סונאטה לחליל ("אונדינה") של ריינקה

הסונאטה לחליל ולפסנתר במי מינור אופוס 167, מאת המלחין הגרמני קרל ריינקה, היא יצירה חשובה ברפרטואר הרומנטי לחליל. הסונאטה היא מוזיקה תוכניתית לכל דבר, אשר מתבססת על נובלה באותו שם מאת הברון פרידריך דה לה מוט-פוקה. הסונאטה נכתבה בשנת 1882 ויצאה לאור בהוצאת רודל-קארט.

העלילה והמוזיקה

"אונדינה" הוא שמה של נימפת מים מן המיתולוגיה הגרמאנית, עליה כתב דה לה מוט-פוקה ב-1811 נובלה שהצליחה מאוד, ועותקיה היו זמינים באירופה בתרגומים לשפות שונות. על פי הנובלה נכתבו בין השאר אופרות מאת צ'ייקובסקי, א.ת.א. הופמן, בלט מאת הנצה, וקטעים לפסנתר מאת דביסי וראוול. בבסיס העלילה עומדת אונדינה, נימפת מים ובתו של מלך הים, אשר מימוש אהבה לבן-אדם יעניק לה נשמה נצחית. הסיפור עוקב אחר כמיהתה לנשמה, עלייתה לחוף, חייה בין בני האדם, התאהבותה, והמשבר אשר מוביל אותה להרוג את אהובה לשעבר.

ריינקה משלב את עלילת הסיפור בתוך יצירה רב פרקית, אשר ארבעת פרקיה בנויים על-פי מודלים קיימים ושכיחים. ובכל זאת, משתלב הסיפור באופן הגיוני בכל אחד מן הפרקים. היצירה עצמה אינה פשוטה כלל לנגינה בחליל, אך לא בגלל שהיא וירטואוזית במיוחד, אלא משום שהיא דורשת שליטה מרבית ברגיסטרים ובדינמיקות של הכלי, ובו-בזמן היא אספרסיבית מאוד. תפקיד הפסנתר הוא תובעני במיוחד, אף בקטעים בהם הפסנתר מלווה את החליל. באינטרלודים בהם מנגן הפסנתרן לבדו, הוא נדרש לנגן קווים מלודיים עשירים בליווי וירטואוזי המשתרע חלקים גדולים מהמקלדת. ריינקה עצמו היה פסנתרן וירטואוז, על כן יכול היה לכתוב ולבצע תפקיד פסנתרני מסובך. היצירה עובדה גם לכלים אחרים, ביניהם קלרינט וכינור.

פרקים

1. אלגרו

פרקה הראשון של היצירה בנוי כצורת סונאטה מסורתית. בתצוגה נושא ראשון בסולם הטוניקה, נושא שני בדומיננטה (סי מינור) ונושא שלישי במז'ור היחסי - סול מז'ור. הפיתוח מורכב ממוטיבים שהוצגו בתצוגה, והוא תוסס ונסער במיוחד החל מאמצעיתו. הרפריזה חוזרת למי מינור - אך לא סוטה ממנו אלא למי מז'ור. מבחינה עלילתית, הפרק הראשון הוא הרקע לדרמה שתתחולל אחר כך. ניתן להבחין שמבחינה מלודית, הנושא הראשון נראה בעצם כמו "גל" אשר מורכב מצלילי המשולש של הטוניקה, וחוזר בפיגורציות שונות, ככל הנראה תיאור של ים בו חיה אונדינה. אופיו האספרסיבי מאוד של הפרק יכול לתאר לשומעיו את תחושת הכמיהה של אונדינה לאהבה שתזכה אותה בנשמה נצחית.

2. אינטרמצו, אלגרטו ויואצ'ה

הפרק השני של הסונאטה בסולם סי מינור מתפקד כסקרצו, על אף שהוא מכונה אינטרמצו. בפרק זה, פרט לחלק החוזר, גם שני קטעים מונגדים שונים זה מזה, אשר מתפקדים כטריו (על אף שאינם מכונים כך). מבחינה עלילתית, מתאר הפרק את ראשית חייה של אונדינה על החוף בחיק הוריה המאמצים. אונדינה עלתה לחוף כילדה אסופית ושובבה, שזוג חשוך ילדים מאמץ אל ביתו. התנהגותה של אונדינה, שהיא בעצם אינה בת אדם, היא בעיניהם שובבית ובלתי צפויה. קונפליקט זה מתואר במעין "מרדף" עירני בין הפסנתר לחליל. בין האינטרמצו הראשון לשני מופיע הקטע הניגודי הראשון, שהוא סולו אלגנטי יותר של הפסנתר, בסולם סול מז'ור. כאשר יום אחד מגיע בחור בשם הנסיך הולברנדט לביתם של הזוג ביום סוער, אונדינה מתאהבת בו. פרק זה בעלילה בא לידי ביטוי בקטע הניגודי השני, שאפשר לראות בו מוטיב "אהבה" אשר יחזור בהמשך היצירה. קטע זה כתוב בסולם סי מז'ור, והטמפו בו איטי משמעותית - Quasi andante (כמו אנדנטה), ובו מנגינה ערבה בליווי קליל של הפסנתר.

3. אנדנטה

הפרק השלישי הוא הפרק האיטי ביצירה, ובנוי בצורה תלת חלקית פשוטה, כשחלקו האמצעי שונה לחלוטין מהקטע התוחם אותו. הוא לירי ועדין, ומשפטיו המוזיקליים בנויים כשאלה-תשובה בין החליל והפסנתר, אשר לעיתים מתאחדים לקטעים קאנוניים קצרים. באמצעו מופיע מודולציה פתאומית לסי מינור, ושינוי טמפו חריף - מולטו ויואצ'ה, אשר חולף במהרה וחוזר לאנדנטה ההתחלתי. פרק זה מתאר בוודאי את נישואיהם של אונדינה והנסיך הולברנדט. אונדינה חושפת בפניו את סודה ואת כוונותיה הראשוניות, ואומרת לו שמטרתה כבר הושגה, והיא אינה כובלת אותו להישאר עימה. אך הולברנדט נשבע לה אמונים ומבטיח לאהוב אותה לנצח. בהמשך העלילה מופיע לראשונה דודה של אונדינה, בן-מים קנאי ושונא אדם. הוא מזהיר אותה שאם הנסיך יפגע בה בצורה כלשהי, גאוותם של שוכני המים תיפגע, והנסיך יהיה חייב למות. אזהרה זו מתבטאת כמובן בקטע הסוער הנמצא באמצע הפרק השקט. לאחר מכן חוזר הדוד את ממלכת המים, ואיתו מסתיים החלק הסוער הקצר. אופיו של הפרק, ההרמוניות בו ומבנו המלודי מזכירים לשומעים רבים שירים של פרנק סינטרה.

4. פינאלה, אלגרו מולטו

הפינאלה של היצירה הוא פרק סוער ודרמטי מכל הפרקים שקדמו לו. אין ספק שהוא מתאר את הקונפליקט העלילתי החריף ביותר, ואת התרתו הטראגית. מבחינה מוזיקלית, בנוי הפרק כרונדו-סונאטה, עם קודה בסופו. הרפרן מורכב למעשה ממוטיב חוזר של קדמה של חצי פעמה, ולאחריה תו חצי מנוקד (המונה פעמה וחצי), אשר ממנו מורכב בעצם הנושא הראשי והחלקים אשר מתפתחים ממנו. הפרק פותח במוטיב באופן דרמטי מאוד בחליל, ומלווה בליווי עשיר ונמרץ בפסנתר. אך גם כשהמוטיב חוזר בדינמיקה חלשה, ניתן להבחין במתח הרב שיוצרת ההרמוניה סביבו. הנושא השני הוא לירי יותר אך עם זאת אספרסיבי, וכתוב במצב מז'ורי, אולם גם בו נשמר הפולס החזק שפועם בפרק כולו.

פרק זה מתאר חלק מן האירועים המסיימים את הסיפור. אך לפניו מתרחשים דברים אשר כנראה אינם מתוארים בו; אונדינה טובת הלב מתחברת עם אשתו לשעבר של הנסיך, אישה תככנית בשם ברתלדה. הנסיך מסכים לברתלדה תישאר אורחת קבועה בטירתם של הזוג הנשוי. בו בזמן, הוא מתחיל שלא להרגיש בנוח עם טוב ליבה המוזר של אשתו ועם קשריה עם פיות המים. אט-אט הוא חוזר לחיקה של אשתו לשעבר ברתלדה, ובעידודה, הוא גוער באונדינה ודורש ממנה לחזור לים. הפרק עצמו אכן מתאר את איבוד עשתונותיו של הנסיך, את תחינותיה של אונדינה, שכפי הנראה באים לידי ביטוי בנושא הלירי והרגשני יותר, ואת אימת נקמתם של פיות המים. לחרדתה, מגלה אונדינה שהיא תצטרך להוציא לפועל את מיתתו של הולברנדט, בכך שהיא נושקת לו נשיקת מוות בערב חתונתו. את השיא הטרגי ניתן לשמוע בסוף הפרק, שם עולה הטמפו, הדחיסות ההרמונית והדינמיקה, עד לרגע בו כותב ריינקה con tutta la forza (בשיא העוצמה). למרות הכל, אונדינה מגיעה בסתר ללווייתו של הנסיך ומקוננת עליו, ואת זאת ניתן לשמוע בקודה של הפרק, שהיא בעצם אותו נושא לירי המבטא את אהבתם, שהופיע בפרק השני של היצירה. הנושא חוזר הפעם במי מז'ור, ומסיים את היצירה.

קישורים חיצוניים

הקלטה של היצירה ביוטיוב(הקישור אינו פעיל) עם החלילן עמנואל פהו