משפט עברי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף המשפט העברי)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבואת בית הדין הגדול לשעבר בהיכל שלמה בירושלים

משפט עברי הוא מונח מודרני הבא להגדיר את מכלול התורה המשפטית המופיעה בהלכה ובמקורות עבריים בכלל, החל ממתן תורה. על מקורות המשפט העברי נמנים המשנה, התלמוד, ספרות השו"ת והפסיקה.

בנוגע לקטגוריות המדויקות הנכללות תחת הגדרה זו קיים ויכוח בין חוקרים ומשפטנים.[1] מנחם אלון סבור כי משפט עברי כולל את התחומים בהלכה שמקובלים כתחומים משפטיים בשיטות משפט אחרות, כמו דיני נזיקין, דיני קניין ודיני עונשין. לדעתו יש להבחין בין הלכות "משפטיות" (Judicial) והלכות "דתיות" (Religious).[2] דעה דומה מביע שמשון אטינגר, המגדיר במסגרת המשפט העברי את כל החוקים שהיה עלינו להמציא אילו לא הייתה תורה, כלומר כל אותם חוקים הנוגעים לתחומים שמהווים חלק בלתי נפרד מהחיים.[דרוש מקור] לעומתם, יצחק אנגלרד סבור כי לא ניתן להפריד בין הלכות משפטיות והלכות דתיות, וחלוקה כזו הינה שרירותית.[3]

המשפט העברי במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה שבכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט העברי נידון בתורה שבכתב לראשונה בספר שמות בפרשת משפטים, שם מובאים רוב דיני הממונות המוזכרים בתורה בכלל, דיני עבדים, דיני רוצח וכן הוראות המתייחסות לשופטים.

פרשה נוספת המהווה מקור חשוב לדיני המשפט העברי היא פרשת שופטים שבספר דברים. בפרשה זו לא נידונים דיני ממונות אך מובאת בה החובה להקים מערכת משפט הוגנת:

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים פרק טז פסוק יח)

וכן נתבארו בפרשה דיני זקן ממרא, דיני עדות (הלכה) ודינים נוספים העוסקים ברצח.

בתורה שבעל פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה המשפט העברי מובא בכמה מסכתות:

בסדר מועד - דיני קידוש החודש מובאים במסכת ראש השנה.

בסדר נשים - דיני היבום והחליצה מובאים במסכת יבמות. דיני כתובה ונישואין מובאת במסכת כתובות. דיני סוטה מובאים במסכת סוטה, ודיני גירושין ואירוסין מובאים במסכתות גיטין וקידושין (בהתאמה).

בסדר נזיקין - כל דיני ממונות (מלבד אלו הקשורים בכתובה המובאים במסכת כתובות) נכתבו בעבר במסכת אחת שנקראה מסכת נזיקין מאוחר יותר התחלקה המסכת לשלוש מסכתות: "בבא קמא", "בבא מציעא" ו"בבא בתרא". במסכת בבא קמא מובאים הדינים העוסקים בתשלומי נזקים שבין אדם לחברו ובאיסורי גניבה וגזילה וחיוב התשלומים בהם. דיני קניין", הלוואה ,ריבית ודיני ארבעת השומרים - מובאים בעיקר במסכת בבא מציעא. דיני שכנים, ירושה ודיני קנייה ומכירה - מובאים בעיקר במסכת בבא בתרא (ומקצתם במסכת קידושין).

מסכתות סנהדרין ומכות עוסקות בסדרי המשפט ובדרך קיום העונשים השונים.

בניגוד למסכתות רבות אחרות, על כל המסכתות העוסקות בדיני המשפט העברי נכתב גם חיבור מקביל בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי.

המשפט העברי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהמשפט במדינת ישראל הוא משפט חילוני, אשר שואב את עקרונותיו מן המשפט המקובל בעולם ומן הדין המנדטורי שקדם לו, יש בו השפעה של המשפט העברי. במקרים מסוימים הוכנסו עקרונות המצויים במשפט העברי לתוך חוקי מדינת ישראל. דוגמאות לכך:

בנוסף לדוגמאות ספציפיות אלה, חוק יסודות המשפט, התש"ם (1980), קובע זיקה ל"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". על פי השופט מנחם אלון חוק יסודות המשפט הוא הצינור הפוזיטיבי המשלים חוסרים רבים סביב ההלכה. לעומתו נשיא בית המשפט לשעבר השופט ברק טוען כי ההלכה היהודית אינה מקור מחייב, אלא מצוינת כמקור השראה, שהפירוש המקובל להם מפנה את השופט אל המשפט העברי.

במשרד המשפטים פועלת המחלקה למשפט עברי ליישומו של חוק יסודות המשפט בהקשר זה. בראש המכון עומד ד"ר מיכאל ויגודה[4]. לפי מקורות עיתונאיים, בכירי מערכת המשפט בישראל מתייחסים למכון זה כאל הפרעה הכרחית בעבודתם, וזאת לנוכח זהותם כחילונים, לעומת זהות אנשי המחלקה המזוהים ברובם כדתיים אורתודוקסיים.

המשפט העברי קיבל תנופה בכך שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נקבע כי ערכיה של מדינת ישראל הם ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית. השופט מנחם אלון, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, הסביר כי השימוש, תחילה, בתואר "יהודית", נותן עדיפות פרשנית לאימוץ המשפט העברי בשיטת המשפט של מדינת ישראל.

בראשית ימי המדינה תרם רבות השופט חיים כהן להכנסת המשפט העברי לתוך החוק הישראלי, מתוך הכרה בחשיבותו התרבותית.

דחיפה חזקה להכנסת המשפט העברי לתוך מערכת המשפט של המדינה הייתה מצד גורמים דתיים לאומיים, וביניהם גם ראש ישיבת מרכז הרב, הרב צבי יהודה קוק שראה בחשיבות רבה את הטמעת החוק העברי במערכות המשפט, וקונן על כך שבתי המשפט של מדינת ישראל יונקים מהחוק העות'מאני והבריטי, יותר מאשר מהחוק העברי. בחוגים הדתיים היו אחרים שלא התלהבו מכך, ביניהם בלט חבר הכנסת זרח ורהפטיג, מייסד המכון לחקר המשפט העברי במשרד המשפטים ומנהלה הראשון, שלא ראה טעם רב בשימוש "חילוני" במשפט דתי[5].

אימוץ "מעשי" של המשפט העברי נעשה במסגרת פסקי הדין של בתי המשפט השונים. החלו בכך שופטי בית המשפט העליון בשנים הראשונות של המדינה, כאשר הבולטים שבהם היו השופט הרב פרופ' שמחה אסף והשופט ד"ר משה זילברג. בדור שלאחריהם, הובאו מקורות המשפט העברי על ידי השופט חיים כהן והשופט ד"ר יצחק קיסטר. גם המשנה לנשיא בית המשפט העליון, שניאור זלמן חשין, הרבה להתבסס על המשפט העברי והוא שנקט לראשונה בביטוי "עשיית עושר ולא במשפט",[6] שלימים עוגן בחוק עשיית עושר ולא במשפט בשנת 1979. בדורנו, השופט אשר הרבה ביישום המשפט העברי היה מנחם אלון, שבשנותיו האחרונות בבית המשפט העליון כיהן כמשנה לנשיא. מנחם אלון הגיע לשיפוט לאחר שנים של מחקר והוראה אקדמיים : הוא חיבר את הספר החשוב "משפט עברי" (שלושה כרכים), ייסד את המכון לחקר המשפט העברי ליד הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ועמד שנים רבות בראשו, ואשר "הצמיח" את חוקריו ומוריו של המשפט העברי בימנו[7].

לעומת זאת, היו שופטים בבית המשפט העליון כמו משה זמורה, אלפרד ויתקון, יואל זוסמן וצבי ברנזון אשר דגלו בגישה שפסקי דין צריכים להיות ממוקדים ולא להכיל אמירות אגב, וראו בדיון בעמדת המשפט העברי אמירת אגב שאין לכוללה בפסקי דין[8]

הצגת הקונפליקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחת יסוד של ההלכה היא, שכשם שכל יחיד ויחיד מצווה לקיים את חוקי התורה, כך גם החברה היהודית בכללותה מצווה להשתית את אורחות חייה הציבוריים על יסודות משפט התורה. מכאן, שעל המדינה היהודית הריבונית, לאמץ לה את התורה כבסיס למשפט המדינה, הן מבחינת תכניו המהותיים של דין תורה, והן מבחינת מערכת בית המשפט שאמורה להפעילו. המצב הנוכחי השורר במדינה אינו מגשים באופן מלא את ההשקפה בסיסית זו של ההלכה, באשר המוסדות המוסמכים של המדינה בחרו שלא לאמץ את הדין היהודי כחוק המדינה אלא במסגרת מוגבלת בלבד (דיני אישות), ומערכת בתי המשפט של המדינה פועלת אפוא על-פי מערכת של חוק, שמבחינת הדין היהודי הוא, ברובו, חוק זר.

כאשר יש התנגשות בין שתי מערכות הדינים, ניצב איפוא האזרח היהודי שומר המצוות בפני בעיה קשה, באשר מחד גיסא הוא רואה עצמו נאמן לחוקי התורה, אבל מאידך גיסא הוא רואה עצמו בו בזמן נאמן גם לחוקי המדינה. קונפליקט זה גלש לסוגיות שמעבר למשפט והוליד מגזרים בישראל, שכל אחד מהם מצדד בעמדה שונה בסוגיות שונות וביניהם הסוגיה שלפנינו.

יחס חכמי ישראל אל המשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה מתירה ליהודי לתבוע את חברו רק בבתי דינים המחויבים למשפטי התורה. ישנו איסור הלכתי לדון דיני ממונות בבית משפט ישראלי, בדומה לאיסור לדון בפני "ערכאות של עכו"ם" - זאת אף אם פסק הדין יהיה זהה לפסק שייתן בית הדין. עם זאת, בית דין רשאי להרשות לאדם להגיש תביעה בבית משפט לצורך גביית ממון שבית הדין מצא שהתובע זכאי לקבל לפי דיני התורה, אלא שהנתבע אינו מוכן לדון לפיהם. באשר לדין הפלילי, פוסקי ההלכה המכירים בסמכות המדינה באופן כללי, לרוב מכירים גם בסמכותה לדון בפלילים מכוח 'משפט המלך' (דינא דמלכותא דינא).

גם חקיקה אזרחית, כל עוד אינה מתנגשת בהלכה, מקבלת לעתים קרובות תוקף הלכתי, כי היא הופכת למנהג המדינה, וההנחה היא שהתושבים מקבלים על עצמם לשאת ולתת ביניהם לפיה. בהקשר של קהילה יהודית נפרדת, מוכר בהלכה גם מושג של "תקנות הקהל" – תקנות נציגי הציבור, שלהם תוקף מחייב, בכפוף לסייגים מסוימים.

על עקרונות אלו אמר השופט מנחם אלון: "ביסוס זה על יסוד משפט המלך ועקרון 'תקנות הקהל', הוא ללא ספק – מבחינת עולמה של ההלכה – הדרך הקלאסית כדי להביא אי פעם בעתיד לאיחוד ושילוב בין המשפט הישראלי והמשפט העברי ההיסטורי".

הצעת חוק המשפט העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאריך 29 ביולי 2015 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק, המבקשת להקדים לחוק את האפשרות לפסוק על פי עקרונות המשפט העברי, במקרה של לקונה, בטרם יפנו להכרעת השאלה המשפטית בדרך של היקש. כמו כן מוצע כי המונח "עקרונות המשפט העברי" יופיע במפורש בחוק. בדברי ההסבר נכתב כי לשם שימוש בעקרונות המשפט העברי על ידי כלל השופטים והמשפטנים, קיים צורך להנגיש את ספרות המשפט העברי וזאת בין השאר לאור דבריו נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אהרון ברק, בספרו "שופט בחברה דמוקרטית" (הוצאת ירושלים 2004) עמ' 289: "נקודת המוצא שלי היא חילונית... חרף זאת הנני סבור כפי שרבים מהחילונים סבורים וכפי שמשפט המדינה קובע, כי יש מקום למשפט העברי במשפט המדינה וכי מקום זה ילך ויגדל ככל שהידע על דבר המשפט העברי והגישה אליו ילכו ויגדלו". עוד הוצע, להקים מכון ממלכתי אשר יעסוק ב"תרגום" ספרות המשפט העברי לעברית עכשווית המובנת לכל. בעיקר יש לבצע את התרגום בספרות המשפט העברי הקשורה לתחום האזרחי. מוצע כי המכון יוקם בשיתוף עם לשכת עורכי הדין והנהלת בית המשפט. בהנהלת המכון יכהנו נציג משרד המשפטים, נציג לשכת עורכי הדין בישראל ונציג הנהלת בתי המשפט. שר המשפטים יקבע בתקנות את דרך הקמת המכון וניהולו.


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרים

מאמרים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על מחלוקת אלון-אנגלרד ראי גדעון ספיר, 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו', עיוני משפט כה (תשס"א), 189-220
  2. ^ מנחם אלון, עוד לענין מחקרו של המשפט העברי, משפטים ח, ח, עמ' 99-137, (תשל"ז)
  3. ^ יצחק אנגלרד, מחקר המשפט העברי – מהותו ומטרותיו, משפטים, ז, עמ' 34-64, תשל"ו-תשל"ז
  4. ^ אתר המחלקה למשפט העברי במשרד המשפטים
  5. ^ חוקה לישראל - דת ומדינה, ירושלים, מסילות, 1988.
  6. ^ קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט; בַּחֲצִי יָמָו יַעַזְבֶנּוּ, וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל. (ירמיהו פרק י"ז פסוק יא')
  7. ^ חיים כהן, להיות יהודי: תרבות, משפט, דת, מדינה, הוצאת כנרת, 2006, עמוד 316
  8. ^ שם