פינוי הצי הבלטי מטאלין
 | ||||||||||||||||||
| סיירת "סרגיי קירוב" מאחורי מסך עשן במהלך עזיבת הנמל | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 27 באוגוסט 1941 – 30 באוגוסט 1941 (4 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | המפרץ הפיני | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
59°26′47″N 24°46′05″E / 59.446344°N 24.768033°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | כרבע האוניות אבדו במהלך המסע | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
פינוי הצי הבלטי מטאלין היה מבצע שבמהלכו פונו אוניות של הצי הבלטי מבסיסו העיקרי בטאלין לקרונשטאדט. המבצע בוצע בסוף אוגוסט 1941 בפיקוד מפקד הצי ולדימיר טריבוץ. במהלך המעבר אבדו עשרות ספינות ואלפי חיילים ואזרחים נהרגו.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר כיבוש המדינות הבלטיות וסיפוח אסטוניה, הפכה בירתה טאלין לבסיס העיקרי של הצי הבלטי. לא בוצעו שום הכנות לביצור העיר מכיוון שהפיקוד הסובייטי סבר שהעיר והנמל נמצאים רחוק מהגבול. כישלון הצבא האדום בקרבות בליטא ובלטביה הביא לכך שכבר ב-9 ביולי 1941 היו כוחות הורמאכט במרחק כ-60 ק"מ מטאלין. לקראת 15 ביולי התייצבה החזית, אך קרבתה לטאלין הייתה מסוכנת.
ב-23 ביולי חודשו המתקפות גרמניות וב-5 באוגוסט חצו הגרמנים את כביש טאלין-לנינגרד. ב-7 באוגוסט הגיעו הגרמנים לחופי המפרץ הפיני וניתקו את יחידות הצבא האדום בעיר. יחד עם יחידות הצי כותרו בעיר גם יחידות חיל רגלים.
מפקדת הצי ביקשה אישור לפינוי כבר בסוף יולי אך נתקלה בסירוב של קלימנט וורושילוב, שר ההגנה, וניקולאי קוזנצוב, מפקד הצי הסובייטי. אישור לפינוי התקבל רק ב-26 באוגוסט, כאשר שטח הנמל כבר היה מופגז בתותחים גרמנים. ב-23 - 24 באוגוסט החלו לעזוב את הנמל שיירות עם פצועים ואזרחים.
הגרמנים מצידם שאפו למנוע את פינוי כוחות הצי מהנמל. לצורך כך נפרסו לאורך החוף הבלטי הדרומי תותחים גרמנים, ובחוף הצפוני התמקמו סוללות תותחים פינים. במי המפרץ פוזרו מוקשים ימיים רבים, ובשדות תעופה באזור נפרסו מעל ל-110 מטוסים.
תוכנית הפינוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצורך המסע חולקו כוחות הצי לכוח עיקרי, כוח חיפוי, כוח מאסף ול-4 שיירות של ספינות אזרחיות. הכוח העיקרי הגן על שיירות הספינות האזרחיות מס' 1 ו-2 וכוח החיפוי הגן על שיירות הספינות האזרחיות מס' 3 ו-4. הכוח המאסף הגן על עורף הצי. למרות החלוקה בין הכוחות, מותר היה לאוניות לעבור בין השיירות במהלך המסע. בסך הכול עזבו את הנמל ב-28 באוגוסט 225 ספינות. מהאוניות שהתבססו בקרונשטאדט הוקמה שייטת שמטרתה הייתה לתת חיפוי לאוניות המתפנות בשלבים אחרונים של המסע ולעזור לספינות שטבעו.
הכוח העיקרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הסיירת קירוב, אוניית הדגל של המבצע בה נמצאו מפקד הצי ומפקד הכוח, ולנטין דרוזד
- 4 משחתות
- 5 צוללות
- 4 ספינות נגד צוללות
- 3 ספינות משמר
- 7 ספינות סיור
- 5 שולות מוקשים
כוח החיפוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 3 משחתות; המשחתת "מינסק" הייתה אונית הדגל של הכוח, בפיקוד יורי פנטלייב שהיה גם ראש מטה הצי הבלטי
- 4 צוללות
- 4 ספינות סיור
- 5 שולות מוקשים
כוח מאסף
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 3 משחתות; כולן הוטבעו במהלך המסע, ומפקד הכוח יורי ראל נאלץ לעבור לאחת מספינות המשמר של הכוח
- 6 ספינות משמר
- 4 ספינות נגד צוללות
- 2 ספינות סיור
מהלך המסע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-27 באוגוסט בשעה 11:00 נתן ולדימיר טריבוץ את הפקודה לתחילת הפינוי. בשעה 16:00 החלה עליית פצועים, חיילי כוחות היבשה והאזרחים על ספינות הצי. הכוח העיקרי שלחם בקרבת העיר החל להתפנות לאוניות בשעה 22:00, וההעמסה נמשכה על הבוקר. במהלך ההתארגנות הפגיזו תותחים גרמניים את כל שטח הנמל, ומטוסים גרמניים הפציצו את האוניות והמתקנים. ההפגזות וההתארגנות החפוזה הביאו לשיבושים רבים בתוכנית הפינוי של מפקדת הצי. חלק מהאוניות לא הצליחו להגיע למקום המיועד להעמסתן במועד שנקבע, חיילים שלא נלקחו מהחוף באופן מסודר הגיעו לספינות בסירות, וחלק מהאוניות הועמסו יתר על המידה. מספר הצפונים משתנה בין המחקרים: חלק מההערכות מציין כי בסך הכל הועלו על האוניות בין 20,000 ל-27,000 איש, ואילו על פי הערכות אחרות היו על האוניות 19,903 מלחים וקצינים, 8,670 חיילים של צבא היבשה ומעל ל-13,000 אזרחים, ובסך הכל כ-42,000 איש.
28 באוגוסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשל הגלים הגבוהים לא היו שולות מוקשים יכולות לפעול ביעילות. שולות המוקשים הראשונות יצאו מהנמל לקראת הצהריים ובשעה 14:00 החלו לצאת גם ספינות אזרחיות. לאחר שיט בן כשעתיים נפרסו האוניות בים בשורה שאורכה היה כ-15 מייל (כ-24 קילומטר). הכוח העיקרי וכוח החיפוי הפליגו במקביל. ההתקדמות הייתה איטית בשל הצורך לאפשר לשולות המוקשים לפעול.
מייד עם תחילת המסע החלו הפצצות של הלופטוופה ותקיפות של חיל הים הפיני. לקראת ערב עלתה האונייה אלב על מוקש ימי. מ-1280 אנשי הצוות והנוסעים נמשו מהמים רק שישה. לקראת הערב הוטבעו שתיים מחמש שולות המוקשים של הכוח העיקרי, ובתוך זמן קצר הוטבעו שתי משחתות וצוללת, וגם משחתות של כוח החיפוי נפגעו. ספינות אזרחיות הוטבעו גם הן, ועמן כמה אלפי אנשים. בשל האבדות הכבדות הוחלט על עצירת התקדמות הצי עד הבוקר, אם כי מאוחר יותר התברר כי הפקודה התקבלה כאשר הכוח הימי כבר עבר את שדה המוקשים הגדול באזור. במהלך היום איבד הצי 26 אוניות.
29 באוגוסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבוקר הוחלט להאיץ את התקדמות הצי, אך עם תחילת השיט נפגעו מספר ספינות נוספות ממוקשים. מספר רב של אוניות נפגע מהפצצות אוויריות. חלקן לא הוטבעו, אך נפגעו קשות ולא היו יכולות להתקדם. לקראת הערב החלו אוניות ראשונות להגיע לסביבות קרונשטאדט, ובמהלך הערב הגיעו ליעד כ-40 אוניות.
למרות ההפצצות הבלתי פוסקות המשיכו ימאי הצי בניסיונות הצלה של האנשים מהאוניות שטבעו. במהלך היום נמשו מהמים כ-10,000 איש. פעילות חיל האוויר הסובייטי הייתה ספוראדית ולמעשה לא הצליחה לתת חיפוי לאוניות. הסיבה העיקרית לכך הייתה הריחוק של שדות התעופה ממסלול הפינוי, ומכיוון שלא נבנו מסלולי נחיתה באי מערבית לקרונשטאדט. מסלולים כאלה היו משפרים באופן ניכר את יכולת חיל האוויר הסובייטי לתת חיפוי לצי במהלך המסע.
30 באוגוסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך היום נמשכה הגעת האוניות ובסך הכל הגיעו 107 ספינות. מטוסי הלופטוופה המשיכו בהפצצות וחלק מהאוניות שנפגעו ב-29 באוגוסט טבעו במהלך היום. בהמשך החל פינוי האנשים שהגיעו לקרונשטאדט אל העיר לנינגרד. במבצע זה הופעלו 87 אוניות. מהלך זה עבר ללא אבדות.
השלכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין החוקרים קיימות דעות שונות בהקשר להערכת הצלחת המסע. חלק מהחוקרים מציינים את ההצלחות והגעת רוב אוניות הצי ליעד ועזרתן למגיני העיר במהלך מצור לנינגרד. חוקרים אחרים מציינים בעיקר את האבדות הקשות ואת העובדה שהכוח התוקף הגרמני כמעט ולא סבל אבדות. קיימת תמימות דעים לגבי הסיבות להיקף כה גדול של האבדות:
- ההחלטה על הפינוי התקבלה באיחור למרות בקשות מפקדי הצי;
- עקב חוסר זמן להתארגנות התוכנית שעובדה תוך מספר שעות לא הייתה מושלמת ולא כל רבי החובלים הכירו אותה;
- לא היה תאום בין מפקדת הצי למפקדי כוח היבשה בלנינגרד;
- מפקדי הצי למעשה לא פיקדו על כלל אוניות הצי והגיעו לקרונשטאדט בין הראשונים. רבי החובלים של האוניות פעלו באופן עצמאי;
- עד היום לא ברור על סמך מה נבחר תוואי הפינוי ועל בסיס אילו הנחות יסוד בוצעה חלוקת הצי לכוחות השונים;
- למעשה לא היה חיפוי אווירי. חיל האוויר הסובייטי פעל רק בקרבת קרונשטאדט ובצורה מוגבלת;
- האוניות לא צוידו באמצעים נגד מטוסים;
- לא היו נתוני מודיעין לגבי שדות מוקשים ולכן התקבלו החלטות שגויות לגבי מסלול הפינוי וחלוקת הכוח.
ולדימיר טריבוץ המשיך לכהן כמפקד הצי הבלטי. תת-אדמירל ולנטין דרוזד שהיה מפקד הכוח העיקרי נהרג במהלך מצור לנינגרד. מפקד כוח החיפוי יורי פנטלייב המשיך לקריירה מפוארת בצי הסובייטי. מפקד הכוח האחורי יורי ראל כיהן במספר תפקידים בצי ונפטר בשנת 1948.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תיאור מפורט של המעבר (ברוסית)