הגבלת ילודה בסין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלט המטיף לשימוש באמצעי מניעה, הוצב על ידי הממשלה בכניסה לשכונת עוני בנַאנְצָ'אנְג (במחוז ג'יאנגשי). בשכונה זו נוהגות להסתתר נשים הרות מפני פקידי הממשל האוכפים את מדיניות הילד היחיד.

התוכנית להגבלת הילודה בסין או מדיניות הילד היחיד היא תוכנית שהוכרזה בשנת 1979, שנועדה להתמודד עם החשש מפיצוץ אוכלוסין במדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה בעולם. משנות החמישים ועד סוף שנות השישים גדלה האוכלוסייה בסין בקצב מהיר, כ-20 מיליון מדי שנה. לקראת סוף שנות השישים פתחה המדינה בקמפיין לתכנון המשפחה שנקרא "לדחות, לחכות, לצמצם" (להתחתן מאוחר יותר, להיות נשואים זמן רב יותר עד הבאת ילדים, ולהביא לעולם פחות ילדים).

כצעד ראשון הועלה הגיל המינימלי שמותר להתחתן בו. למדינה יש מונופול על מתן אישורי נישואין. ב-1979, על סף מיליארד התושבים ולמרות הצלחת הקמפיין (ירידה של כמחצית בשיעור הפריון) הוחלט על מדיניות חדשה - מדיניות הילד האחד. באוקטובר 2015 הודיעה המפלגה השלטת בסין על שינוי מדיניות הילד האחד, כך שזוג יורשה להביא לעולם שני ילדים[1].

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הקומוניסטית בראשות מאו צה טונג שעולה לשלטון ב-1949 מקבלת לידיה מדינה עם כחמש מאות ושלושים מיליון איש, רובם חקלאים שחיים בתנאי דלות אבל מביאים ילדים רבים לעולם. שיעורי הפריון בשנות החמישים התקרבו ל-6 ילדים לאישה. השלטון לא רק שאינו מגביל ילודה אלא אף מעניק תעודת "אם גיבורה" לנשים שילדו מספר רב של ילדים. השימוש באמצעי מניעה נאסר.

ב-1958 מכריז המשטר על תוכנית "הקפיצה הגדולה קדימה". התוכנית אמורה לעודד את התיעוש ולהביא לגידול ביצוא ובייצור, ולשינויים מפליגים בחקלאות. בפועל נרשמת קפיצה גדולה לאחור., כשלים בייצור החקלאי ובאספקת מזון מביאים למותם של כ-30 מיליוני סינים במה שנודע כ"הרעב הגדול של סין". ב-1961 פוחתת אוכלוסיית סין בכמה מיליונים. ב-1963 מתחילה האוכלוסייה להתאושש עם שלושים מיליון לידות בשנה. במקביל, הקדמה ברפואה מגיעה גם לסין, ונרשמת ירידה חדה בתמותה של תינוקות וילדים. אוכלוסיית סין קופצת בשנות השישים בעשרים מיליון בני אדם מדי שנה. כל חמש שנים מצטרפים לאוכלוסייה תושבים חדשים כמספר תושבי בריטניה וצרפת גם יחד. המשטר מתחיל להיות מוטרד מ"התפוצצות האוכלוסין", וב-1969 מושקת תוכנית לצמצום הילודה בשם "לדחות, לחכות, לצמצם" שמטרתה להקטין את הילודה לשני ילדים למשפחה.

התוכנית נוחלת הצלחה ושיעורי הפריון צוללים. כאשר דנג שיאו פינג, מייסד הכלכלה הסינית המודרנית, עולה לשלטון ב-1976, שיעור הפריון בסין הוא פחות מ-3 – מחצית ממה שהיה בשנות השישים. אלא שסין כבר על סף מיליארד תושבים, וב-1979 נחקק "חוק הילד האחד" המפורסם. החוק קובע כי משפחה עירונית לא תוכל להביא יותר מילד אחד לעולם, ואילו משפחה כפרית יכולה ללדת שני ילדים אם נולדה בת ראשונה (מתוך הנחה שבנים הם דור ההמשך במשק החקלאי). מי שמפר את הוראות החוק מחויב בקנסות כבדים בהתאם למצבו הכלכלי.


עיקרי המדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שלב זה הפגינה סין התערבות מתונה יחסית של המדינה בחיי הפרט. אך כדי להגיע ליעד הדמוגרפי הרצוי, ותוך הבנה שהמשפחה היא תא מרכזי ובסיסי ויש להשפיע עליו כדי להגיע לתוצאות המבוקשות, עברה המדינה לקמפיין הילד האחד. במקביל לקמפיין השקיעה סין ממון רב בשיפור אמצעי המניעה והעניקה מענקים כספיים ויתרונות נוספים למתחייבים להביא לעולם רק ילד אחד. בהמשך השתמשה המדינה בלחץ חברתי על מנת למנוע מזוגות להביא לעולם ילד נוסף, ובעקבות קבלת מידע על נשים בהריון שני, הפעילה עליהן סנקציות על מנת לשכנען לבצע הפלה מלאכותית. בשלבים מוקדמים של התוכנית אף התבצעו הפלות ועיקורים כפויים בחלק קטן מהאזורים הכפריים, אך בהמשך המדיניות התמתנה וכיום עיקר הסנקציות המוטלות על ילדים "לא חוקיים" הן כלכליות.

המדיניות אינה מיושמת באזורים המנהלתיים המיוחדים[2] של הרפובליקה (הונג קונג ומקאו).

השפעותיה של המדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המעבר ממשפחות מרובות ילדים למשפחות בהן ילד אחד בלבד, השתנה הדגש החברתי-תרבותי באופן הדרגתי, מהתמקדות במבוגרים להתמקדות בילד. מדיניות הילד היחיד הולידה משפחות בהן זוג הורים וארבעה סבים ממוקדים כולם בילד, ובו מושקעים מירב משאביהם הרגשיים והכלכליים. ילדים כאלו מכונים בסין "קיסרים קטנים" ונחשבים למפונקים, אך גם סובלים מלחץ פסיכולוגי עצום להצליח. בעיה נוספת שיוצרת מדיניות זו היא הטיפול במבוגרים, המוטל בסין באופן מוחלט על ילדיהם: שני בני זוג, ששניהם ילדים יחידים, צריכים לטפל בארבעה הורים.

הגבלת הילודה הביאה לרצון של משפחות רבות להביא בן שימשיך את השושלת המשפחתית, ולא בת. הסיבה לכך היא בעיקר עקב תפיסה מסורתית המושרשת בתודעה הסינית הקונפוציאנית: בתקופות השושלתיות היה נהוג שנשים יעברו לגור אצל הבעל לאחר הנישואין, ולכן הן לא הועילו לגרעין המשפחתי בטווח הארוך. העיקרון הפטרי-לוקאלי הזה יצר העדפה ברורה לבנים זכרים, וכפועל יוצא הפך את החברה הסינית כולה לפטריארכלית. כיום נדידת הבנות אחרי הנישואין כבר איננה מקובלת, אך ההבניה של האשה כנחותה עדיין מקובעת בחברה הסינית מכוח המסורת הזו. משום כך יש לא מעט מקרים של רצח תינוקות בנות או הימנעות בכלל מהריון ובמקום זאת רכישת בנים זכרים חטופים. מחירו של בן זכר יכול להגיע ל-5,000 דולרים באזורים העניים של סין. הביקוש לבנים זכרים הוליד תעשייה שלמה של חטיפות ילדים בסין, שנאבקת בתופעה בלא הצלחה.[3]

עם התפתחות הטכנולוגיה והמחקר הגנטי שאיפשר לקבוע את מין הילוד, בחרו משפחות סיניות רבות בדרך זו כדי להביא בן זכר לעולם. עובדה זו הובילה לכך שכיום היחס בין המינים בסין עומד על 115 גברים על כל 100 נשים.

צמצום ההגבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור השני של המאה העשרים ואחת התרככו הסנקציות נגד המשפחות, ובכפרים הותר להביא לעולם שני ילדים, כל עוד היילוד הראשון היא בת. כמו כן, לבני זוג ששניהם ילדים יחידים הותר להביא לעולם שני ילדים. גם בערים הותר למשפחות להוליד שני ילדים, אולם זאת בתמורה לוויתור על סובסידיות שונות של הממשלה באותה משפחה.

ב-15 בנובמבר 2013 החליטה ממשלת סין להקל על מגבלות הילודה בסין. במסגרת הרפורמה תאפשר סין ללדת שני ילדים במקום אחד, וזאת בתנאי שאחד ההורים הוא בן יחיד.

ב-29 באוקטובר 2015 הודיעה המפלגה השלטת בסין על שינוי מדיניות הילד האחד, כך שזוג יורשה להביא לעולם שני ילדים.[4]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]