סולטנות אדאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סולטנות אדאל וקיסרות אקסום בסביבות 1500 לספירה

סולטנות אדאל (או ממלכת אדאל) הייתה ממלכה וסולטנות מוסלמית סומלית בקרן אפריקה. היא הוקמה על ידי סבר א-דין השני לאחר נפילת סולטנות יפאט. הסולטנות פרחה סביב השנים 1415 עד 1577.[1] הסולטנות והמדינה הוקמו על ידי תושבי המקומיים של זיילה (אנ').[2][3][4] בשיאו שלט המשטר על מרבית השטח באזור קרן אפריקה מזרחית לאימפריה האתיופית (אביסניה). האימפריה האדאלית שמרה על קשר מסחרי ופוליטי חזק עם האימפריה העות'מאנית.[5] במאה ה -16 הייתה אדאל לזמן קצר בעלת חשיבות בינלאומית עקב תקיפות חוזרות ונשנות את האימפריה האתיופית הנוצרית.[6]

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הסברה הרווחת אדאל הוא קיצור של חוילה (אנ'), שם ומקום המאוזכרים בספר בראשית בהקשר של צאצאיו של נח.[7][8][9] במאה השמונה עשרה, נתן הגאוגרף א-דמשקי לבירת אדאל, זיילה, את השם הסומלי עבדאל (Awdal),[10] על שמו של הא'מיר של הרר במאה השבע עשרה - איידל (Eidel), או או עבדאל (Aw Abdal).[11]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת הסולטנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולטנות אדאל (גם עוואדל, עדל או אדל) [12] התרכזה סביב זיילה, בירתה.[13][14][15] והוקמה על ידי השבטים הסומלים המקומיים בראשית המאה התשיעית. זיילה משכה אליה סוחרים מרחבי העולם, ותרמה להתפתחות המסחר והכלכלה בעיר. זיילה הייתה אחת הערים הקדומות ביותר בעולם שאימצה את דת האסלאם.[16][17] בסוף המאה ה-9 כתב ההיסטוריון והגאוגרף אל-יעקובי שסולטנות אדאל הייתה ממלכה קטנה אך עשירה וכי זיילה שימשה כמפקדת הממלכה. [18][19]

ההשפעה המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסלאם הגיע לאזור הקרן בשלב מוקדם יותר מחצי האי ערב, זמן קצר לאחר ההג'רה. המסגד "אל-קיבלאטין" בעל שני-המחראבים (מחראב הוא גומחה בקיר המסגד המצביעה על הקיבלה, כיוון הכעבה אליו צריכים להתפלל המוסלמים) של זיילה מתוארך למאה השביעית, והוא המסגד העתיק ביותר באפריקה. [20] בסוף המאה התשיעית כתב אל-יעקבי כי מוסלמים חיים לאורך חוף הים הצפוני של סומליה.
המדיניות נשלטה על ידי שושלות סומליות מקומיות שהוקמו על ידי האדליים. [21] ההיסטוריה של אדאל מתקופת היסוד הזו ואילך אופיינה ברצף של קרבות עם ממלכת אתיופיה השכנה. יוסוף בן אחמד אל-קוויין נולד בזיילה בתקופת סולטנות אדאל. אל-קוויין הוא קדוש מוסלמי סומלי. [22] על פי ההערכה, הוא המייסד והאב הקדום של משפחת המלוכה המכונה "שושלת וולאשמה", ששלטה אחר כך הן בסולטנת יפאט והן בסולטנת אדאל במהלך ימי הביניים. [23]

עלייתה של הסולטנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חוקר המאה השש-עשרה, ליאו אפריקנוס, תחום הסולטנות של אדאל הקיף את האזור הגאוגרפי שבין באב אל-מנדב לקייף גארדאפוי (מצורפות תמונות). לפיכך היא הייתה מוקפת מדרום על ידי האימפריה האג'ורנית (ממלכת עג'וראן) וממערב על ידי האימפריה האתיופית (איבסניה). [24]
אדאל מוזכרת במאה הארבע-עשרה בהקשר לקרבות בין המוסלמים שחיו באזור חוף הים הסומלי לבין הכוחות הנוצרים של קיסר אתיופיה, עמדה ציון הראשון. [25] במקור בירת הסולטנות של אדאל הייתה בעיר הנמל זיילה, שנמצאת בצפון מערב הממלכה. המשטר באותה תקופה היה אמירות שנשלטה על ידי סולטנותיפאט הגדולה, והיא נשלטה על ידי שושלת וולאשמה. [26] בשנת 1332, מלך אדאל נהרג במערכה צבאית שנועדה לעצור את צעדת עמדה ציון הראשון לכיוון זיילה. כאשר נהרג הסולטן האחרון של יפאט, סעאד א-דין השני, על ידי דווית הראשון, קיסר אתיופיה מאתיופיה בעיר הנמל זיילה בשנת 1410, ילדיו ברחו לתימן, וחזרו לאחר מכן בשנת 1415. [27] בראשית המאה החמש-עשרה, הועברה עיר הבירה של אדאל למרכז הממלכה לעיירה בשם דקר, שם סבר א-דין השני, בנו הבכור של סעד א-דין השני, הקים ממשל חדש באדאל לאחר שובו מתימן . [28] במהלך תקופה זו, אדאל נעשתה למרכז התנגדות מוסלמית נגד האימפריה הנוצרית האתיופית המתרחבת. כתוצאה מכך אדאל שלטה בכל השטח שבעבר נשלט על ידי סולטנות יפאט,[29][30] לאורך כל מרחב הממלכה מהמזרח כל הדרך עד לקייפ גארדאפוי.

לאחר 1468, קבוצת שליטים חדשה עלתה בזירה הפוליטית של אדאל. המתנגדים התנגדו לשלטון וולאשמה שהתקיים בעקבות הסכם שחתם הסולטן אחמד בדלאי א-דין עם השליט באדה מריאם הראשון מאתיופיה, בו בדלאי הסכים להגיש מחווה שנתית כדי להשיג שלום באזור, אם כי מעולם לא נשלחה מחווה. האמירים של אדאל, אשר ניהלו את הפרובינציות, פירשו את ההסכם כבגידה בעצמאותם ונסיגה ממדיניותה ארוכת השנים של ההתנגדות לפלישות אתיופיות. המנהיג העיקרי של האופוזיציה הזו היה הא'מיר של זיילה, המחוז העשיר ביותר של הסולטנות. מתוך כך, היה צפוי שהוא יצטרך לשלם את החלק הגבוה ביותר מהמחווה השנתית שיוענק לקיסר האתיופי. [31] כתוצאה מכך החליט הא'מיר לדאי אוסמן לצעוד לדקר ולקחת את השלטון בשנת 1471. עם זאת, אוסמן לא פיטר את הקיסר מתפקידו, אלא במקום זאת נתן לו תפקיד טקסי תוך שמירה על הכוח האמיתי לעצמו. בתקופה זו אדאל נעשתה ממלכה רבת עוצמה כשהא'מיר שולט מארמונו של הסולטן. [32] צבאות אדאל התנהלו בהנהגת שליטים כמו סאבר א-דין השני, מנסור א-דין, ג'מאל א-דין, שאמסה א-דין והא'מיר מחפוז, המשיכו לאחר מכן במאבק נגד ההתפשטות האתיופית.

הא'מיר מחפוז, שלחם נגד שליטים רבים וחזקים, גרם למותו של השליט נהואד בשנת 1508, אך לבסוף נהרג גם מחפוז בתורו על ידי כוחותיו של השליט דווית השני בשנת 1517. לאחר מותו של מחפוז, מלחמת אזרחים התחילה במטרה לרשת את תפקיד הא'מיר החזק ביותר של אדאל. חמישה א'מירים התחלפו בשלטון תוך שנתיים בלבד. אך לבסוף, מנהיג בוגר וחזק בשם מחמד אבו באקר מחפוז (גראד אבון) קיבל את השלטון. לאחר זמן מה בזמן שגאראד אבון היה בשלטון הוא הובס והומת על ידי הסולטאן אבו באקר מחמד, ובשנת 1554, ביוזמתו של אבו באקר, הרר הפכה לבירת אדאל. כעת לא רק הא'מירים הצעירים התמרדו, אלא כל אדאל קמה נגד הסולטאן אבו באקר, מכיוון שגראד אבון היה אדם אהוב מאוד על תושבי הסולטנות. אנשים רבים החלו להצטרף לכוח של אימאם צעיר בשם אחמד אבן איברהים אל-גאזי, שטען לנקמה בשם גאראד אבון. לבסוף הצליח אל-גאזי במרד וקיבל את השלטון באדאל לידיו בשנת 1527, אולם הוא לא ביטל את תפקידו של הסולטאן, אלא במקום זאת השאיר אותו כ"מלך בובה". עם זאת, כאשר אבו באקר המשיך וניהל מלחמה על משרתו של הסולטאן, החליט אל-גאזי להרוג את אבו באקר על מנת להחליפו באחיו עומאר דין א-מחמד. [33]

במאה השש עשרה הצליחה סולטנות אדאל לבסס צבא אפקטיבי בראשות האימאם אחמד אבן איברהים אל-גאזי שפלש לאימפריה האתיופית. פלישה זו ידועה באופן היסטורי ככיבוש אתיופיה או פוטוה אל חבש (חבשים). במהלך המלחמה אחמד החל לראשונה את השימוש בתותחים שסופקו על ידי האימפריה העות'מאנית, אשר נפרסו נגד הכוחות העות'מאנים ובנות בריתם הפורטוגזיות בראשות כריסטובאו דה גמה (Cristovão da Gama) . יש חוקרים הטוענים כי סכסוך זה, באמצעות השימוש בשני הצדדים, הוכיח את ערכם של כלי נשק כמו הנשק הנישא הראשון, תותחים והארקבוז על כלי הנשק המסורתיים שהיו אז. [34]

מוצא אתני[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת וולאשמה של סולטנות יפאט וסולטנות אדאל היו בעלי מסורות סומליות. [35][36] בתקופה הראשונית של סולטנות אדאל, כשהיא מרוכזת בעיר זיילה באזור הצפון-מערבי של מחוז איידל של ימינו, הממלכה הייתה מורכבת מסומלים (בעיקר), ערבים וגם מאנשים שהגיעו מעפר והרר.[37][38]

אחד האזכורים המוקדמים ביותר של הסומלים בשמם, מופיע בשיר הניצחון שכתב הקיסר יסחק הראשון מהאימפריה האתיופית על סולטן אדאל. [39] על פי דבריו של ליאו אפריקנוס (1526) וג'ורג' סאל (1760), האדליים היו בעלי גוון חום-צהבהב או צבע זית, בחלק החוף הצפוני, והלכו והתרחבו לעבר האזור הפנים הדרומי. בדרך כלל היה להם שיער ארוך, ורובם לבשו סרונג מכותנה אך ללא כיסוי ראש או סנדלים, עם הרבה תכשיטים מזכוכית ואבני חן סביב צווארם, מפרקי כף היד, זרועותיהם וקרסוליהם. לעיתים קרובות, המלך ושליטים אחרים לבשו במקום בגד באורך הגוף ועליו כיסוי ראש. כולם היו מוסלמים. [40]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך קיומה היו לאדאל קשרים ועסקאות סחר עם מדינות אחרות בצפון מזרח אפריקה, במזרח הקרוב, באירופה ובדרום אסיה. רבות מהערים ההיסטוריות בקרן אפריקה, כמו עבאסה וברברה, פרחו תחת שלטונה עם בתי חצר, מסגדים, מקדשים, חומות ובורות מים. אדאל הגיעה לשיאה במאה ה-14 כשסחרה בעבדים, שנהב ומצרכים אחרים, עם אתיופיה וממלכות ערביות דרך הנמל הראשי של זיילה. ערי האימפריה ייבאו צמידי זכוכית צבעוניים מורכבים לקישוט ארמון ועיצוב בית. [41]

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפות שונות ממשפחת השפות אפרו-אסיאתיות דוברו ברחבי אדאל. השפה הערבית שימשה כשפה המשותפת, ושימשה את שושלת וולאשמה השולטת. [42] סומלית הייתה השפה הנפוצה ביותר בממשל ובחיי החברה בסולטנוות, בעוד שהשפה הערבית שימשה בצורה הבולטת ביותר ללימודי דת. [43][44]

צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא אדאל חולק למספר מחלקות כמו חיל רגלים המורכב מסיפים, קשתים ומרגלים שהיו בפיקודם של אלופים וסגנים שונים. כוחות אלה הושלמו על ידי כוח פרשים, ובהמשך האימפריה הושלמו גם על ידי טכנולוגיית תותחים במהלך כיבוש ממלכת אתיופיה. לכל אוגדה היה דגל שונה. חיילי אדאל חבשו קסדות משוכללות ושריונות פלדה המורכבים מטבעות מתכת קטנות הקשורות זו לזו. [45] פרשי אדאל חבשו קסדות מגן שכיסו את כל הפנים פרט לעיניים, ומגני חזה על גופם, בזמן שהם רתמו את סוסיהם בצורה דומה. במלחמת המצור השתמשו בסולמות על מנת לטפס למבנים ולעמדות גבוהות אחרות כמו גבעות והרים. נראה כי סולטנות אדאל, שהייתה הסולטנות המוסלמית העיקרית בין 1420 ל־1560, גייסה את כוחה הצבאי בעיקר מבין הסומלים. [46]

מלחמת חבש–אדאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת אתיופיה–אדאל

מלחמת חבש–אדאל הייתה סכסוך צבאי בין האימפריה האתיופית לסולטנות אדאל שהתרחשה משנת 1529 עד 1543. חיילי חבש כללו את הקבוצות האתניות: אמהרה, טיגריאן ואגאו. כוחות אדאל כללו בעיקר את הקבוצות: עפר, סומליה, הרלה, ארגובה וערב, אשר נתמכו על ידי העות'מאנים. [47] בין השנים 1520–1530, אימאם אחמד אבן איברהים אל-גאזי קיבל את השליטה באדאל ופתח במלחמה נגד האימפריה האתיופית, שהייתה אז תחת הנהגתו של דווית השני. אחמד שקיבל עזרה מהאימפריה העות'מאנית שסיפקה לו נשק חם, הצליח להביס את החבשים בקרב בשנת 1529 ולתפוס את השליטה בשכבות החבשיות העשירות, על אף שהחבשים משכבות אלו המשיכו להתנגד. בשנת 1541 שלחו הפורטוגזים, שהיו להם אינטרסים באוקיינוס ההודי, סיוע לאתיופים בצורת 400 מוסקטרים. אדאל, קיבלה בתגובה 900 מוסקטרים מהעות'מאנים.

האימאם אחמד הצליח בתחילה במלחמה בסתיו 1542, והרג את המפקד הפורטוגזי כריסטובאו דה גמה באוגוסט באותה שנה. עם זאת, המוסקטרים הפורטוגזים התגלו כמכריעים בתבוסתם של אדאל בקרב ויינה דגה, ליד אגם טאנה, בפברואר 1543, שם נהרג אחמד בקרב. לאחר מכן, החבשים שוב קיבלו את השליטה של אמהרה. העות'מאנים, שנאלצו להתמודד עם בעיות אחרות בים התיכון, לא הצליחו לעזור ליורשיו של אחמד. כאשר קרסה אדאל בשנת 1577, מקום מושבה של הסולטנות עברה מהרר לאוסא [48] באזור המדבר של עפר, ושם החלה הסולטנות מחדש. [49][50]

לאחר מותו של אימאם אחמד, איבדה אדאל את מרבית שטחה באתיופיה. בשנת 1550 קיבל נור מוג'אהיד את השלטון לאחר שהרג את הקיסר האתיופי גלאוודיוס. [51] עקב התקפות חוזרות ונשנות של האורומו, נאבקו גם שליטי אדאל וגם שליטי אתיופיה לגבש את השלטון מחוץ לתחום ממלכתם. במהלך שלטונו של מוחמד ג'אסה בשנת 1577 הוא העביר את הבירה מהרר לאוסה. לאחר מכן הסתיימה סולטנות אדאל בגלל התכתשות עם שבטי אפר. [52] לאחר ששכך הסכסוך בין אדאל לממלכת אתיופיה, כיבוש אזורי השלטון של ממלכת אתיופיה ואדאל על ידי האורומו (באמצעות התרחבות צבאית והתקנת המערכת הסוציו-פוליטית של גאדה) הסתיים בהצטמצמות שתי המעצמות, והוא שינה את הדינמיקה של האזור במשך מאות שנים. למעשה, מה שקרה הוא שאוכלוסיות השלטון לא חדלו להתקיים כתוצאה מהתרחבות גאדה, אלא שולבו במערכת חברתית-פוליטית אחרת.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולטנות אדאל הותירה אחריה מבנים וחפצים רבים מימי השיא שלה. מספר רב של מבנים היסטוריים ופריטים נמצאים בצפון-מערב מחוז אוודל בסומליה, כמו גם בחלקים אחרים של אזור קרן אפריקה בו שלט המשטר. [53] חפירות ארכאולוגיות בשלהי המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים בלמעלה מארבעה עשר אתרים בסביבת בוראמה בצפון מערב סומליה המודרנית של ימינו, חשפו, בין שאר החפצים, מטבעות כסף שזוהו כנגזרים מקאיתבאי (1468–1489), הסולטן הממלוכי של מצרים. [54] מרבית הממצאים הללו קשורים לסולטנות אדאל מימי הביניים. [55] הם נשלחו למוזיאון הבריטי לשימור זמן קצר לאחר גילויים.

בשנת 1950, ממשלת חסות סומלילנד הבריטית הזמינה סקר ארכאולוגי בשנים עשר ערי מדבר בסומלילנד של ימינו, סמוך לגבול עם אתיופיה. על פי צוות המשלחת, האתרים הניבו עדויות בולטות ביותר לשפע של ימי הביניים המאוחרים. הם הכילו חורבות של מה שהיה כנראה בעבר ערים אדאליות גדולות. בערים כמו א-בובה, א-בארה, אבאסה וגוגסה, נמצאו בין 200 ל -300 בתי אבן. על פי הדיווחים, קירות של אתרים מסוימים נותרו בגובה 18 מטר. חפירות באזור הניבו 26 מטבעות כסף, בשונה מחתיכות הנחושת שהיו נפוצות יותר במשטחים שמתחת לאזור קרן אפריקה. הראשונים מבין המטבעות המשוחזרים הללו הוטבעו על ידי הסולטאן ברקוק (1382-1399) גם הוא משושלת בורג'י המצרית, והאחרונים היו שייכות לסולטאן קייטביי.

במהלך החפירות התגלו גם כמה מטבעות זהב, מה שהפך את האזור למקום היחיד באזור הרחב שמניב מטבעות אלו. מלבד המטבעות, שרד גם פורצלן איכותי מאתרי אדאל. כלי סלדון משובחים נמצאו או מונחים על פני השטח, או קבורים בעומק של שבעה וחצי סנטימטרים. בין החפצים היו חרסים אפורים עם זיגוג כחול-ירוק או ירוק-ים ושברי גבישים לבנים עם זיגוג ירוק-לבן סדוק. כמה כלים של שושלת מינג התגלו גם הם, כולל הרבה קערות חרס קדומות בצבעי לבן-כחול. הן היו מקושטות במגילות על רקע כחלחל ומעוטרות בעיטור שחור, בעוד שלקערות אחרות היו דפוסי פרחים בעיצובים אפורים או כחולים-שחורים. בנוסף, נמצאו כמה חרסים של מינג אדום-לבן, כמו גם שברי חרסינה לבנים עם הדגשים כחלחלים. האתרים של אדאל הגיעו עד סוף האוקיינוס ההודי באיים סעאד א-דין, על שם הסולטאן סעאד א-דין השני מסולטנות יפאט. בנוסף, המסורת המקומית מזהה את האתר הארכאולוגי של טייא במרכז אתיופיה כ-"האבן של גראן" בהתייחסות לאימאם אל-גאזי. לפי העבודות הארכאולוגיות שם, האתר חדש יחסית, והוא תוארך בין המאות האחד עשרה והשלוש עשרה לספירה. טייא מכיל מספר עמודים מגליתיים. מבנים אלה שטוחים בצורה שמאופיינת בעיטורים ייחודיים ומוארכים, ביניהם חרבות, דמות אנושית עומדת עם זרועות אקימבו וסמלים דמויי צמח. [56]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סולטנות אדאל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ḥagai Erlikh, The Cross and the River: Ethiopia, Egypt, and the Nile, USA: Lynne Rienner Publishers, 2002, ISBN 978-1-55587-970-9. (באנגלית)
  2. ^ Fage, J.D (2010). "The Cambridge History of Africa: From c. 1050 to c. 1600". ISIM Review (UK: Cambridge University Press) (Spring 2005): 169. ISBN 9780521209816. אורכב מ-המקור ב-2016-05-21. בדיקה אחרונה ב-10 באפריל 2009. 
  3. ^ Thomas P. Ofcansky, David H. Shinn, Historical Dictionary of Ethiopia, Scarecrow Press, 2004-03-29, עמ' 5, ISBN 978-0-8108-6566-2. (באנגלית)
  4. ^ Terje Østebø, Localising Salafism: Religious Change Among Oromo Muslims in Bale, Ethiopia, BRILL, 2011-09-30, ISBN 978-90-04-18478-7. (באנגלית)
  5. ^ Matteo Salvadore, The African Prester John and the Birth of Ethiopian-European Relations, 1402-1555, Routledge, 2016-06-17, עמ' 158, ISBN 978-1-317-04546-5. (באנגלית)
  6. ^ Adal, Britannica.com
  7. ^ Gifford, William (1844). "Forster on Arabia". The Quarterly Review. 74: 338.
  8. ^ http://www.daat.ac.il/daat/vl/betmikra/betmikra054.pdf
  9. ^ מנשה הראל, "וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים..." (בראשית כ"ה, יח), בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו יז, 1972, עמ' 501–502
  10. ^ Fage, J.D (2010). "The Cambridge History of Africa: From c. 1050 to c. 1600". ISIM Review (UK: Cambridge University Press) (Spring 2005): 139. ISBN 9780521209816. בדיקה אחרונה ב-10 באפריל 2009. 
  11. ^ Wehib, Ahmed (אוקטובר 2015). History of Harar and the Hararis. Harari People Regional State Culture, Heritage And Tourism Bureau. עמ' 105. בדיקה אחרונה ב-26 ביולי 2017. 
  12. ^ Mohamed Haji Mukhtar, Historical Dictionary of Somalia, new edn, African Historical Dictionary Series, 87 (Lanham, MD: Scarecrow Press, 2003), s.v. Awdal[p. 44]; ISBN 0810843447
  13. ^ Lewis, I. M. (1999-01-01). A Pastoral Democracy: A Study of Pastoralism and Politics Among the Northern Somali of the Horn of Africa. James Currey Publishers. ISBN 9780852552803.
  14. ^ Shinn, David H.; Ofcansky, Thomas P. (2013-04-11). Historical Dictionary of Ethiopia. Scarecrow Press. ISBN 9780810874572.
  15. ^ Pieter, Esterhuysen (2013-12-07). Africa A to Z: Continental and Country Profiles: Third Edition. Africa Institute of South Africa. ISBN 9780798303446.
  16. ^ "Image: The Travels of Al-Yaqubi" (PNG). Image.prntsacr.com. Retrieved 28 November 2018
  17. ^ M. H. Mukhtar, 'Adal Sultanate', in The Encyclopedia of Empire (Wiley, 2016), doi:10.1002/9781118455074.wbeoe145; ISBN 9781118455074.
  18. ^ Encyclopedia Americana, Volume 25. Americana Corporation. 1965. p. 255
  19. ^ Lewis, I.M. (1955). Peoples of the Horn of Africa: Somali, Afar and Saho. International African Institute. p. 140
  20. ^ Briggs, Phillip (2012). Somaliland. Bradt Travel Guides. p. 7. ISBN 1841623717
  21. ^ Africanus, Leo (1526). The History and Description of Africa. Hakluyt Society. pp. 51–54
  22. ^ "Saints and Somalis: Popular Islam in a Clan-based Society"; Lewis, I.M.; The Red Sea Press; (1998); retrieved 22 September 2015
  23. ^ Nehemia Levtzion; Randall Pouwels (Mar 31, 2000). The History of Islam in Africa. Ohio University Press. p. 242
  24. ^ Northeast African Studies. Volume 11. African Studies Center, Michigan State University. 1989. p. 115
  25. ^ Houtsma, M. Th (1987). E.J. Brill's First Encyclopaedia of Islam, 1913–1936. BRILL. pp. 125–126.
  26. ^ Lewis, I. M. (1999). A Pastoral Democracy: A Study of Pastoralism and Politics Among the Northern Somali of the Horn of Africa. James Currey Publishers. p. 17. ISBN 0852552807
  27. ^ mbali (2010). "Somaliland". Basic Reference. London, UK: mbali. 28: 217–229. doi:10.1017/S0020743800063145. Archived from the original on 2012-04- 23. Retrieved 2012-04-27
  28. ^ Briggs, Philip (2012). Bradt Somaliland: With Addis Ababa & Eastern Ethiopia. Bradt Travel Guides. p. 10. ISBN 1841623717
  29. ^ Briggs, Phillip. Somaliland. Bradt Travel Guides. Retrieved 25 April 2016
  30. ^ Shelley, Fred M. (2013-04-23). Nation Shapes: The Story Behind the World's Borders: The Story behind the World's Borders. ABC-CLIO. ISBN 9781610691062
  31. ^ zum (2007). "Event Documentation". Basic Reference. USA: AGCEEP. 28: 217–229. doi:10.1017/S0020743800063145. Archived from the original on 2011-09-13. Retrieved 2012-04-27
  32. ^ Trimingham, John (2007). "Islam in Ethiopia". Basic Reference. Oxford: Oxford University Press. 28: 167. Retrieved 2012-04-27
  33. ^ Fage, J. D. (2007). "The Cambridge History of Africa: From c. 1050 to c. 1600". Basic Reference. USA: Cambridge University Press. 28: 167. doi:10.1017/S0020743800063145. Retrieved 2012-04-27.
  34. ^ Jeremy Black, Cambridge Illustrated Atlas, Warfare: Renaissance to Revolution, 1492–1792, (Cambridge University Press: 1996), p. 9
  35. ^ Lewis, I. M (1998). Saints and Somalis: Popular Islam in a Clan-based Society. The Red Sea Press. p. 89
  36. ^ Nehemia Levtzion; Randall Pouwels (Mar 31, 2000). The History of Islam in Africa. Ohio University Press. p. 242. Aw Barkhadle, is the founder and ancestor of the Walashma dynasty
  37. ^ Y. Mekonnen. Ethiopia: The Land, Its People, History and Culture. New Africa Pres
  38. ^ IBP Inc, Somalia Business Law Handbook Volume 1 Strategic Information and Basic Laws, Lulu.com, 2015-06, ISBN 978-1-5145-0191-7. (באנגלית)
  39. ^ The Cambridge History of Africa, Vol. 3, Cambridge University Press, 2008, p. 154
  40. ^ Sale, George (1760). An Universal History, from the Earliest Account of Time, Volume 15. T. Osborne, A. Millar, and J. Osborn. pp. 361 & 367–368. Retrieved 1 July 2017
  41. ^ The Archaeology of Islam in Sub Saharan Africa, p. 72/73
  42. ^ Giyorgis, Asma (1999). Aṣma Giyorgis and his work: history of the Gāllā and the kingdom of Šawā. Medical verlag. p. 257. ISBN 978-3-515-03716-7.
  43. ^ Fage, J.D (2010). "The Cambridge History of Africa: From c. 1050 to c. 1600". ISIM Review. UK: Cambridge University Press (Spring 2005): 139. Retrieved 2009-04-10.
  44. ^ Meri, Josef W.; Bacharach, Jere L. (2006-01-01). Medieval Islamic Civilization: A-K, index. Taylor & Francis. ISBN 9780415966917
  45. ^ Conquest of Abyssinia by Shibab ad-Din pg 43
  46. ^ John L. Esposito, editor, The Oxford History of Islam, (Oxford University Press: 2000), p. 501
  47. ^ Gikes, Patrick (2002). "Wars in the Horn of Africa and the dismantling of the Somali State". African Studies. University of Lisbon. 2: 89–102. Retrieved 7 November 2016
  48. ^ Abir, Mordechai. Ethiopia and the Red Sea. Routledge. p. 139. Retrieved 19 January 2016
  49. ^ Cassanelli, Lee (2007). "The shaping of Somali society: reconstructing the history of a pastoral people". Basic Reference. USA: University of Pennsylvania. 28: 311. doi:10.1017/S0020743800063145. Retrieved 2012-04-27
  50. ^ Cadernos de Estudos Africanos, "Wars in the Horn of Africa and the dismantling of the Somali State
  51. ^ Button, Richard. First Footsteps in East Africa. Tyston and Edwards. p. 12. Retrieved 21 January 2016
  52. ^ Abir, Mordechai. Ethiopia and the Red Sea. Routledge. p. 139. Retrieved 21 January 2016.
  53. ^ University of Ghana, Institute of African Studies (1966). Research review, Volumes 3–4. The Institute. p. 67. Retrieved 6 October 2014
  54. ^ Royal Geographical Society (Great Britain), The Geographical Journal, Volume 87, (Royal Geographical Society: 1936), p.301
  55. ^ Bernard Samuel Myers, ed., Encyclopedia of World Art, Volume 13, (McGraw-Hill: 1959)
  56. ^ Zbigniew A. Konczacki, Janina M. Konczacki (ed.) (1977). An Economic History of Tropical Africa: The Pre-colonial Period. Psychology Press. pp. 233–234. ISBN 0714629197. Retrieved 2 November 2014.