פמיניזם בישראל

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עיינו גם בפורטל

פמיניזם היא אסופה של אידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות אשר מטרתן שחרור נשים מדיכוי וקידום שוויון בין המינים, מבחינה משפטית, פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית.

ראשיתו של הפמיניזם בישראל ביישוב העברי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19, והמשכו בשנות ה-70 של המאה ה-20, במקביל לפמיניזם האמריקאי, ובהשפעתו הרבה.

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגוני נשים יהודיות מסורתיים התקיימו בארץ ישראל כבר במאה ה-19. עיקר פעילותן של אגודות הנשים הייתה פילנתרופית, ארגון "עזרת נשים", לדוגמה, ששמו מעיד על קבלת הסדר המסורתי, ורוכזה בערים ובמושבות[1].

הרעיון הציוני התגבש ברבע האחרון של המאה התשע עשרה והושפע מרעיונות אחרים שהיו אופנתיים אז, כמו רעיונותיו של קרל מרקס על אודות שוויון מעמדות ורעיונות פמיניסטיים. מעמד האישה במפעל הציוני נדון כבר בכתביהם של ההוגים הראשונים של הציונות, והבולט שבהם הוא בנימין זאב הרצל. הוגים אלה, אומנם, לא ראו את מעמד האישה באופן בו הקו המרכזי של הפמיניזם ראה אותו, אך בו בעת שאפו לשיפור מעמד זה הן בתחום שוויון הזדמנויות והן בתחום שוויון זכויות בפני החוק.

הקונגרס הציוני השלישי ב-1899 הכיר בזכותן של נשים לבחור נציגים להסתדרות הציונית ואילו בארץ ישראל נכון לשנת 1907 לא הייתה זכות הצבעה לנשים יהודיות בבחירות למוסדות הלאומיים. היישוב היה מורכב מאוכלוסייה בעלת השקפת עולם שמרנית שעוצבה על ידי ההלכה היהודית ועל סמך מנהגים מסורתיים. כך היה אצל אנשי היישוב הישן בקרב היהדות החרדית וקהילות ספרדיות-מזרחיות, כמו גם בקרב האיכרים היהודים שבמושבות. הייתה זו גישה שמקורותיה המבנה המשפחתי הפטריארכלי המסורתי לצד האפליה המובנית הקיימת ביהדות, אין רב אישה, נשים לא עולות לתורה ונשים לא מגרשות אלא מגורשות. המושבה הראשונה בה השיגו נשים זכות בחירה הייתה ראשון לציון ובהדרגה הורחבה זכות זו לשאר המושבות[2].

ב-1910 פרסם ממש"י בעיתון הפועל הצעיר את "שאלת הפועלת הגלילית", מאמר שזכה לתהודה רבה והעלה לראשונה את מעמדן של הנשים בכלל והפועלות העבריות בפרט על סדר היום[3]. בין היתר הציע ממש"י להקים חוות לימוד לפועלות בכנרת. ב-1911 הקימה חנה מייזל את חוות העלמות בכנרת. החווה פעלה עד 1916.

"תנועת הפועלות" הוקמה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ופעלה לשיפור תנאי העבודה של הפועלות; "ההסתדרות הציונית הדסה" פעלה בארץ כבר ב-1913; "ויצו" הקימה סניף בארץ ישראל בשנת 1920, ו"נעמת" (בשמה הקודם: "מועצת הפועלות") בשנת 1921[4] והן פעלו להקלת התנאים לנשים עובדות על ידי הקמת מוסדות לטיפול באימהות, תינוקות וילדים.

ההחלטה מ-1899 על זכותן של נשים לבחור לא מומשה ביישוב בארץ ישראל אלא בחלוף כעשרים שנים, אחרי שנשות היישוב התארגנו במסגרת ארגון וולנטרי-לוחמני בשם "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י" ואחרי מאבק מתמשך, בייחוד כנגד הנציגים הדתיים והחרדיים, סוכם כי נשים תוכלנה לבחור ולהיבחר.

הארגונים הפמיניסטיים החשובים בראשית הפמיניזם הישראלי הם "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י" והסתדרות נשים עבריות. הארגונים הרדיקליים עסקו בהקניית זכות בחירה לנשים, הפצת דעותיהם על ידי ייסוד עיתון "האשה" ואחריו "דבר הפועלת"[5], והתאגדות ב"מועצות פועלות".

  • "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י" הוקמה בשנת 1919, והורכבה מנשים עירוניות, חילוניות, משכילות ואשכנזיות, שראו עצמן כארגון ארצי בלתי מפלגתי הפועל תחת הסיסמה "חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה"[6]. בצעד חסר תקדים מהיבטי הזמן והמקום שלפני קום המדינה, החליטה ההתאחדות להקים רשימה פוליטית שתתמודד בבחירות לאספת הנבחרים של היישוב המאורגן[6]. יש לזכור כי בשלב הקמת הרשימה עוד לא עוגנה בחוק זכות הבחירה לנשים ואחת ממטרות הרשימה היה לעגן בחוק זכות זו[6]. לאחר עיגון זכות הבחירה, פעלה ההתאחדות להרחבת זכות זו גם לרשויות המקומיות ובמקביל קידמה הקמת לשכות ייעוץ משפטיות, בעיקר כדי לסייע בנושאי אישות ומשפחה[7]. נושאים נוספים שהעסיקו את ההתאחדות היו המאבק לאיסור נישואי קטינות, זכות האזרחות של נשים וזכותן לסרטיפיקטים לעלייה לארץ על סמך הכנסתן, וללא אישור בן זוגן[1]. ד"ר רוזה וולט-שטראוס עלתה לארץ ישראל ב-1919, חודשיים אחרי הגעתה, רוזה וולט-שטראוס, שנהנתה מיוקרה רבה וכמו כן מקשרים ענפים במסגרות תנועות הנשים העולמיות, נבחרה ליושבת ראש התאחדות הנשים העבריות לשיווי זכויות האישה.
  • הסתדרות נשים עבריות" הוקמה בשנת 1920, והייתה אף היא ארגון משמעותי בתקופת היישוב[6]. גם ארגון זה, בדומה להתאחדות, היה מורכב מנשים צעירות, עירוניות וברובן עולות מארצות הברית[1]. לארגון זה מיוחסים שני מפעלים שהפכו במרוצת הזמן לחלק בלתי נפרד ממוסדות המדינה - טיפת חלב ומעונות היום[8]. מטרות ההסתדרות היו: הגברת מודעות לבריאות האישה, פיתוח שירותי בריאות לאימהות וילדיהן ופיתוח שירותי עזרה סוציאלית[1].

על מקומן ופעילותיהן של נשים מאז ראשית ימי הציונות ריחפה עד לפני זמן לא רב עלטת מיתוס השוויון בין המינים[9]. מיתוס זה, הטוען כי "נשים עבריות בארץ ישראל" נהנו משוויון זכויות מלא, מנע במשך זמן רב דיון אמיתי במצבה של האישה בישראל[10]. בעקבות מיתוס זה, שהחל להתבסס בתקופת הקמת המדינה, ובעקבות מתן זכות בחירה לנשים בישראל, צומצם כוחה של פעילות נשים בישראל - בדומה לתנועת הנשים בארצות הברית, שכוחה נחלש עקב קבלת זכות הבחירה. בכך, ניתן להקביל את סיומו של הגל הראשון בפמיניזם הישראלי לסיומו בפמיניזם הצפון-אמריקאי, וניתן לחלק גם את ההיסטוריה הפמיניסטית הישראלית לשני גלים.

העשורים הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1951 נחקק חוק שיווי זכויות האשה, שנועד להבטיח שוויון זכויות לנשים, בהתאם לקווי היסוד של הממשלה הראשונה.

תקופת הקמת המדינה וגלי העלייה ההמונית ניתבו את ארגוני הנשים לפעילות נשית מסורתית של סיוע ותמיכה בנושאי חינוך, רווחה ובריאות.

בשנות ה-60 של המאה ה-20, ובעיקר בסופן, הגיע לישראל הגלולה למניעת היריון שגרמה, כמו בשאר העולם לשינוי תודעתי בנושאי תכנון הילודה ומניעת היריון, שינוי שעזר להיקלטות הגל השני של הפעילות הפמיניסטית.

הגל השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגל השני של הפמיניזם הישראלי התרחש במקביל לפמיניזם האמריקאי, ובהשפעתו הרבה. בשנות ה-70, שהיו שנות ה"תנועה הפמיניסטית" ו"מפלגת הנשים" [בראשות מרשה פרידמן], החלה התעוררות רעיונית של נשים יהודיות שביקשו להתאים את רעיונות "הגל השני" של הפמיניזם האמריקאי למציאות הישראלית. בשנות השמונים, החלו הרעיונות הפמיניסטיים לחדור גם אל ארגוני הנשים הוותיקים ופעולותיה של תנועת הנשים התמקדו ביצירת תשתית מערכתית לסיוע לנשים וקידום זכויותיהן כמו הקמת מרכזים משפטיים, מקלטים לנשים מוכות ומרכזים לנפגעות אונס. שינויים אלו התרחשו בין היתר בעקבות היסדקותו של מיתוס השוויון, המיתוס הציוני של שוויון בין המינים ובעקבות הגשת הדו"ח שכתבה הוועדה בראשות אורה נמיר (1979). בין הקבוצות הפמיניסטיות הראשונות שהושפעו מהתעוררות "הגל השני" של הפמיניזם בארצות הברית נכללו מרכז הסיוע לנפגעות אונס בתל אביב שהוקם על ידי ה"תנועה הפמיניסטית בישראל" (1978), מקלט חירום לנשים מוכות (1977), אשה לאשה (1983) ושדולת הנשים (1984). ארגונים אלו עסקו מראשיתם בפעולות מגוונות שכללו קבוצות להעלאת תודעה, סיוע לנפגעות אלימות מינית ואלימות בתוך המשפחה, מאבק למען הפלות, קידום חקיקה למען נשים, ריכוז מידע למען נשים, שתדלנות ציבורית ועוד. השיח החדש של התנועות הפמיניסטיות כלל התייחסות אל הקשר שבין האישי והפוליטי, אל הצורך לחשוף את מנגנוני הדיכוי והאלימות אשר מופעלים על נשים, ואל חיי היומיום של נשים במשפחה, בחלוקת העבודה ובמפגש עם סוכנויות המדינה (הרצוג 1999). החידוש הפמיניסטי של "הגל השני" הוא בקיומם של ארגוני נשים חוץ-ממסדיים (Grass-Roots Organizations). לפי החוקרת סילביה פוגל ביז'אוי (1992) ארגונים אלו "רואים במערכת החברתית והפוליטית המקובלת, מערכת שלטונית גברית, המנציחה את נחיתותן ודיכויין של הנשים (...) האסטרטגיה של ארגונים אלו היא "ללחוץ מבחוץ" תוך הצגת דימוי נשי אלטרנטיבי (...)" [עמ' 66]. כפי שניתן לראות חלק מארגונים אלו הושפעו ויישמו את הפמיניזם-רדיקלי וחלקם ביקשו לפעול באסטרטגיות של שתדלנות אל מול הממסד.

הזרם הפמיניסטי-רדיקלי הישראלי, בדומה לאמריקאי, התנגד למודל ריכוזי-היררכי וניסה ליצור קבוצות חסרות מנהיגות מתוך התפיסה של "האישי הוא פוליטי" וכי לכל אישה יש זכות לאמירה[11]. התנועות הפמיניסטיות הישראליות התחילו כתנועות עירוניות בעיקר בחיפה, ירושלים ות"א (הייתה גם פעילות מינורית בעכו ובבאר-שבע)[11]. תחילת התנועה החיפאית באוניברסיטת חיפה בשנות ה-70 המוקדמות, כשמרשה פרידמן ומרלין ספר העבירו שני סמינרים במודל של קבוצות להעלאת מודעות וקריאת טקסטים פמיניסטים[12]. הקבוצה שיצאה מסמינרים אלו יזמה בעיקר שתי פעולות: הקמת מעון לתינוקות באוניברסיטה (שפעל במשך שנתיים) והפגנה מול בית הדין הרבני בחיפה[13]. ב-1972 כל ארגוני חיפה פעלו תחת השם "התנועה לשחרור האישה" והוציאו ארבעה גיליונות של עיתון – נלח"ם[1]. בשנת 1974 תנועת חיפה הקימה מרכז נשים שכלל הרצאות, חוגים ותיאטרון, המרכז נסגר לאחר פחות משנה[1]. לאחר ארבע שנים הוקם מרכז "קול האישה" והפעילות בו הייתה מגוונת: הרצאות על בריאות ופוליטיקה נשית, הכרות עם המוסדות כמו מרכזי סיוע, חוגים כמו העלאת תודעה, תיקוני בית, ג'אז וכדומה[1].היום (2007) הממשיכה של תנועה זו היא "אישה לאישה - ארגון פמיניסטי חיפה" מהקולות הפמיניסטים הדומיננטיים ביותר בישראל.

התנועה הירושלמית צמחה בתוך השמאל הרדיקלי (חלקן מ"מצפן") ועל כן שררה בינה לבין הקבוצות: החיפאית והתל אביבית מתיחות רבה[14] פעילויות התנועה הירושלמית בתחילת דרכן היו לדוגמה: הפגנות נגד תחרות "אשת המופת", נגד תחרות מלכת היופי (בשיתוף תנועת ת"א) והוצאת ביטאון בשם "לשחרור האישה"[1]. הביטאון הירושלמי פורסם ללא שמות הכותבות או המתרגמות מתוך ראייה כי אין חשיבות לאישיות הכותבת אלא לנושא עצמו, בעוד הביטאון החיפאי פרסם את שמות הכותבות[1].

הקבוצה התל אביבית נודעה בזכות תרומתה ל"חוק הממון המשותף" שהתקבל בשנת 1974 ובזכות מאבקה למען הזכות להפלה[1]. ב-1978 הוקם בת"א מרכז הסיוע לנפגעות אונס, הגישה התל - אביבית הייתה: היות שלציבור קשה לקבל את הפמיניסטיות כקבוצה רדיקלית אזי אולי בזכות תרומתן לחברה הוא יקבל אותן[1].

ב-1977 הוקם המקלט הראשון לנשים מוכות בחיפה, המקלט השני הוקם בהרצליה וב-1981 הוקמו עוד שני מקלטים בירושלים[15]. נושא הזכות להפלה והתנאים בה מתאפשרת הפלה בישראל היה לנושא מהותי וחשוב שגייס למענו את שלוש התנועות בארץ, למרות הפעילויות הרבות נכשל מאבקן של התנועות הפמיניסטיות[1].

בדומה לפמיניזם האמריקאי גם הפמיניזם הישראלי הושפע מתביעותיהן של נשים מקבוצות שונות להכרה בקולן וצורכיהן הייחודיים. הדומיננטיות של נשים אשכנזיות ממעמד הביניים אותגרה כאשר נשים מזרחיות, פלסטיניות ולסביות, דרשו ייצוג בארגונים, בכנסים ובעיצוב סדר היום הפמיניסטי בישראל. בשנות התשעים אימצו הכנסים הפמיניסטיים בישראל את "שיטת הרבעים", הכולל מדיניות ייצוג סימטרית [אבידב: 2004]. במקביל, "פוליטיקת הזהויות" הפמיניסטית הביאה להקמתם של ארגונים רבים שנועדו לקדם את מעמדן של נשים מקבוצות שונות. כך למשל, בשנת 1991 הוקם הארגון "אל פנאר – הארגון הפמיניסטי הפלסטיני" על ידי פלסטיניות אזרחיות ישראל[16]. במאי 1996 התקיים כנס הפמיניסטיות המזרחיות הראשון שבישר על הקמתה של תנועת "אחותי"[17]. אל"ף - ארגון לסבי פמיניסטי הוקם כבר בשנת 1978 אך נעלם לאחר שנה וחצי, וב-1987 הוקמה קל"ף – קהילה לסבית פמיניסטית[1]. בשנת 1999 הוקם הארגון הפמיניסטי הדתי "קולך".

במקביל, מאמצע שנות השמונים פיתחו ארגוני הנשים הליברליים אסטרטגיה של פעילות במרחב הפוליטי והמשפטי ובמהלך שנות התשעים הם נעזרו בחקיקה ובבג"ץ כדי לתבוע ייצוג של נשים בעמדות כוח בפוליטיקה, בשירות הציבורי ובצבא (יזרעאלי 1999). כתוצאה מכך, החל משנת 1993 נחקקו מספר חוקים אשר חייבו מתן ייצוג הולם לבני שני המינים בגופים ציבוריים כגון משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, חברות עירוניות, תאגידים וחברות ממשלתיות כמו גם בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות. בין ההישגים החקיקתיים העיקריים של הפמיניזם המשפטי בתקופה זו ניתן למנות את "חוק הדירקטוריונים" (1993), בג"ץ אליס מילר (1995), תיקון מספר 7 לחוק שירות המדינה (מינויים), חוק הרשות לקידום מעמד האשה (1998), ותיקון חוק שירות ביטחון (2000) שקבע כי "לכל יוצא צבא אישה זכות שווה לזכותו של יוצא צבא גבר, למלא תפקיד כלשהו בשירות הצבאי" (קמיר 2002).

גם במישור הממלכתי ניכרו שינויים ביחס לשאלת מעמד הנשים בישראל. הקמת הוועדה למעמד האשה במשרד ראש הממשלה בשנת 1976 והמסקנות שהופיעו בדו"ח נמיר (1978) היוו זרז לפעילות הממשלתית והחוץ ממשלתית בנושאי נשים בשנות השמונים. ואולם, תהליך זה התרחש בעיקר כתוצאה מהתפתחויות בינלאומיות כמו הפעילות במסגרת האו"ם סביב ניסוח ואשרור ה"אמנה בדבר ביטול האפליה נגד נשים לצורותיה" (1979), מאוחר יותר, בניסיון למלא אחר המלצות דו"ח נמיר והמסקנות של ה"ועדה הממשלתית לבחינת תפקודן ושילובן של הנשים בשירות הממשלתי" (1993-1996) בראשות פרופ' רות בן-ישראל, הוקמו מספר מוסדות ממלכתיים שהופקדו על השמירה והקידום של מעמד האשה בישראל. בין המוסדות הללו ראוי לציין את הקמת ה"ועדה לקידום מעמד האשה" בכנסת (1992), הקמת ה"יחידה לקידום ושילוב נשים בנציבות שירות המדינה" (1995) והקמת ה"רשות לקידום מעמד האשה" במשרד ראש הממשלה (1998).

מרכזים פמיניסטיים ישראלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 ספרן: 2001
  2. ^ ספרן, לא רוצות להיות נחמדות, עמ' 20
  3. ^ יוסף שפירא (עורך), מ. שמואלי (ממשי): חמישים שנה לפטירתו, תל אביב: הוצאת המרכז לתרבות ולחינוך של הסתדרות העובדים, 1961
  4. ^ לפירוט ראו: הרצוג: 1994, ספרן: 2001, פוגל-ביז'אוי: 1992
  5. ^ שאני אדמה ואדם(הקישור אינו פעיל, 23.8.2023)
  6. ^ 1 2 3 4 הרצוג: 1994; ספרן: 2001
  7. ^ הרצוג:1994
  8. ^ [הרצוג: 1994]
  9. ^ עוד על מיתוס זה וניפוצו ראו במחקריהן של פרופסור דבורה ברנשטיין ואחרות
  10. ^ קמיר: 2002
  11. ^ 1 2 ספרן:2001; פוגל-ביז'אוי: 1992
  12. ^ פרידמן: 1991; ספרן:2001
  13. ^ ספרן:2001; פרידמן: 1991
  14. ^ פרידמן:1991
  15. ^ פוגל-ביז'אוי: 1992
  16. ^ חסן: 1999
  17. ^ אבידב: 2004
  18. ^ א-סיוואר
  19. ^ איגוד ומרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
  20. ^ איתך משפטניות למען צדק חברתי
  21. ^ אסוואת
  22. ^ אשה לאשה מרכז פמיניסטי חיפה
  23. ^ בת קול ארגון לסביות דתיות
  24. ^ בת שלום
  25. ^ מרכז צדק לנשים
  26. ^ נשים לגופן
  27. ^ נשים נגד אלימות
  28. ^ עמותת כוח נשים
  29. ^ קולך
  30. ^ רוח נשית
  31. ^ שדולת הנשים בישראל
  32. ^ ש.י.ן
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פמיניזם_בישראל&oldid=36955990"