תאו מים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןתאו מים
תאו מים
תאו מים
מצב שימור
מצב שימור: מבוית
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
תת־משפחה: פרים
סוג: תאו
מין: תאו מים
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Bubalus bubalis
ליניאוס, 1758
תחום תפוצה
2004buffalo.PNG
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תאו מים עם רוכבת בתאילנד

תאו מים או באפלו מים אסייתי (שם מדעי: Bubalus bubalis) בערבית ג'מוס, הוא בעל חיים גדול דמוי שור, המשמש לעיתים קרובות כמקנה בתת היבשת ההודית, וכן גם בדרום אמריקה, בדרום אירופה, בצפון אפריקה ובישראל.

מוצאו של תאו המים הוא מהמין - תאו אסייתי (Bubalus arnee), הנמצא כעת בסכנת הכחדה וחי בטבע בהודו, בבנגלדש, בנפאל, בבהוטן ובתאילנד. תאו המים המבוית נוצר כתוצאה מאלפי שנים של רבייה סלקטיבית, כנראה בתת-היבשת ההודית או בדרום מזרח אסיה.

התאו משמש למשא, לבשר ולחלב. גללי התאו משמשים כדשן, ואף לדלק לאחר ייבוש. בקנבורי שבתאילנד, בפקיסטן, בדרום מערב קרנטקה בהודו, יש מרוץ תאו שנתי המכונה קאמבאלה.

בשנת 2000, ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות העריכו כי יש 158 מיליון תאו מים בעולם, וש-97% מהם (כ-153 מיליון) נמצאים באסיה.

תאו המים המבוית נפוץ מסביב לעולם, בעיקר בתוך האזור הטרופי. בכמה אזורים כמו בצפון אוסטרליה ישנם תאואי פרא והם אף חוקיים לציד. עם זאת מדובר בבהמות מסוכנות היכולות להתנפל עם קרניהם על ציידים ולעיתים להרוג.

קיימים שני זני תאו עיקריים:

  • תאו הביצות – נפוץ בדרום אסיה ומשמש בעיקר לעבודה.
  • תאו הנהרות – נפוץ בהודו, משם הועבר לפני מאות שנים גם לאיטליה ולארצות אירופאיות אחרות, את תאו הנהרות מגדלים גם בעיראק ובמצרים שם משמש בעיקר לייצור בשר ולמשא זן זה נמצא גם בישראל.

גזע תאו מים נוסף הוא הקראבאו מהפיליפינים.

תאו המים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאו הנמצא בארץ הוא מהגזע תאו הנהרות[1] וידוע בשמו הערבי ג'מוס.

קיימת אי בהירות מתי הגיע התאו לארץ ישראל וכיצד נקרא בתקופות קדומות, אך ככול הנראה לא נקרא תאו וייתכן ונקרא כוי[2]

בתקופה הערבית הקדומה נעשה מאמץ ממלכתי להבאת תאואים מאזור סינד בפקיסטן של היום לתחומי סוריה וכך כנראה הגיעו התאואים גם לתחומי ארץ ישראל.

קיימת בידנו עדות על גידול הג'אמוסים בצפון עמק החולה בשנת 724 לערך, בתיאורו של הצליין האנגלי וילבלד:

"הם מגדלים שם בקר יוצא דופן : גבו ארוך, רגליו קצרות וקרניו עצומות. נולם בעלי גוון סגלגל. במקום זה יש ביצות עמוקות, וכאשר מגיע הקיץ והשמש מכה בחזקה וחושפת את הקרקע, הבקר הזה נע לעבר הביצות וטובל את כל גופו ורק ראשו מבצבץ".

הגאוגרף אלמקדסי ציין לשבח בין מוצרי החקלאות של מחוז פלסטין במאה העשירית את חלב הג'אמוסים (לבן אלג'נאמיס).

בתעודות מנהל עות'מאניות מן המאה השש-עשרה נזכר מס על גידול ג'אמוסים ועל שחיטתם באזורים שונים בארץ, למשל עמק החולה, עכו, ביצות השרון ויפו, אזורים בהם היו ביצות המתאימות לגידול תאואים ובכול אותם אזורים ניתן היה לראות את התאואים גם בתחילת המאה העשרים[3].

על שמם של התאואים (ג'מוס) נקראו גם שמות מקומות בערבית: ליד תל אביב היו שני כפרים, ג'מאסין א-שרקי וג'מאסין אל-ע'רבי, שתושביהם גידלו תאואים בירקון, ברמלה הייתה ברכת אל ג'מוס, למרגלות החרמון נמצאת עין מרג' אל ג'מוס[4], והשם אבו ג'מוס משמש גם כשם משפחה[5].

היישוב העברי המתחדש ראה בביצות אויב שיש לנקזם ולמעט ניסיונות מועטים לא הכניס את התאואים למעגל חיות המשק שבו, צמצום שטחי הביצות וחוסר הביקוש לבשרם ולחלבם הביא לצמצום במספרם, למרות זאת בסוף תקופת המנדט היו באגם החולה ובבקעת הבטיחה בצפון מזרח הכנרת כ – 5,000 ג’מוסים.

התאואים נעלמו מתחומי מדינת ישראל לאחר קום המדינה.

בעקבות מלחמת ששת הימים התגלה עדר תאואים בביצות הבטיחה בצפון הכנרת, עדר זה, העדר האחרון ששרד, הועבר ב 1967 מבקעת הבטיחה לשמורת אגם החולה, ומונה כיום מאות בודדות, מעדר זה הועבר גרעין רבייה לשמורת עין אפק[6].

כיום קיימות שתי חוות האחת - במושב ביצרון, והשנייה, ביישוב חניאל שבגליל אשר מגדלות תאואים לתעשיית החלב[7].

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תאו מים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]