קראבאו
 | |
| קראבאו באגם בפיליפינים | |
| שמות נוספים |
Bubalus kerabau  |
|---|---|
| ארץ מוצא |
 הפיליפינים |
| תפוצה | הפיליפינים, גואם |
| בית גידול | ביצות ושדות מוצפים |
| שימושים | חרישה, בשר, חלב |
| תכונות | |
| משקל |
זכר: עד 500 ק"ג נקבה: עד 425 ק"ג |
| גובה כתפיים |
זכר: עד 137 ס"מ נקבה: עד 129 ס"מ |
| כסות | דלילה ובצבע חום-אפור/שחור |
| קרניים | נוכחות אצל שני הזוויגים |
| מיון | |
| משפחה | פריים |
| מין | תאו מים |
| שם מדעי | Bubalus bubalis carabanesis |
  | |
הקָרָאבָּאוֹ (באנגלית: Carabao), הוא גזע של תאו המים אשר מוצאו בפיליפינים. הוא הוכנס כנראה לאי על ידי העמים המלאים בסביבות 200 עד 300 לפני הספירה. בעבר, היה נחשב לתת-מין של תאו המים ואף קיבל את השם המדעי Bubalus bubalis carabanesis על ידי הזואולוג השוודי קארולוס לינאוס, אולם לבסוף הגיעו למסקנה שהמעמד שלו מוגדר כגזע בלבד. בניגוד לאמונה הרווחת, הקראבאו לא בוית כלל מתאו הפיליפינים הפראי, ובין השניים אין כל קשר להוציא את העובדה שתאו המים והתאו הפיליפיני משויכים לאותו הסוג. הקראבאו נחשב לחיה הלאומית של הפיליפינים וגואם, ואחת מחיות המשק הנמצאות בשימוש נרחב בחקלאות הפיליפינית. בתאילנד, קיים משקה אנרגיה פופולרי במיוחד הקרוי "קראבאו דאונג", והעיצוב שלו הוא גולגולת ראש של תאו זה.
כינויים
[עריכת קוד מקור | עריכה]השם "קראבאו" ניתן לגזע רשמית על ידי הספרדים ששלטו בפיליפינים, ומקורו בשם karabàw משפתם של הילידים באיי ויסאיאן. נגזרות של השם בשפות אחרות הם "קאלאבאו" בטאגאלוג, "קֶבּוּ" בג'אוונית, קֶרְבַּאוּ במלאית, וקַארְבַּאוֹיוּ" באינדונזית והולנדית. הנקבה מוכנת קאראבאלה.
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקראבאו הוא תאו נמוך קומה, עם מבנה גוף רחב וכבד בהתאם לבהמת משא. יש לו צוואר קצר ורחב, ראש גדול ומוארך, ואף גדול. הפרסות שלו גדולות ורחבות ומותאמות עקב כך להליכה בביצות. הזנב ארוך ושעיר בקצהו. האוזניים גדולות ושעירות בקצוות. העור של הקראבאו עבה, אך הוא דליל מאוד בשיער. הוא משתנה בצבעו מחום כהה או שחור לחום ערמוני, אפור כהה או אפור צפחה, כשהבוגרים נוטים להיות כהים יותר. פלג הגוף האחורי, המותניים והחלק התחתון של הרגליים נוטים לאפרפר-לבנבן, ובסמוך לעיניים יש לעיתים גבות לבנות. תופעת הלבקנות, נוכחת בשיעור של 3% מכלל אוכלוסיות הקראבאו בפיליפינים. הקראבאו מתאפיין בזוג קרניים בינוניות ועבות בצורת מגל, והן מתעקמות בדרך כלל מיד אחורנית בניגוד לתאו המים שלקרניו יש תחילה זווית אלכסונית למעלה. הזכרים והנקבות מפגינים דו-צורתיות זוויגית ברורה: משקל הזכר הבוגר הוא 450–500 ק"ג, ומשקל הנקבות 400–425 ק"ג. גובה כתף הזכר נע בין 127 ל-137 ס"מ, וגובה הכתף הנקבה הוא 124–129 ס"מ.
תאואי מים שיובאו לפיליפינים מקמבודיה במהלך המאה ה-20 והתערבבו עם הקרבאואים המקומיים מכונים "בהמות קמבודיות". אלה מתאפיינים בפרווה לבנה או צהבהבה על עור ורדרד, בעוד שהעיניים, הפרסות והפה כהים. הם גדולים במעט מהקראבאו, ויש להם קרניים גדולות יותר. משקל של זכרי התאואים הללו עומד על 673 ק"ג בממוצע, וגובה הכתפיים שלהם כ-141 ס"מ.
אורח חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקראבאו התסגל היטב לאקלים חם ולח. זמינות המים היא בעלת חשיבות עליונה באקלים החם בפיליפינים עבור הקראבאו, והוא נוהג להתיז מים על עצמו כדי לקרר את עצמו ולהפחית את עומס החום והלחץ התרמי. הקראבאו נהנה במיוחד להתבוסס בביצות, נהרות בורות מים ואגמים, תוך כדי שהוא משתמש בקרניו כדי לזרוק על עצמו בוץ. המטרה שלו, היא להשיג ציפוי עבה של בוץ על הגוף המהווה שכבת בידוד מהחום; לאחר שהבוץ קורש על הגוף ומתייבש, הוא מגן עליו גם מפני עקיצות של חרקים מעופפים מטרידנים. שעות ההאכלה של הקראבאו הן בעיקר בבקרים ובין הערביים שאז שוררת טמפרטורה נוחה יותר לפעילות. המצב האידיאלי עבור הקראבאו, הוא שכיבה בתוך המים תוך כדי שהראש זקוף וניזון מצמחים בהישג יד. תזונתו של הקראבאו מורכבת מצמחי מים, סוגי קנים, יקינטון המים, שרכים, ומקורות צמחיים אחרים שזמינים. עם הכפרי הפיליפיני מעוניין להפיק חלב בצורה איטנסיבית מנקבת הקראבאו, הוא מאכיל אותה גם במספוא ירוק כדי להגביר את תפוקת החלב. הכפריים משתמשים גם בגידולים איכותיים אחרים כדוגמת החציר שניתנים לקראבאו לצורך השמנה. ניסויים בפיליפינים הראו שהקראבאו מסוגל לקיים את עצמו בהצלחה על תזונה שמורכבת מסובין באיכות ירודה - באופן טוב יותר מבקר הבית. הנקבה ממליטה עגל אחד בכל שנה. תוחלת החיים של הקראבאו היא 18 עד 20 שנה.
בפיליפינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
העמים המלאים הביאו כנראה את התאו לפיליפינים במהלך 300-200 לפנה"ס, וממנו התפתח הקראבאו. בתקופות מאוחרות יותר, תאואי מים הובאו גם על ידי מהגרים מסין וזו לשם "תאואי שנחאי". הקראבאו נפוץ באופן נרחב בכל האיים הגדולים של הפיליפינים. בתחילת המאה ה-20, יובאו תאואי מים מקמבודיה לעבודה במטעי הסוכר עקב הביקוש הגדול, ובהמשך הובאו גם גזעי תאואים אחרים מהודו (גזעי המוראה וניליראווי). השם קראבאו משמש ככינוי עבור כל התאואים בפיליפינים אף שחלק מהם יובאו בתקופות די מואחרות.
אחת הסיבות הרבות לכישלון בהשגת השקט שלו קיוו היפנים במהלך המערכה בפיליפינים (1941–1942) והנוכחות הכבדה של לוחמי גרילה פיליפינים, נבעה מאדישותם של החיילים היפנים כלפי יסודות הכלכלה הפיליפינית. הקראבאו סיפק את כוח העבודה העיקרי שאיפשר לחקלאים הפיליפינים לגדל אורז ומצרכי מזון בסיסיים אחרים. סיורים של הצבא הקיסרי היפני באי החרימו מהתושבים לא רק אורז ומצרכי מזון, אלא גם שחטו את הקרבאואים שלהם לבשר, ובכך מנעו מהחקלאים לגדל מספיק אורז בשביל להאכיל את התושבים הרבים. ניתן ללמוד זאת מכך שלפני מלחמת העולם השנייה היו כמעט 3 מיליון קרבאואים בפיליפינים, ועד תום המלחמה כמעט 70% מהם נשחטו, מתו או נהרגו. איים מסוימים בפיליפינים כדוגמת מינדורו, נשלטו בפועל על ידי לוחמי הגרילה הפיליפינים, כך שבעת המערכה השנייה בפיליפינים, הם סייעו רבות לאמריקנים לכבוש את האיים הללו בקלות מידי היפנים.
בשנת 1993, הוקם מרכז הקראבאו הפיליפיני במטרה לשמר, להפיץ ולקדם את הקראבאו כבהמת משא העיקרית באיים, ובו נעשו במשך השנים מחקרים שהובילו לרווחת החקלאים המקומיים עקב שיפור גנטי לקראבאו, פיתוח טכנולוגיות מתקדמות יותר להקל על העבודה איתו בשדה, בדיקה אודות התזונה המתאימה והראויה לו במיוחד, ושיפור איכות הבשר או תפוקת החלב. יש מתקנים נוספים שמשמשים בעיקר להשבחה של תפוקת החלב, מהם מיוצאים תת-גזעים של הקראבאו עבור המעוניינים.
בשנת 2003, היו בסביבות 3.2 מיליון קרבאואים בפיליפינים; 99% מהם היו שייכים לחקלאים קטנים עבורם הקראבאו משמש כאמצעי קיום בשל משאבים מוגבלים, הכנסה נמוכה, וגישה מועטה להזדמנויות כלכליות אחרות. הקראבאו משמש את החקלאי הפיליפיני העני למגוון דברים: ניתן לחרוש בו, להוביל איתו חבילות, למכור את קרניו, לאכול את בשרו ולשתות את חלבו, ולמכור עגל אחד שנולד מדי שנה ובכך לזכות בהכנסה נוספת.
באזורים רבים בפיליפינים, שיטות החקלאות נותרו כבימי קדם, והקראבאו תופס שם מקום עיקרי. כאשר שדה האורז מתרכך על ידי השקיה או מי גשמים ומוצף עד גדותיו, האיכר מפזר ידנית את זרעי האורז, ולאחר מכן מוביל קראבאו אחד או שניים לרמוס את האדמה ולערבב בה את הזרעים. בשנות 1980, יוצרו בובות של קראבאו אשר הפכו לפופולריות כסמל לחריצות של העם הפיליפיני.
בגואם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקראבאו הוכנס לאי גואם על ידי מסיונרים ספרדיים במהלך המאה ה-17 לשימוש בתור בהמת משא לאחר שהובא לשם מהפיליפינים שהיו אז בשליטת ספרד. הקרבאואים הפכו לכוח העבודה העיקרי באי עבור חקלאות ומשיכת עגלות, והיו נפוצים למדי בגואם לפני המאה ה-20, עם אוכלוסייה המוערכת ב-1,000 פרטים. האוכלוסייה הצטמצמה במהלך השנים עקב ציד על ידי התושבים, וכיום, הקרבאואים די נדירים ברחבי האי למעט באזור אחד באי הסמוך לכפר סנטה ריטה שבו הקראבאו די נפוץ עקב היות האזור חלק משטחו של בסיס הצי האמריקני ובהתאם לכך גם מגודר מפני ציידים ופולשים אחרים. האוכלוסייה בתחומי הבסיס גדלה לכמה מאות פרטים, עד כדי כך שהם הפכו למזיקים סביבתיים באזור לאחר שזיהמו את מאגר פנה המספק מים לאזור. בשנת 2003, הצי האמריקני החל בתוכנית לשליטה באוכלוסייה באמצעות ירי, למורת רוחם של בני צ'מורו רבים.
הקרבאו נחשב לסמל של גואם. בשנות ה-60 של המאה ה-20, מרוץ הקראבאו היה ספורט פופולרי האי, במיוחד במהלך חגיגות. היום, הקראבאו מהווה חלק מהתרבות הפופולרית באי, ולעיתים קרובות מובא לקרנבלים וחגיגות אחרות, ומשמשים כבהמת רכיבה פופולרית בקרב הילדים. בשר הקראבאו נאכל לעיתים בתור מעדן.
מרוץ קראבאו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרוץ הקראבאו הוא ספורט פופולרי מאוד בקרב חקלאים וחובבי רכיבה בפיליפינים ובעבר גם בגואם. במרכז ודרום האי לוזון, יש תחרויות מסודרות מדי שנה, כאשר החקלאי צריך לאמן את הקראבאו שלו זמן רב לפני התחרות על מנת ללמד אותו לרוץ עד קו הסיום. החקלאים מתאספים בתחרויות ומתמודדים יחדיו בדהירה על עגלה קטנה המחוברת לקראבאו על דרך עפר באורך של 500 מטר. צופים רבים מתאספים בתחרויות הללו, חלקם כדי להמר על המנצח וחלקם בשביל לצפות בספורט הייחודי לפיליפינים ולמדינות דרום-מזרח אסיה. ישנם מרוצים עבור רוכבים מומחים ומרוצים עבור חובבנים. המנצחים מקבלים פרסים כספיים. מחיר הקרבאואים שמשתתפים במירוץ יקר יותר מקרבאואים רגילים, והמחיר נע בין 35,000 ל-65,000 פסו כשהמחיר עולה בהתאם למספר המרוצים שבו הקראבאו השתתף. מחירו של קראבאו שניצח במרוץ עשוי להיות 200,000 פסו.
