הקלטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. סיבה: אין התייחסות להקלטת אור ותמונות. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מכשיר הקלטה על סרט מגנטי מתחנת רדיו גרמנית בימי מלחמת העולם השנייה

הקלטה היא תהליך של רישום לאורך זמן של מידע מהסביבה (בדרך-כלל קול או אור) על גבי מדיה מכנית או אלקטרונית, כגון תקליט, סרט מגנטי, או זיכרון מחשב. את המידע שהוקלט ניתן לאחר-מכן לשחזר, כלומר להשמיע מחדש את הצלילים שהוקלטו או להציג מחדש את רצף התמונות (סרט) שהוקלט. איכות ההקלטה משקפת את מידת הנאמנות של המידע המוקלט למקור.

הקלטת קול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפונואוטוגרף[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכשיר הראשון לרישום קול הומצא בידי לאון סקוט בשנת 1857. המכשיר, שכונה "פונואוטוגרף", התבסס על ממברנה (קרומית) שרעדה בהתאם לצלילים, והניעה עט; העט רשם קווים על סליל נייר שנגלל תחתיו בו נרשמו התנודות של הצליל.

"ההקלטה" הראשונה, בשנת 2008 נסרק סליל נייר של הפונואוטוגרף שהכיל רישום של שיר עם צרפתי, התמונה שנתקבלה הוזנה לתוכנת מחשב מיוחדת שהצליחה להשמיע את הצלילים שנרשמו בשנת 1860. זה התיעוד הקדום ביותר של קול אנושי אבל זו לא הייתה ההשמעה הראשונה, מאחר שלמכשיר הפונואוטוגרף לא הייתה יכולת השמעה כלל, אלא הוא נועד לרישום גרפי של צורת הצלילים בלבד. הרישום חיכה כ-150 שנה עד שהושמע[1]. לכן הפונואוטוגרף הוא לא טכנולוגיה של הקלטה אלא של רישום קול בלבד.

מדיה מכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1877 המציא תומאס אדיסון את הפונוגרף. המכשיר התבסס על גליל (צילינדר) שהיה מצופה בחומר רך, כגון בדיל או שעווה, שעליו נחרצו חריצים בעזרת חרט. עומק החריצים שיצר החרט נקבע על-פי לחץ האוויר בסביבה, כלומר, עוצמת הרעש. ניתן היה להשמיע הקלטות אלה על ידי מחט שעברה על החריצים והגברה, באמצעים מכניים, של רעידות המחט כדי ליצור רעידות באוויר - כלומר, קול. החסרון העיקרי של הפונוגרף היה הקושי בייצור המוני של הגלילים.

פטנט של אמיל ברלינר משנת 1887 פתר בעיה זו בעזרת מכשיר הגרמופון. במקום להשתמש בגליל, הקליט הגרמופון חריצים על דיסקה שטוחה ועגולה שבמרכזה חור - התקליט. התקליטים הראשונים היו עשויים מלכה, וסטנדרט מהירות הסיבוב נקבע על 78 סיבובים לדקה. הגרמופון התפתח לפטיפון. והמצאות מאוחרות יותר אפשרו בפטיפון מהירות ניגון של 45 ו-33.3 סיבובים לדקה, כאשר סיבוב איטי יותר פירושו משך הקלטה ארוך יותר על תקליט באותו הגודל. החומר ממנו מיוצרים התקליטים הוחלף בתרכובת הפלסטית ויניל.

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – פונוגרף, פטיפון

מדיה מגנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלטה על מדיה מגנטית (תחילה חוט פלדה, ובהמשך סרט מגנטי) הומצאה ב-1898 ועברה שיפורים רבים לאורך השנים. הרשמקול השימושי הראשון שהתבסס על סרט מגנטי הוצג ב-1935 על ידי החברות הגרמניות: חברת AEG יצרנית המכשיר וחברת BASF יצרנית הסרט המגנטי. תוך כדי מלחמת העולם השנייה שיפרו הגרמנים את מכשירי ההקלטה ואת הסרט המגנטי שהפכו לטכנולוגיה צבאית, טכנולוגיה זו לא הייתה ידועה במדינות השייכות לבעלות הברית. עם סיום המלחמה נלקחו שני מכשירי הקלטה וסרט מגנטי באורך 1000 מטר (רוחב הסרט היה 6.5 מילימטר) מרדיו פרנקפורט והועברו כשלל מלחמה מגרמניה לארצות הברית. המכשירים נבדקו וכבר בשנת 1947 החלו לייצר מכשירי הקלטה וסרטי הקלטה (ברוחב של 6.3 מילימטר) בארצות הברית. קלטת השמע, שהייתה בשימוש נרחב עד לסוף המאה ה-20, התבססה על שיפורים שונים של טכנולוגיה זו.

בחג המולד של שנת 1932 השתמש ה-BBC לראשונה בהקלטה על מדיה מגנטית - סרט פלדה דק (0.08 מילימטר) ושטוח רוחב הסרט היה 3 מילימטר. כדי לקבל איכות צליל ראויה, היה על הסרט לחלוף במהירות של 90 מטר בשנייה מתחת לראשי ההקלטה וההשמעה של המכשיר; כלומר, תוכנית שנמשכה חצי שעה דרשה סליל סרט באורך 3 קילומטרים! משקלו של סליל שלם היה 25 ק"ג.

קלטת שמע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קלטת שמע

קלטת שֶמע היא מארז מלבני עשוי פלסטיק שבתוכו סרט מגנטי, המשמשת להקלטה או להשמעת קול באמצעות רשמקול קלטות. את קלטת השמע הציגה חברת פיליפס בשנת 1963 כמדיום להקלטה ולהשמעה של מלל ולשימוש כדיקטפון. עקב הנוחות בשימוש וממדיה הקטנים החלו להשתמש בקלטת להקלטה ולהשמעת מוזיקה.

השימוש הנרחב בקלטת זו החל בסביבות שנת 1968 והתרחב עם השנים. דחיפה חזקה בשימוש הייתה בשנות ה-80 של המאה ה-20 לאחר שחברת סוני הציגה ב-1979 את הווקמן לקלטות (Sony Walkman) - מכשיר השמעה קטן כמעט בגודל של קלטת עם אזניות שאיפשר לשמוע מוזיקה בכל מקום.

מדיה דיגיטלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה אופטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]