שאווה

מיקום שאווה

שאווה או שוואה (בגעז: ሽዋ) הוא מחוז היסטורי באתיופיה, בעברו ממלכה עצמאית בתוך האימפריה האתיופית. בירת אתיופיה, אדיס אבבה, נמצאת במרכזו.

מרכזה של שאווה מורכב ממישור הררי שהוא מרכזה של אתיופיה, אך לפני תקופת השופטים ואחרי תבוסתו של בלה מול פלישתו של אחמד גראן, הייתה שאווה חלק מגבולה הדרומי. שאווה הייתה בת הגנה כמו כל רמה, ושלטונה היה רצוף ולא קטוע חרף הפסד שטחים לאימפריה האתיופית. לעיתים הייתה מקלט בטוח, ובפעמים אחרות הופרדה מיתר אתיופיה על ידי עמים אויבים.

הערים החשובות במחוז הן דברה ברהאן, אנצוקיה, אנקובר ואנטוטו. שאווה נעשתה מחוז של אתיופיה, ואדיס אבבה שירתה כבירתה של שאווה בתקופות שונות. רוב צפונה של שאווה מיושב על ידי אורומו ואמהרים שדתם נצרות, ודרומה ומערבה מיושב על ידי אורומו שדתם אסלאם.

היסטוריה

שאווה מופיעה לראשונה כמדינה מוסלמית. על פי החוקר ג.וו.ב. האנטינגפורד, קמה מדינה זו קמה בשנת 896 ובירתה הייתה העיר וולאלה. מדינה זו סופחה לסולטנות יפאט בסביבות שנת 1285.

סהלה סלאסי, סבו של מנליק השני

יקונו אמלאק ביסס תחילה את ההתקוממות שלו כנגד שושלת זאגווה ממובלעת בשאווה, בה ישבו אמהרים נוצרים. הוא טען שאבותיו מלכי אקסום ברחו לאזור זה ומצאו בו מקלט כנגד יהודית המלכה. טענה זו מוכחת גם בספר ההיסטורי הכברה נגסט, ששם נאמר ששאווה הייתה חלק מהממלכה של מנליק הראשון (פרק 39). אף על פי כן, ספר זה נכתב מאוחר יותר ולא באותה תקופה. באותה התקופה השליטה האקסומית לא הגיעה לאזור זה אלא הוגבלה לצפון אתיופיה לאזורים כגון באגמדיר, תיגראי ואריתריאה.

במאה ה-16, נכבשו שאווה ושאר אתיופיה הנוצרית על ידי כוחותיו של האימם אחמד גארן, מנהיגה של סולטנות אדאל, ושאווה נעשתה שוב מוסלמית. לאחר מכן הייתה שאווה תחת לחץ הגירת האורומו, אשר הצליחו במהלך המאה ה-17 להתיישב באזור ונתנו שמות חדשים למחוזות, כגון וואלו, ארסי וואלגה.

שליטי שאווה

שושלת שאווה

נאגאסי קראסטוס

סבסטיאנוס

קדמי קאל

אמחה ייאסאס

אספה ווסן

וווסאן סגד

סהלה סלאסי

היילה מלאכות

סהלה מרים

מינויו של תוודרוס השני

באזאבה

שושלת שאווה

סאיף סהלה סלאסי

מינויו של תוודרוס השני

באזאבה

שושלת שאווה

סהלה מריאם

השושלת השלטת בשאווה הוקמה על ידי נגסי קראסטוס בסוף המאה ה-17, שגיבשה את שליטת יפאט. ישנם כמה מסורות על מוצאה של שושלת זו: מסורת אחת, שגובשה ב-1840 טוענת שאמו של נגסי הייתה הילדה של ראס פריס, אחד מחסידיו של הקיסר סוסניוס שברח לתוך מאנז, מסורת נוספת שנאמרה על ידי סארטה ווולד, חבר המועצה של סהלה סלאסי, שנאגאסי הוא צאצא ישיר דרך האבות שלו ליעקב, ילדו הצעיר ביותר של הקיסר לבנה דנגל. לכן שושלת זו נחשבה לצעירה יחסית לענף הגונדרי של השושלת הסולומונית.

בנו של נאגאסי, סאבאסטיאנוס, העניק לעצמו את התואר מארידאזמאץ' ("מפקד מפחיד"), שהיה ייחודי לשאווה. הצאצאים שלו המשיכו לרשת את התואר עד לסהלה סלאסי שהצהיר על עצמו כמלך שאווה ב-1813. הנכד שלו סהלה מארים היה אחד מהקיסרים הגדולים ביותר של אתיופיה בתקופה המודרנית הידוע יותר בשם מנליק השני. התואר "מלך שאווה" אוחד עם הכתר הקיסרי האתיופי כאשר מנליק הוכתר לקיסר.

התפשטות המלכים השאווים היו בעיקר דרומה ומזרחה משאווה, דרך המישורים והמדבריות והצליחו לספח שטחים לממלכתם. הקיסרים האתיופים כבר טענו בעלות על אדמות אלו, לפני פלישתו של אחמד גראן. ההגירות של האורומו לאזורים אלה שינו באופן קיצוני את הדמוגרפיה באזור לטובת האורומו ולרעת האמהרים. כאשר מנליק השני נהפך לקיסר אתיופיה הייתה שאווה אזור המעבר לכיבושים בדרום, במזרח ובמערב ולהתפשטותה של האימפריה האתיופית לממדים של היום.

בתקופה המודרנית, הפכה שאווה למחוז שנשלט על ידי שליט מקומי שהיה חלק מהאצולה הגבוהה עד תחילת 1984, כאשר תפסו הדרג את השלטון. בשנה זו תחת השם שאתיופיה הקומוניסטית אימצה לעצמה, "רפובליקה עממית", חולקה שאווה לארבעה מחוזות מנהליים, צפון שאווה, דרום שאווה, מזרח שאווה ומערב שאווה. עם האימוץ של החוקה החדשה בשנת 1995 נחלקה שאווה בין המחוזות האתניים החדשים. אזור בצפון-מזרח המחוז סופח למחוז עפר, אזור בדרום המחוז ניתן למחוז מדינת האומות, הלאומים ועמי הדרום ואזור בצפון שתושביו היו אמהרים סופח למחוז אמהרה. העיר אדיס אבבה שבמרכז המחוז הפכה לעיר עצמאית ושאר המחוז הפך לחלק ממחוז אורומיה.

קישורים חיצוניים

• שאווה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)