נתיב המים סנט לורנס
נתיב המים סנט לורנס (באנגלית: Saint Lawrence Seaway, בצרפתית: la Voie Maritime du Saint-Laurent) הוא שמה של מערכת תאי שיט, תעלות וגופי מים אחרים באורך כולל של 306 ק"מ בין מונטריאול לימת אירי. נתיב המים מאפשר לאוניות גדולות לשוט מהאוקיינוס האטלנטי עד לימת סופיריור, המערבית מבין הימות הגדולות, מרחק של 3,700 ק"מ. נתיב המים קרוי על שם נהר סנט לורנס שזורם מימת אונטריו עד האוקיינוס האטלנטי במקביל לנתיב המים והוא עובר בשטחיהן של קנדה ושל ארצות הברית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תעלות נחפרו לאורך המסלול כבר מ-1824 אך הן היו רדודות וצרות מכדי להכיל אוניות משא גדולות. תעלות מסוימות היו בעומק 76 ס"מ עד מטר וחצי ורוחבן המקסימלי היה 183 ס"מ. ב-1895 החלה ארצות הברית לבחון את רעיון נתיב המים, אך הדברים לא הגיעו לכלל מעשה. בשנת 1932 הושלמה תעלת ולנד שעוקפת את מפלי ניאגרה והועמקה ל-7.62 מטרים, אך החלק שבין מונטריאול לימת אונטריו נותר רדוד וצר. ב-1951 החלו העבודות לבניית נתיב המים לכל אורכו, במהלכן הועמקה תעלת ולנד ל-8.2 מטרים והורחבו שאר התעלות. עלות הפרויקט הייתה 470 מיליון דולר קנדי שמתוכה שילמה ממשלת קנדה כ-336 מיליון ואת היתרה מימנה ארצות הברית.
ב-2003 החליפה מערכת זיהוי אוטומטית את מפעילי תאי השיט, זוהי המערכת האוטומטית הראשונה בעולם בנתיב מים פנים יבשתי.
תאי השיט[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלושה עשר תאי שיט נמצאים בשטחה של קנדה ושניים בארצות הברית. אורכו של כל תא הוא 233.5 מטרים, רוחבו 24.4 מטרים ועומקו 9.1 לפחות. התא מתמלא בכ-91 מיליון ליטר מים תוך 7-10 דקות.[1]
השפעות על הסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על מנת ליצור מעקף סביב כמה אשדים באזור קורנוול וכן כדי לאפשר בניית תחנות כוח הידרואלקטריות, הוצפו שטחים באזורי הבנייה. בעוד בארצות הברית היו אלו שטחים לא מיושבים, בקנדה נאלצו לפנות ב-1958 את בתיהם תושבי עשרה כפרים (המכונים "הכפרים האבודים").[2]
ב-2010 עלתה על שרטון אונייה וכתוצאה מכך נוצר חור בתא הדלק שלה. 200 טון של סולר נשפכו וכיסו שטח של כ-500 מטרים מרובעים. על מנת לטפל בכך נסגר נתיב המים לשיט ליומיים[3].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האתר הרשמי של נתיב המים
- היסטוריה של נתיב המים באתר הרשמי
- מפת נתיב המים
- נתיב המים סנט לורנס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
