לדלג לתוכן

תמי כץ-פרימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תמי כץ-פרימן
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1955 (בת 69 בערך)
פתח תקווה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת תל אביב (1979) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.katzfreiman.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תמי כץ-פרימן (נולדה ב-1955) היא אוצרת עצמאית, חוקרת ומבקרת אמנות. בשנים 2005–2010 כיהנה כאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות. מתגוררת במיאמי, פלורידה.

תמי כץ-פרימן נולדה בפתח תקווה ועברה להתגורר בתל אביב עם סיום השירות הצבאי. למדה תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב (1979-1975); את התואר השני בהנחייתו של פרופ' מרדכי עומר סיימה בהצטיינות (1990). תיזת המחקר שלה עסקה בתופעת הציטוט באמנות הפופ כמשקפת התייחסות טעונה מצד התרבות האמריקנית למושג "עבר" ולמסורת של תולדות האמנות וכתקדים לתופעות פוסט-מודרניות כמו ניכוס וסימולקרה. המחקר עקב אחר הקונבנציות של הציטוט אצל אמני קדם־פופ כמו ראושנברג, ריברס וג'ונס לצד אמני פופ מובהקים כדוגמת וורהול וליכטנשטיין וחשף טיפולוגיה של אופני ציטוט המעידה על ייחודו של הפופ כמצטט פוסט-מודרני שקשריו עם מושגים כמו היסטוריה או מסורת אינם היררכיים. בשנים 1979–1989 עבדה בתפקידים שונים במוזיאון תל אביב.

בשנים 1990–1992 שימשה כאוצרת משנה בגלריה האוניברסיטאית, אוניברסיטת תל אביב. החל מ-1992 אצרה תערוכות נושא קבוצתיות ותערוכות יחיד במוזיאונים ובחללי תצוגה מובילים בישראל (אנטיפאתוס במוזיאון ישראל בירושלים ומטאסקס במשכן לאמנות בעין חרוד) ובמיאמי ארצות הברית, שם פעלה בשנים 1994–1999[1]. ב-1999 חזרה לישראל והמשיכה את פעילותה כאוצרת עצמאית עד 2005.

בשנים 2005–2010 שימשה כאוצרת ראשית של מוזיאון חיפה לאמנות[2]. עד 2010 לימדה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב ובתוכנית לאוצרות במסגרת CCA, קלישר, המכללה להוראת טכנולוגיה. פרסמה מאמרים רבים בספרים, קטלוגים וכתבי עת מרכזיים לאמנות עכשווית בישראל ובחו"ל (בין השאר בסטודיו, Art Papers ‏,ARTnews).

בשנים 2010–2022 התגוררה תמי כץ-פרימן שוב במיאמי, פלורידה ואחר כך חזרה לישראל.

תערוכות בולטות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אנטיפאתוס: הומור אפל, ציניות ואירוניה באמנות ישראלית עכשווית, מוזיאון ישראל, ירושלים (1993)
  • מטא-סקס 94, זהות, גוף ומיניות, המשכן לאמנות עין חרוד, מוזיאון בת ים (1994)[3]
  • דזרט קלישה: ישראל עכשיו – דימויים מקומיים, בשיתוף פורום המוזיאון בישראל. מוזיאון באס, מיאמי ביץ'; נקסוס, אטלנטה; יירבה בואנה, סן פרנסיסקו; גריי ארט גאלרי, NYU, ניו יורק (1998-1996)
  • אוברקרפט: אובססיה, דקורציה ויופי נשכני[4], הגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה, בית האמנים תל אביב (2003)
  • Timecapsule, ארט אין ג'נרל, ניו יורק (2003)
  • זמן לאהבה, באירוע "זמן לאמנות" בתל אביב (2004)[5]
  • רגשות מעורבים[6], מוזיאון חיפה לאמנות (2006)
  • פאטאמורגנה: אשליה ותעתוע באמנות העכשווית[7], מוזיאון חיפה לאמנות (2006)
  • מלאכה בנים[8], מוזיאון חיפה לאמנות (2007)
  • אוצרים בע"מ - מוזאון פתח תקווה לאמנות, אוצרת מיצב של גיא זגורסקי במסדרת התערוכה (2011)[9]
  • גל וינשטיין, הביתן הישראלי, הביאנלה של ונציה (2017)[10]

מבחר פרסומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 2003: "'אל תיגעו לי בשואה': ניתוח ברומטר התגובות – אמנים ישראלים מאתגרים את טאבו השואה", מאמר שפורסם באסופה "Impossible Images: Contemporary Art After the Holocaust" בעריכת שלי הורנשטיין, לאורה לויט ולורנס סילברסטיין, בסדרה "New Perspectives on Jewish Studies", בהוצאת NYU (באנגלית)
  • 2003: "ילדות רעות – הגרסה הישראלית", מאמר על אמנות ופמיניזם בישראל, פורסם באסופה "Jewish Feminism in Israel: Some Contemporary Perspectives" בעריכת קפלנה מיסרה ומלאני ריץ', בהוצאת אוניברסיטת ניו אינגלנד (באנגלית)
  • 2010: "אלוף ההסתרות: על מלכודות הניכוס ביצירתו של ג'ספר ג'ונס", מאמר באסופת המאמרים לכבוד מרדכי עומר, בעריכת חנה טרגן ונסים גל, בהוצאת אסף, אוניברסיטת תל אביב (באנגלית)
  • 2012: מאמר מקיף על יצירתם המשותפת של עזיז וקוצ'ר, שראה אור בהוצאת Hatje Cantz, במסגרת תערוכת יחיד במוזיאון אינדיאנפוליס IMA לקראת תערוכת יחיד מוזיאלית ב-2012 באוצרות ליסה פריימן

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראיונות

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]