צוואה שוללת

צוואה שוללת היא צוואה בה קובע המצווה שאין לתת מעזבונו לאחד או יותר מיורשיו על פי דין (בן זוג, ילדים, אחים). במשפט העברי וכן במשפט המקובל, נתפסה 'צוואה שוללת' כבלתי ראויה, והורו שלא לקיימה. אולם בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלה מגמת שינוי בתפיסה זו, זאת בעקבות החשיבות של כיבוד רצון המת, כפי שבא לידי ביטוי בצוואתו, כולל הוראות של צוואה שוללת.

ניתן לנסח צוואה שוללת כך שתכלול הוראות שוללות בלבד, כגון: "זוהי צוואתי המוחלטת והסופית אותה אני קובע בדעה צלולה: אין לתת מנכסי לאשתי ולבני", או שתכלול הוראות שוללות יחד עם הוראות חיוביות, כמו: "את בֵיתי יש לתת למשה כהן, את שאר נכסי יש לחלק בין שאר ילדיי, מבלי לתת דבר לבני שמעון שלא כיבד אותי בחיי".

בצוואה שוללת ניתן להדיר חלק מהיורשים על פי דין, תוך שחלק מהיורשים אינם מודרים, ובהתאם לצוואה הם זוכים לירושה כולה, או להדיר את כל היורשים, באופן שהמצווה מבקש שלא לתת מהירושה לאף אחד מקרוביו. למשל, אם אדם שיש לו שלושה ילדים כותב בצוואה שלא יינתן דבר מעזבונו לשני ילדיו הגדולים, מדובר בצוואה שוללת המותירה יורשים, אך אם כתוב בצוואה "אף אחד מילדי לא יירשני" ואין למוריש קרובים אחרים, מדובר בצוואה שוללת המותירה את כותב הצוואה ללא קרוב שאמור לרשת אותו.

משפט השוואתי

המשפט העברי

המשפט העברי אינו מכיר בזכותו של המוריש לשנות את סדרי הירושה, ועל כן אינו מכיר בצוואה שוללת.

המשפט המקובל

באופן מסורתי המשפט המקובל לא הכיר בצוואה שוללת. בסדרי משפט אלו, האופן היחיד בו ניתן להדיר נכסים מיורש, היא חלוקת הרכוש כולו של המוריש בין יורשים אחרים שהמצווה חפץ ביקרם, ו/או אנשים שאינם יורשים, כך בעצם לא יישאר דבר לחלוקה ליורשים, כולל היורש המודר.

• המשפט האמריקאי - בקודקס הירושה האחיד לא נקבעו הסדרים לגבי צוואה שוללת. אך בשנת 1990 שונה הקודקס, והוא מורה לקיים צוואות שוללות. כמו כן שונתה בו ההגדרה של צוואה, באופן שצוואה שוללת תוגדר גם כן כצוואה..

• המשפט האנגלי - המשפט האנגלי אינו מכיר בצוואה השוללת את כל היורשים, אלא רק בצוואה השוללת חלק מהיורשים..

המשפט הקונטיננטלי

המשפט הקונטיננטלי קובע ירושת חובה לקרובים ועל כן צוואה שוללת בטלה ואפילו הוראה חיובית למסור את הירושה לאנשים מסוימים, תוך הדרה משתמעת של אחד או יותר מהיורשים אינה מקבלת תוקף. חוקי הירושה בלואיזיאנה שונים מאשר בשאר מדינות ארצות הברית שכן הם מבוססים על המשפט הקונטיננטלי. עד אמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, קבעו חוקי לואיזיאנה ירושת חובה לילדים של המוריש, למעט במקרים בהם הילד פגע באופן חמור בהורה, למשל האשים אותו בבצוע עבירות חמורות, נמנע מליצור איתו קשר במשך שנתיים ללא סיבה מוצדקת, התנהג אליו באכזריות או התחתן כקטין ללא רשותו. באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 שונה החוק בלואיזיאנה ונקבע שההגנה כנגד הדרה ניתנת רק עד גיל 24 ולצאצאים מוגבלים.

הסייטה פארטידס

הסייטה פארטידס- קובץ החוקים של קסטיליה מהמאה ה-13, מתיר הדרת יורש מהירושה ודורש שהדבר ייעשה תוך ציון מפורש של ההדרה. הוראה המדירה יורש מהירושה תקוים רק אם היא מלווה בהסבר להדרה, התואם את אחד מההסברים המנויים בסייטה פארטידס, שהן בעיקר פגיעה פיזית או מילולית במוריש, סירוב לפדותו או היותו של היורש יהודי, מור או כופר והוכח שההסבר נכון.

החוק בישראל

בישראל, תחמו שני פסקי הדין המוקדמים בנושא את ההתייחסות לצוואה שוללת בהתאם למשפט האנגלי. כאשר הצוואה מכילה הוראות הדרה בצד הוראות הנחלה נקבע "מקום שלצד הוראות נגטיביות של הדרה יש גם הוראות פוזיטיביות של הנחלה והורשה תוכשר הצוואה בכללותה, ואזי יש לקיים את כל ההוראות שבה - הן המנחילות והן המדירות"

אולם לגבי צוואה המכילה רק הוראות שוללות ואין בה הוראה כיצד לחלק את הרכוש קבע פסק דין של השופטת שושנה נתניהו בפרשת שפיר נ' קליבנסקי שהיא איננה צוואה, שכן הצוואה חייבת להצביע על כוונה לתת או להעניק זכויות בעיזבון. בעקבות זאת, באותו מקרה נמסרה הירושה ליורשים אשר כותב הצוואה דרש שלא למסור להם את הירושה. פרופסור שמואל שילה מתח ביקורת על התוצאה, אך טען שיש לתקן את החוק כדי להכיר בצוואות השוללות את כל היורשים. פרופסור אריאל רוזן-צבי ביקר גם הוא את פסק הדין בפרשת שפיר וכתב:

"מצווה המדבר בקול צלול וברור בדרך משפטית תקפה בטורחו לקבוע את מי אין הוא רוצה לזכות בירושתו זכאי לקיום רצונו כמו מצווה המבקש לקבוע מי יזכה בירושתו. חובתנו היא לקיים את רצונו של המת, לחיוב ולשלילה. זו הייתה גמירות דעתו של המצווה, וזה היה רצונו. את אלה היה על בית המשפט לכבד."

לאחר כעשור עלה הנושא שוב לדיון, בהערות אגב בפסק דין במקרה של אישה שהורישה את כל רכושה "לחייל טוב, בן-אדם, שרוצה ללמוד ואין לו אפשרות" וקבעה מפורשות שלא יינתן דבר לבעלה ולבנה המאומץ. השופט מישאל חשין כתב שהחוק הישראלי אינו שולל צוואה שוללת וכי במקרה של צוואה שוללת הירושה תתחלק בין היורשים שלא הודרו על ידי המצווה. במקרים בהם כל היורשים הודרו על ידי המצווה, כתב השופט חשין שיש להעביר את הירושה לידי המדינה, על פי סעיף 17 לחוק הירושה. השופט אליהו מצא חלק על השופט חשין והתייחס לשלושה סוגים של צוואות שוללות שאינן מכילות הוראת חלוקה:

1. צוואה שמעיקרה הכילה הוראות הדרה בלבד
2. צוואה שכל ההוראות המעניקות שנכללו בה נפסלו על ידי בית המשפט
3. צוואה שכל הזוכים על-פי הוראותיה המעניקות הסתלקו מזכייתם

השופט מצא טען שבמקרה הראשון והשלישי יש מקום לקיים את הוראות ההדרה, אולם במקרה השני ייתכן והמצווה לא היה כולל את הוראת ההדרה בצוואה, אילו ידע שההוראות המעניקות יבוטלו ולכן טען שבמקרים מעין אלו צוואה שוללת בטלה. השופט שלמה לוין נמנע מלהביע דעה נחרצת בפרשה, אך כתב שדעתו נוטה לזאת של השופט חשין.