ג'ון סנואו (רופא) – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
העריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
יצירה באמצעות תרגום הדף "John Snow"
(אין הבדלים)

גרסה מ־14:52, 26 במרץ 2020


ג'ון סנו (באנגלית: John Snow;{{כ}} 15 במרץ 1813, יורק, אנגליה - 16 ביוני 1858)[1] היה רופא אנגלי וחלוץ בפיתוח הרדמה והיגיינה רפואית. הוא נחשב לאחד ממייסדי האפידמיולוגיה המודרנית, בין השאר בזכות עבודתו בהתחקות אחר מקור התפרצות מגפת הכולרה בסוהו שבלונדון בשנת 1854. ממצאיו הביאו לאימוץ הרדמה כמו גם לשינויים מהותיים במערכות המים והפסולת של לונדון, שינויים שהביאו לשינויים דומים בערים אחרות ולשיפור משמעותי בבריאות הציבור ברחבי העולם.[2]

ראשית חייו והשכלתו

סנו היה הראשון מבין תשעה ילדיהם של ויליאם ופרנסס סנו בביתם ברחוב נורת'. הוא הוטבל בכנסיית כל הקדושים ברחוב נורת' שביורק. אביו היה פועל[3] שעבד בחצר פחם מקומית, ליד הנהר אוז (Ouse), במאגר שהתחדש בקביעות על ידי אספקה משדה הפחם של יורקשייר באמצעות דוברות. לימים היה חקלאי בכפר קטן בצפון יורק.[4]

השכונה הייתה מהעניות בעיר, ועמדה לעיתים קרובות בסכנת שיטפונות בגלל קרבתה לנהר האוז. בנעוריו חווה סנו תנאים לא סניטריים וזיהום. מרבית הרחובות בעירו לקו מבחינת ההיגיינה והנהר היה מזוהם במי נגר מכיכרות שוק, בתי קברות וביוב.[5]

מגיל צעיר הפגין סנו יכולת במתמטיקה. בשנת 1827, כשהיה בן 14, התקבל כחניך רפואי אצל ויליאם הארדקאסל (William Hardcastle) באזור ניוקאסל. בשנת 1832, בתקופתו כחניך בכירורגיה, נתקל סנו לראשונה במגיפת כולרה בקילינגוורת' (אנ'), כפר של כורי פחם.[6] סנו טיפל בקורבנות רבים של המחלה וכך צבר ניסיון. הוא הפך למתנזר מאלכוהול וניהל חיים המאופיינים בהתנזרות. בשנת 1835 חתם על התחייבות להתנזרות. סנו היה צמחוני וניסה לשתות רק מים מזוקקים.[5] בין 1832 ל-1835 עבד כעוזר למנתח, תחילה בברנופפילד (אנ'), מחוז דורהם, ואחר כך בגשר פטלי, וסט רידינג, יורקשייר. באוקטובר 1836 נרשם לבית הספר לרפואה הנטריאן ברחוב טחנת הרוח הגדולה, לונדון.[7]

בשנות השלושים של המאה ה-19 היה עמיתו של סנו בבית החולים של ניוקאסל המנתח תומאס מייקל גרינהאו (אנ'). המנתחים עבדו יחד וביצעו מחקרים על מגיפות כולרה באנגליה, ושניהם המשיכו לעשות זאת במשך שנים רבות.[8][2][9]

בשנת 1837 החל סנו לעבוד בבית החולים וסטמינסטר. הוא הוסמך כחבר בקולג' המלכותי למנתחים באנגליה ב-2 במאי 1838, סיים את לימודיו באוניברסיטת לונדון בדצמבר 1844 והוסמך כחבר בקולג' המלכותי לרופאים בשנת 1850. סנו היה חבר מייסד של האגודה האפידמיולוגית של לונדון שהוקמה במאי 1850 בתגובה להתפרצות הכולרה בשנת 1849. עד שנת 1856 היה סנו בין קומץ אנשי הרפואה באגודה שקיימו דיונים על הכולרה.[10] [11] [12]

בשנת 1857 תרם סנו תרומה מוקדמת - שלא הוכרה דיה - [13] לאפידמיולוגיה, בעלון שדן בהיעדרות מרכיבים תזונתיים חיוניים בלחם כגורם לרככת.[14]

ג'ון סנו היה בין הרופאים הראשונים שחקרו וחישבו מינונים לשימוש באתר וכלורופורם כחומרי הרדמה כירורגיים, מה שאיפשר לחולים לעבור פרוצדורות כירורגיות ומיילדותיות תוך הפחתה ניכרת של מצוקה וכאב. הוא תכנן פרוטוקול למתן אתר לחולים בצורה בטוחה, ותכנן גם מסכה למתן כלורופורם באופן בטוח. [15] הוא ניהל את מתן הכלורופורם למלכה ויקטוריה כאשר ילדה את שני הילדים האחרונים מתוך תשעת ילדיה, ליאופולד בשנת 1853 וביאטריס בשנת 1857,[16] מה שהוביל לקבלה רחבה יותר של הרדמה מיילדותית. סנו פרסם מאמר על האתר בשנת 1847 תחת הכותרת על שאיפת אדי האתר.[17] גרסה ארוכה יותר של מאמר זה, שכותרתה על כלורופורם וחומרי הרדמה אחרים, פעולתם וניהולם התפרסמה בשנת 1858. [18]

לאחר שסיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת לונדון, קיבל את תואר הרופא בשנת 1844. סנו קבע את מרפאתו ברחוב פרית' 54 בסוהו (Frith Street) כמנתח ורופא כללי. סנו תרם למחקר ולידע במגוון רחב של בעיות רפואיות, כולל הרדמה. הוא היה חבר בחברה הרפואית של וסטמינסטר, ארגון המוקדש למחקר קליני ומדעי. סנו נאם מספר פעמים בישיבות החברה, כתב ופרסם מאמרים. הוא התעניין במיוחד בחולים עם מחלות נשימה ובדק את השערתו באמצעות מחקרים בבעלי חיים. בשנת 1841 כתב את המאמר על חנק ועל החייאה של ילדים שמתו לפני לידתם, מאמר הדן בתגליותיו בתחום הפיזיולוגיה של נשימה בילודים, צריכת חמצן והשפעות שינוי טמפרטורת הגוף. [19] התעניינותו בהרדמה ובנשימה ניכרה, אם כך, מאז 1841. החל בשנת 1843 התנסה סנו באתר כדי לראות את השפעותיו על הנשימה. [5] שנה לאחר שהאתר הוכנס לשימוש בבריטניה, בשנת 1847, פרסם סנו מחקר קצר שכותרתו על שאיפת אדי האתר, מחקר ששימש מדריך לשימוש באתר. במקביל עבד על מאמרים שונים שדיווחו על ניסיונו הקליני בהרדמה, תוך שהוא מציין תגובות, נהלים וניסויים.

אף שעבד ביסודיות עם אתר כחומר הרדמה, לא רשם סנו פטנט על כך. הוא המשיך לעבוד ולפרסם עבודות על תצפיותיו ומחקריו. שנתיים לאחר הכנסת האתר לשימוש, שלג היה הרופא המרדים המוצלח ביותר בבריטניה. המנתחים העיקריים של לונדון רצו פתאום את עזרתו. [5]

ג'ון סנואו למד כלורופורם באותה מידה שלמד אתר, שהוצג בשנת 1847 על ידי ג'יימס יאנג סימפסון, מיילד סקוטי. הוא הבין שכלורופורם הרבה יותר חזק ודורש יותר תשומת לב ודיוק בעת מתן אותו. שלג הבין זאת לראשונה עם חנה גרינר, מטופלת בת 15 שנפטרה ב- 28 בינואר 1848 לאחר הליך כירורגי שהצריך חיתוך ציפורן. ניתנה לה כלורופורם על ידי כיסוי פניה בבד טבול בחומר. עם זאת, היא איבדה במהירות את הדופק ומתה. לאחר שחקר את מותה וכמה מקרי מוות שבאו לאחר מכן, הוא הבין שיש להעביר בזהירות כלורופורם ופרסם את ממצאיו במכתב ל- The Lancet . [5]

הרדמה מיילדותית

עבודתו של שלג וממצאים היו קשורים הן להרדמה והן לתרגול לידה. ניסיונו עם חולים מיילדותיים היה נרחב והשתמש בחומרים שונים כולל אתר, אמילן וכלורופורם לטיפול בחוליו. עם זאת, כלורופורם היה התרופה הקלה ביותר לניהול. הוא טיפל ב -77 חולים מיילדים עם כלורופורם. הוא היה מורח את הכלורופורם בשלב השני של הלידה ושולט בכמות מבלי להרדים את החולים לחלוטין. ברגע שהמטופל ימסור את התינוק הם היו חשים רק במחצית הראשונה של הכיווץ ונמצאים על גבול הכרת הכרה, אך לא שם לגמרי. לגבי מתן ההרדמה, סנו סבר שזה יהיה בטוח יותר אם אדם אחר שאינו המנתח יישם אותו. [19]

השימוש בכלורופורם כחומר הרדמה ללידה נתפס כבלתי מוסרי על ידי רופאים רבים ואף על ידי כנסיית אנגליה . עם זאת, ב- 7 באפריל 1853, המלכה ויקטוריה ביקשה מג'ון סנואו לתת כלורופורם במהלך הלידה של ילדה השמיני. לאחר מכן חזר על הנוהל למסירת בתה שלוש שנים לאחר מכן. השלמה רפואית ודתית של הרדמה מיילדתית באה לאחר מכן במאה ה -19. [5]

כולרה

מפה להתפרצות מאוחרת של כולרה בלונדון בשנת 1866
אגדה למפה שלמעלה

שלג היה ספקן לגבי תיאוריית המיאזמה הדומיננטית דאז, שקבעה כי מחלות כמו כולרה ומכת בועה נגרמות כתוצאה מזיהום או צורה מזיקה של "אוויר רע". עדיין לא פותחה תיאוריית הנבט של המחלה, ולכן שלג לא הבין את המנגנון שבאמצעותו הועברה המחלה. התבוננותו בראיות הביאה אותו להנחות את תיאוריית האוויר הזוי. הוא פרסם לראשונה את התיאוריה שלו במאמר משנת 1849, " על דרך התקשורת של כולרה" [20] ואחריו הגיע מסה מפורטת יותר בשנת 1855, ששילבה את תוצאות חקירתו על תפקיד אספקת המים במגיפת סוהו בשנת 1854. [21] [22]

בשיחה עם תושבי המקום (בעזרת הכומר הנרי ווייטהד ), הוא זיהה את מקור ההתפרצות כמשאבת המים הציבורית ברחוב ברוד (כיום רחוב ברודוויק ). למרות שבדיקתו הכימית והמיקרוסקופית של שלג בדגימה של מים מהמשאבה רחוב ברוד לא הוכיחה באופן סופי את סכנתה, מחקריו על דפוס המחלה היו משכנעים מספיק כדי לשכנע את המועצה המקומית להשבית את משאבת הבאר על ידי הסרת הידית שלה ( מוט הכוח ). פעולה זו זוכה לרוב לזכות סיום ההתפרצות, אולם שלג הבחין כי ייתכן שהמגיפה כבר הייתה בירידה מהירה:

אין ספק שהתמותה הצטמצמה, כאמור קודם לכן, בעקבות בריחת האוכלוסייה שהחלה זמן קצר לאחר ההתפרצות; אך ההתקפות פחתו עד כה לפני הפסקת השימוש במים, עד כי אי אפשר להחליט אם הבאר עדיין הכילה את רעל הכולרה במצב פעיל, או שמא מטעם כלשהו המים השתחררו ממנה. [23] 51–52

מפה מקורית מאת ג'ון סנואו המציגה את מקבצי מקרי הכולרה במגיפה של לונדון בשנת 1854, שציירה וליטוגרפית על ידי צ'ארלס צ'פינס .

בהמשך שלג השתמש במפת נקודות כדי להמחיש את מקבץ מקרי הכולרה סביב המשאבה. הוא גם השתמש בסטטיסטיקה כדי להמחיש את הקשר בין איכות מקור המים למקרי כולרה. הוא הראה שחברת מפעלי המים Southwark ו- Vauxhall מוציאה מים מקטעי התמזה המזוהמים בביוב ומעבירה את המים לבתים, מה שמוביל לשכיחות מוגברת של כולרה. המחקר של שלג היה אירוע מרכזי בתולדות בריאות הציבור והגיאוגרפיה. זה נחשב לאירוע המכונן של מדע האפידמיולוגיה .
שגיאות פרמטריות בתבנית:מקור
שימוש בפרמטרים מיושנים [ תאריך ] [דרוש מקור] [ <span title="This claim needs references to reliable sources. (March 2017)">צורך בציטוט</span> ] שלג כתב:


בהמשך למקום גיליתי שכמעט כל מקרי המוות התרחשו במרחק קצר מהמשאבה [רחוב הרחבה]. היו רק עשרה מקרי מוות בבתים שנמצאו קרוב יותר לשאיבת רחוב אחרת. בחמישה מהמקרים אלה הודיעו לי משפחותיהם של המנוחים כי הם תמיד שלחו למשאבה ברחוב ברוד, משום שהם מעדיפים את המים על פני המשאבות שהיו קרובים יותר. בשלושה מקרים נוספים המנוח היו ילדים שלמדו לבית הספר סמוך למשאבה ברחוב ברוד ...

לגבי מקרי המוות שאירעו ביישוב השייך למשאבה, היו 61 מקרים בהם התבשרתי כי המנוחים נהגו לשתות את מי המשאבה מרחוב ברוד, ללא הרף או מדי פעם ...

התוצאה של החקירה, אם כן, היא כי לא התרחשה התפרצות או שכיחות מיוחדת של כולרה בחלק זה של לונדון, למעט בקרב האנשים שהיו נוהגים לשתות את המים של המשאבה הנזכרת לעיל.

קיימתי ראיון עם מועצת שומרי הקהילה של סנט ג'יימס בערב ה- 7 בספטמבר [7 בספטמבר], וייצגתי להם את הנסיבות לעיל. בעקבות הדברים שאמרתי, ידית המשאבה הוסרה למחרת.

אנדרטה לבית ג'ון סנואו ובית הציבור ברחוב ברודוויק, סוהו

מאוחר יותר גילו החוקרים כי הבאר הציבורית הזו נחפרה רק 3 רגל (0.91 מטרים) מבור ספיגה ישן שהחל לדלוף חיידקים צואתיים. חיתול הבד של תינוק, שנדבק בכולרה ממקור אחר, נשטף בבור הספיגה הזה. פתיחתו הייתה במקור מתחת לבית סמוך, שנבנה מחדש רחוק יותר לאחר שריפה. העיר הרחיבה את הרחוב ובור הספיגה אבד. זה היה מקובל באותה תקופה שיש בור שקע תחת רוב הבתים. מרבית המשפחות ניסו לאסוף את השפכים הגולמיים שלהם בתמזה כדי למנוע את בור הבורות שלהם להתמלא מהר יותר מכפי שהביוב יכול להתפרק לאדמה. [24]

תומאס שפטר ביצע מחקרים דומים והשתמש במפה מבוססת-נקודה למחקר כולרה באקסטר, שבע שנים לפני ג'ון סנואו, אם כי זה לא זיהה את בעיית אספקת המים שאחראית אחר כך. [25]

מחלוקת פוליטית

לאחר שכיפת מגיפת הכולרה, החליפו גורמים בממשל את ידית המשאבה של רחוב ברוד. הם הגיבו רק לאיום הדחוף שנשקף לאוכלוסייה, ואחר כך דחו את התיאוריה של סנואו. לקבל את הצעתו היה פירושו לקבל בעקיפין את הדרך הצואלית-דרך הפה להעברת מחלות, שהייתה לא נעימה מכדי שרוב הציבור יכול להרהר בה. [26]

רק ב -1866 הבין וויליאם פאר, אחד המתנגדים הראשיים של שלג, את תוקף האבחנה שלו כשחקר התפרצות נוספת של כולרה בברומלי על ידי באו והוציא הוראות מיידיות כי אסור לשתות מים לא רותחים. [27]

פאר הכחיש את ההסבר של שלג כיצד בדיוק הפיגו המים המזוהמים כולרה, אם כי הוא קיבל כי למים היה תפקיד בהתפשטות המחלה. למעשה, חלק מהנתונים הסטטיסטיים שאסף פאר סייעו לקידום דעותיו של ג'ון סנואו. [28]

פקידי בריאות הציבור מכירים במאבקים הפוליטיים בהם הסתבכו הרפורמיסטים לעתים קרובות. [29] במהלך הרצאת הפומפנדל השנתית באנגליה, חברי אגודת ג'ון שלג מסירים ומחליפים ידית משאבה המסמלת את האתגרים המתמשכים להתקדמות בבריאות הציבור. [30]

חיים אישיים

השלג הפך לצמחוני בגיל 17 והיה לטיוטלר . [31] הוא חיבק דיאטה צמחונית ביצה -לקטו בכך שהוסיף את ירקותיו במוצרי חלב וביצים. בדיאטה זו הצטיין בשחייה. לימים הפך לטבעוני . באמצע שנות ה -40 של המאה ה -19, בריאותו התדרדרה והוא סבל מהפרעת כליות אותה ייחס לתזונה הטבעונית שלו, אז הוא לקח אכילת בשר ושתיית יין. הוא המשיך לשתות מים טהורים (דרך הרתחה) לאורך חייו הבוגרים. הוא מעולם לא התחתן. [32]

בשנת 1830, שלג הפך לחבר בתנועת הרוח . בשנת 1845 הוא הפך לחבר בחברת הטמפרנס של יורק. [31] לאחר שבריאותו פחתה רק בערך בשנת 1845 הוא צרך מעט יין כדי לסייע בעיכול.

שלג התגורר ברחוב סאקוויל 18 בלונדון משנת 1852 למותו בשנת 1858. [33]

שלג לקה בשבץ מוחי בעת שעבד במשרדו בלונדון ב- 10 ביוני 1858. הוא היה אז בן 45. [34] הוא מעולם לא התאושש ונפטר ב -16 ביוני 1858. הוא נקבר בבית העלמין ברומפטון . [35]

מורשת וכבוד

מצבת הלוויה, בית עלמין ברומפטון, לונדון
לוח כחול שהוקם על ידי החברה המלכותית לכימיה
  • לוח מציין את שלג ואת עבודתו משנת 1854 במקום משאבת המים ברחוב ברוד (כיום רחוב ברודוויק). היא מציגה משאבת מים שהידית שלה מוסרת. המקום בו עמדה המשאבה מכוסה גרניט אדום.
  • בית ציבור בקרבת מקום נקרא לכבודו "השלג ג'ון". [36]
  • אגודת ג'ון שלג נקראת לכבודו, והחברה נפגשת באופן קבוע בפאב ג'ון סנואו. הרצאה שנתית של פומפנדל מועברת בכל ספטמבר על ידי רשות מובילה בתחום בריאות הציבור העכשווי.
  • קברו בבית העלמין ברומפטון, לונדון, מסומן באנדרטה להלוויה.
  • ביורק מציב לוח כחול בקצה המערבי של פארק אין, מלון ברחוב הצפון, את ג'ון סנואו.
  • יחד עם חלוץ חבר ההרדמה ג'וזף תומאס קלובר, סנואו הוא אחד התומכים ההראלדים של המכללה המלכותית להרדמה . [37]
  • איגוד המרדימים של בריטניה ואירלנד מעניק את פרס ג'ון סנואו, מלגה לסטודנטים לרפואה לתארים מתקדמים העוסקים במחקר בתחום ההרדמה .
  • למרות הדיווחים כי שלג הוענק פרס על ידי מכון דה פראנס על חיבורו בכולרה בשנת 1849, [38] מכתב מאת המכון מ -1950 מציין כי הוא קיבל רק מועמד לכך. [39]
  • בשנת 1978 הוקמה חברת מחקר וייעוץ לבריאות הציבור, ג'ון סנואו, אינק .
  • בשנת 2001 נוסד מכללת ג'ון סנואו בקמפוס המלכה של אוניברסיטת דוראם בסטוקטון און טיז .
  • בשנת 2009 נפתח תיאטרון ההרצאות של ג'ון סנואו על ידי HRH The Princess Royal בבית הספר ללונדון לרפואה היגיינה וטרופית .
  • בשנת 2013 הדפיס ה- Lancet תיקון מההספד הקצר שלו בנושא שלג, שפורסם במקור בשנת 1858: "כתב העת מקבל את ההנחה כי חלק מהקוראים עלולים לטעות להסיק כי הלנצ'ט לא הצליח להכיר בהישגיו המדהימים של ד"ר סנואו בתחום האפידמיולוגיה, ובמיוחד עבודתו בעלת החזון במטרה להסיק את אופן ההעברה של כולרה מגיפה. " [40]
  • בשנת 2016 פרסמה קתרין טנסלי חשבון בדיוני המבוסס על פעילותו של שלג, ברומן ההיסטורי שלה "הרופא מרחוב הרחוב" (ספרי טרבדור).
  • בשנת 2017 הקים יורק סיוויק אמון אנדרטה לזכרו של ג'ון סנואו בצורת משאבה שהידית שלה הוסרה, לוח כחול ולוח פרשנות, בנורת 'סטריט גארדן, יורק, בסמוך לעיר הולדתו.
  • סדרת הטלוויזיה ויקטוריה משנת 2019 בפרק העונה השלישית "גופים זרים", ג'ון סנואו פוגש את המלכה ויקטוריה (לא נקבע תאריך אך זה קרה בשנת 1854) ובעזרת המלכה, יש לרשות הרשויות המקומיות להסיר את ידית המשאבה של רחוב רחוב. (הם לא הזכירו את השימוש שלו בכלורופורם בשנת 1853 במלכה ללידה. )

ראה גם

  • ויליאם באד, זיהה כי כולרה מדבקת
  • מפת הרפאים, ספר על אפידמיולוגיה של כולרה
  • פלורנס נייטינגייל, מייסדת הסיעוד המודרני
  • פיליפו פאצ'יני, כולרה מבודדת
  • ג'וזף בזאלטגט, מהנדס ביוב בלונדון

הפניות


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

  1. ^ "John Snow". Encyclopædia Britannica. 2018-03-08. נבדק ב-2018-03-12.
  2. ^ 1 2 Brody, H. (2003). Cholera, Chloroform, and the Science of Medicine: A Life of John Snow. Oxford University Press. p. 30. ISBN 9780199747887. A Life of John Snow Peter Vinten-Johansen, Howard Brody, Nigel Paneth, Stephen ... The senior surgeon was Thomas Michael Greenhow (1792–1881)....Consider also T. M. Greenhow: “When patients rally from collapse, it is often most difficult to ascertain on what causes....
  3. ^ Wedding Record of William Snow and Frances Empson, Huntington All Saints, 24/05/1812
  4. ^ Census 1841
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 Ramsay, Michael A.E. (6 בינואר 2009). "John Snow, MD: anaesthetist to the Queen of England and pioneer epidemiologist". Proceedings (Baylor University. Medical Center). 19 (1): 24–28. doi:10.1080/08998280.2006.11928120. PMC 1325279. PMID 16424928. {{cite journal}}: (עזרה)
  6. ^ Ball, Laura (2009). "Cholera and the Pump on Broad Street: The Life and Legacy of John Snow". {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה)
  7. ^ Thomas, KB. (1973) "John Snow" in Dictionary of Scientific Biography. Vol 12. New York, NY: Charles Scribner's Sons; pp. 502–503.
  8. ^ Smith, D. (2017). Water-Supply and Public Health Engineering. Routledge. ISBN 9781351873550. ....Dr T.M. Greenhow, a Newcastle colleague of Dr John Snow, had published: Cholera: its non–contagious nature, and the best means of arresting its progress shortly ...
  9. ^ Greenhow, Thomas M. (1852). "Cholera from the east. A letter addressed to Mayor of Newcastle-upon-Tyne James Hodgson, Esq". E. Charnley.
  10. ^ "London Epidemiology Society". UCLA. נבדק ב-22 באוקטובר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "The Lancet London: A Journal of British and Foreign Medicine ..., Volume 1... Epidemiological Society". Elsevier. 1856. p. 167. The following members of the Epidemiological Society (10 gentleman) took part in the discussion....Drs. Snow, Greenhow...
  12. ^ Frerichs, R. "London Epidemiological Society". Depatment of Epidemiological (UCLA). נבדק ב-18 במרץ 2019. ...dreadful scourge, the cholera ....Snow was q founding member of .....(Tucker's) stimulating words lead to a meeting on March 6, 1850 in Hanover Square, within walking distance of the Broad Street pump in the Soho region of London. It was here that the London Epidemiological Society was born. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Dunnigan, M. (2003). "Commentary: John Snow and alum-induced rickets from adulterated London bread: an overlooked contribution to metabolic bone disease". International Journal of Epidemiology. 32 (3): 340–1. doi:10.1093/ije/dyg160. PMID 12777415.
  14. ^ Snow, J. (1857). "On the Adulteration of Bread As a Cause of Rickets". The Lancet. 70 (1766): 4–5. doi:10.1016/S0140-6736(02)21130-7.

    Reedited in Snow, J. (2003). "On the adulteration of bread as a cause of rickets" (PDF). International Journal of Epidemiology. 32 (3): 336–7. doi:10.1093/ije/dyg153. PMID 12777413.
  15. ^ John Snow (1813–58). sciencemuseum.org.uk
  16. ^ "Anesthesia and Queen Victoria". John Snow. Department of Epidemiology UCLA School of Public Health. נבדק ב-21 באוגוסט 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Snow, John (1847) On the Inhalation of the Vapor of Ether. ph.ucla.edu
  18. ^ Snow, John (1858) On Chloroform and Other Anaesthetics and Their Action and Administration. London: John Churchill
  19. ^ 1 2 Caton, Donald (בינואר 2000). "John Snow's Practice of Obstetric Anesthesia". Anesthesiology: The Journal of the American Society of Anesthesiologists. 92 (1): 247. {{cite journal}}: (עזרה)
  20. ^ Snow, John (1849). On the Mode of Communication of Cholera (PDF). London: John Churchill.
  21. ^ Snow, John (1855). On the Mode of Communication of Cholera (2nd ed.). London: John Churchill.
  22. ^ Gunn, S. William A.; Masellis, Michele (2007). Concepts and Practice of Humanitarian Medicine. Springer. pp. 87–. ISBN 978-0-387-72264-1.
  23. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם שלג 1855
  24. ^ Klein, Gary (2014). Seeing What Others Don't. p. 73. ISBN 978-1480592803.
  25. ^ Shapter, Thomas (1849). The History of the Cholera in Exeter in 1832. London: John Churchill.
  26. ^ Chapelle, Frank (2005) Wellsprings. New Brunswick, New Jersey: Rutgers University Press. p. 82. ISBN 0-8135-3614-6
  27. ^ Cadbury, Deborah (2003). Seven Wonders of the Industrial World. London and New York: Fourth Estate. pp. 189–192. {{cite book}}: לא תקין |ref=harv (עזרה)
  28. ^ Eyler, John M. (באפריל 1973). "William Farr on the Cholera: The Sanitarian's Disease Theory and the Statistician's Method". Journal of the History of Medicine. 28 (2): 79–100. doi:10.1093/jhmas/xxviii.2.79. PMID 4572629. {{cite journal}}: (עזרה)
  29. ^ Donaldson, L.J. and Donaldson, R.J. (2005) Essential Public Health. Radcliffe Publishing. ISBN 1-900603-87-X. p. 105
  30. ^ "Pumphandle Lectures". johnsnowsociety.org. The John Snow Society. נבדק ב-1 במאי 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ 1 2 Mather, J. D. (2004). 200 Years of British Hydrogeology. London: The Geological Society. p. 48. ISBN 1-86239-155-6
  32. ^ Snow, Stephanie J. (2004) "Snow, John (1813–1858)" in Oxford Dictionary of Biography.
  33. ^ JOHN SNOW'S HOMES. UCLA Department of Epidemiology, 2014. Retrieved 6 June 2014.
  34. ^ Johnson, Steven (2006). The Ghost Map. Riverhead Books. p. 206. ISBN 1-59448-925-4.
  35. ^ "List of notable occupants". Brompton Cemetery. אורכב מ-המקור (HTTP) ב-23 באוגוסט 2006. נבדק ב-21 באוגוסט 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ Punt, Steve. "Birmingham". http://www.bbc.co.uk/programmes/b042zcqm.
  37. ^ "The College Crest". The Royal College of Anaesthetists. 2014. אורכב מ-המקור ב-12 בספטמבר 2014. נבדק ב-12 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ S. William Gunn; M. Masellis (2008). Concepts and practice of humanitarian medicine. Springer Science & Business Media. p. 87. ISBN 978-0-387-72263-4. institut de france and john snow. Google Books
  39. ^ "John Snow and the Institute of France". Med Hist. 3 (3): 249–251. ביולי 1959. doi:10.1017/s0025727300024662. PMC 1034490. {{cite journal}}: (עזרה)
  40. ^ Hempel, S. (2013). "John Snow". The Lancet. 381 (9874): 1269–1270. doi:10.1016/S0140-6736(13)60830-2. PMID 23589914.

מקורות

קישורים חיצוניים

[[קטגוריה:נפטרים ב-1858]] [[קטגוריה:ילידי 1813]]

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27ון_סנואו_(רופא)&oldid=27580115"