנת 1798 בספרו "מסה על עקרון האוכלוסייה". בדף הראשון לספרו הוא בחר באנלוגיה לעולם החי ובו כתב כי לכל המינים יש נטייה להתרבות מעבר למשאבים העומדים לרשותם וכי דבר אינו מגביל את מספרם הכולל של יחידים מלבד "הצטופפותם וההתנגשות ביניהם על אמצעי המחיה". מכאן יצר אנלוגיה לחברה האנושית וטען כי שום תורה חברתית ושום מהפכה לא תוכל למגר את העוני מהחברה האנושית. האדם כמו בעלי החיים תלוי בקרקע ובתוצרתה (מזון) לשם מחייתו. מאידך, לאדם יש יצר מיני חזק מאוד המביא לצמיחה מהירה ביותר של האוכלוסייה האנושית. צמיחה זו היא בקצב הרבה יותר גדול מקצב גידול הידע והטכנולוגיה האנושית, כלומר מהאפשרות להגדיל את היבולים ואת כמות המזון. כך נוצר פער מסוכן שהולך וגדל בין מספר האנשים לבין כמות המזון הקיימת. את הפתרון לבעיה חילק לשלוש קטגוריות עיקריות להן קרא "מעצורים", והן: ריסון מוסרי, רשע ומחסור.^[1]

ריסון מוסרי – "התאפקות מוסרית" – חיי פרישות מינית עד הנישואים והקמת משפחות בגיל מאוחר על מנת לצמצם את הילודה. זה הפתרון המועדף על פי מלתוס.
רשע ומחסור – דברים בלתי נשלטים על ידי החברה כמו מגפות, תקופות של בצורת, רעב ומלחמות, המקטינים את האוכלוסייה.

פתרון נוסף עליו חשב הוא "חיי חטא", כלומר קיום יחסי מין עם הימנעות מהולדת ילדים. ככומר, התנגד מלתוס לפתרון זה מסיבה מוסרית-דתית. מלתוס גם סבר שריבוי ילודה מביא, בסופו של דבר, לעודף של כוח עבודה, ועל ידי כך להקטנת השכר ולהגברת העוני. כוח עבודה עודף גורם גם להגברת הפשע אליו יפנו אלו שלא יצליחו למצוא עבודה. עקב כך התנגד מלתוס למדיניות רווחה של מתן קיצבאות לעניים, שלטענתו הייתה גורמת לגידול האוכלוסייה הענייה.^[1]

מלתוס ביסס את תורתו על שני מונחים, כושר נשיאה ואדפטציה (במישור חברתי, קוגניטיבי-הבנתי, מוסדי וטכנולוגי). באמצעותם הציע שלושה תרחישים להבנה האם האנושות צועדת לקראת התפוצצות אוכלוסין:

לפי התרחיש הראשון, קצב גידול האוכלוסייה מהיר, כושר הנשיאה מוגבל ואין יכולת התאמה. במצב זה תתרחש התפוצצות אוכלוסין והאנושות תכחד. לפי התרחיש השני, קצב גידול האוכלוסייה נמצא בשליטה, כושר הנשיאה מוגבל אך ישנה יכולת התאמה. במצב זה נוכל להמשיך להתקיים למשך דורות, על אף גידול מסיבי בכמות האוכלוסייה. לפי התרחיש השלישי, קצב גידול האוכלוסייה מהיר משום שאין הגבלה על ילודה, כושר הנשיאה בלתי-מוגבל וכושר ההתאמה גדול. זהו התרחיש האוטופי ביותר.

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלתוס הוא דוברה של החברה הבורגנית-קפיטליסטית שהחלה להתפתח במאה ה-18. מכאן שתורתו:

מצדיקה את קיום המעמדות והפערים החברתיים.
שוללת את אפשרות שיפור המעמד העני והנמוך באמצעים של מהפכה או מאבק.
מטילה על המעמד העני את האחריות המוסרית למצבו (יצר מיני מוגבר וריבוי ילודה) ואת האחריות על שיפור מצבו (פרישות וצמצום הילודה).
הסתכלות על בעיה חברתית כבעיה ביולוגית.

חשיבותו של מלתוס בכך שהוא היה הראשון שראה בבעיית האוכלוסייה, בעיה מדעית. בזה הוא היה ממייסדי תורת הדמוגרפיה. הוא גם היה מהראשונים שהפנה את תשומת הלב לבעיית הרעב והתזונה ותלותן של בעיות אלו בקרקע ואוצרותיה. בזה הוא היה ממבשרי תורת האקולוגיה. במאה של אופטימיזם שטען שהידע האנושי המצטבר בקצב רב הוא בלתי מוגבל ויהיה מסוגל בעתיד לפתור כל בעיה, קולו של מלתוס היה קול שונה וחריג בפסימיותו.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקריו של מלתוס טענו מספר טענות:

לא ניתן לאשש או לסתור את דבריו ועל כן הם אינם מדע.
האנשים מסוגלים להגדיל את אפשרויות יצירת המזון הרבה יותר מאשר סבר מלתוס, דבר הבולט מימי מלתוס ועד ימינו.
בעיית הרעב והעוני בעולם אינה נגרמת על ידי חוסר מזון בעולם אלא חלוקה לא מאוזנת של המזון הנמצא חסר במקומות רבים ובעודף עצום במקומות אחרים.
הילודה בהחלט אינה תלויה ביצר המיני ובצורך בידיים עובדות בלבד. הילודה תלויה בגורמים נוספים רבים ואף חשובים יותר כמו שיעור האבטלה, משך שנות הלימודים, כניסת הנשים לכוח העבודה ולחיי קריירה, מצב כלכלי, אופנה, שינויים באמונה דתית ועוד.

נאו-מלתוסיאניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונות מלתוסיאניים החלו להופיע שוב במאה ה-20. הוגים חברתיים חזרו אל רעיון הסכנה שבגידול אוכלוסייה אך הפעם לא בחברה המערבית המבוססת, כמו אצל מלתוס, אלא בארצות הבלתי מפותחות של העולם השלישי. על כן, הדוגלים בדעות אלו, שבו אל רעיונות הגבלת הילודה, לדוגמה על ידי מדיניות הילד האחד בסין. בפועל, מדינויות מסוג אלו נכשלות ואף עשויות להוביל למחסור בכוח עובד המוביל לתופעת מהגרי עבודה.

עמדות אנטי-מלתוסיאתיות הופיעו בין כלכלני המאה ה-20. אחת מהן הייתה אסתר בוסרופ, אשר פיתחה תאוריה ביקורתית על מלתוס וממשיכי דרכו.