סידני בשה

**סידני בשה**
**Sidney Bechet**
	סידני בשה, 1922 (תמונה שצולמה לאחר שנעצר על ידי המשטרה בלונדון)
לידה	14 במאי 1897; ניו אורלינס, ארצות הברית
פטירה	14 במאי 1959 (בגיל 62); גארש, צרפת
שם לידה	Sidney Joseph Bechet
שם במה	Pops King
מוקד פעילות	ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1908
סוגה	ג'אז
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	סקסופון, קלרינט
חברת תקליטים	בלו נוט
	www.sidneybechet.org
	פרופיל ב-IMDb

סידני בשה (Sidney Bechet;‏ 14 במאי 1897 - 14 במאי 1959), מוזיקאי ג'אז, מלחין ונגן סקסופון וקלרינט, מראשוני נגני הסולו בראשית ימיו של הג'אז, נחשב כנגן הסקסופון והקלרינט הראשון בג'אז ומהראשונים לקבל זמן סולו שווה בתזמורת דיקסילנד ג'אז כמו נגני החצוצרה. נגינתו מאופיינת בצליל עשיר ומלא עם מודולציות מהירות וויברטו עשיר^[1].

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשה נולד למשפחה קריאולית מבוססת בניו אורלינס וניגן במספר כלי נגינה, זמן מה היה הכלי החביב עליו קורנט (סוג של חצוצרה) ולאחר מכן החליף אותה בקלרינט. ב-1917 עבר לשיקגו, כמו רבים אחרים מבני עירו (בהם גם לואי ארמסטרונג, שהיה במשך שנים שותף ויריב של בשה). ב-1919 נסע לראשונה לאירופה עם "התזמורת הסינקופית הדרומית של ויל מריון קוק" והתחיל לנגן גם בסקסופון סופרן.

ב-1923 הקליט את האלבום הראשון שלו כסולן. כמו כן הקליט עם ארמסטרונג את הקטע Clarence Williams Blue Five, אחד מהדואטים הראשונים של הג'אז. בסיגנונו שילב את הבלוז עם מזמורים ממקור קריאולי ויצר מרקם צלילי חדש^[2]. לאחר מכן השתתף בתזמורתו של דיוק אלינגטון והזמין אליה את תלמידו ג'וני הודג'ס (שיהפוך להיות אחד מהסקסופוניסטים הגדולים של הג'אז).

בשה הפליג לפריז ב-1925 והסתבך שם בתקרית מוזרה בה הואשם בירי לעבר אשה, בשעה שככל הנראה התכוון לפגוע בנגן יריב. הוא נכלא וגורש מצרפת והמשיך לנדוד באירופה והגיע לגרמניה ולרוסיה. ב-1929 חזר לארצות הברית והשתקע בברוקלין, ניו יורק. עקב המצב הכלכלי נאלץ לעבוד כחייט וקיים ג'אם סשנים עם חבריו לאחר שעות הפעילות. ב-1932 הקליט עם תזמורתו New Orleans Feetwarmers. הקלטת Summertime שלו מ-1938 הייתה ללהיט וכן ההקלטה של לחנו המקורי Petite Fleur ("פרח קטן") והוא הוזמן לנגן במועדון בירדלנד בניו יורק. למרות הצלחת לחניו ונגינת הסולו המבריקה שלו, הוא לא הצליח ליצור לעצמו תזמורת ונאלץ לעבוד בתזמורותיהם של אחרים.

ב-1940 החתים אותו הנרי לוין (מנצח "תזמורת הדיקסילנד ג'אז של הנרי לוין") לחברת התקליטים RCA Victor, לאחר ששמע אותו בתוכנית רדיו. בשנת 1941 היה בשה שותף לאחד הניסיונות הראשונים בהקלטת אובר-דאבינג. הוא ניגן את השיר הפופולרי "שייח' ערב" (Sheik of Araby) במספר כלי נגינה: בהתחלה בפסנתר, לאחר מכן בתופים, תוך האזנה לפסנתר המוקלט, אז הוסיף סקסופון סופרן, קונטרבס, סקסופון טנור ולבסוף קלרינט^[3]. טכניקה זו, הנשמעת כיום רגילה וסבירה, הייתה אז בבחינת חידוש מרעיש. בהמשך שנות הארבעים הנהיג בשה מספר תזמורות, בהן Sidney Bechet and his Creole Orchestra.

בשנת 1949 הוזמן לנגן בפסטיבל בפריז. הוא זכה לכבוד והערכה והחליט להשתקע בעיר. הוא נשא לאשה את אליזבת זיגלר והפך לדמות מוכרת ומוערכת באירופה, אך לא בארצות הברית. הוא היה נגן קבוע במועדון האולימפיה בפריז, הקליט מספר תקליטים והתקרב לחוגי האקזיסטנציאליסטים. בערוב ימיו כתב את האוטוביוגרפיה שלו Treat It Gentle. ביום הולדתו ה-62 נפטר מסרטן ריאות.

הוקרה והערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למאזין היום קשה להתרשם מכלי ראשון מיכולתו של בשה, עקב מצבן הטכני הירוד של ההקלטות משנות פעילותו. קיימים מספר CD שיצאו בהוצאת בלו נוט (למשל The Fabulous Sidney Bechet) המספקים חוויית האזנה משופרת עקב הקלטה טובה וניקוי דיגיטלי מודרני.

ב-1968 נבחר בשה להכלל בהיכל התהילה של הג'אז במשאל המבקרים של המגזין דאון ביט.

הרמן הסה טען שעיצוב הדמות של הסקסופוניסט המסתורי פאבלו ברומאן זאב הערבה מושפע מדמותו של בשה, אותו הכיר אישית.

בשנת 1997 הפיק וודי אלן את סרטו התיעודי Wild Man Blues, המתחקה אחר אלן כנגן קלרינט תוך השוואה והתייחסות מתמדת לדמותו של בשה, בו הוא רואה דמות-אב. באותה שנה הוציא נגן הקלרינט האמריקאי דייוויד קרקאואר את התקליט "מחוות כליזמר לסידני בשה", לרגל יובל המאה להולדת הנגן הנערץ עליו.