אמא פולאר
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
 | |
| לידה |
16 באפריל 1851 נבר, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
7 במאי 1931 (בגיל 80) מון-סן-מישל, צרפת |
  | |
אמא פּוּלאר או מֶר פּוּלאר, בשמה האמיתי "אן בּוּטיאוֹ" או "אנֶט בוּטיאוֹ" (בצרפתית: Mère Poulard, כינויה של Annette Boutiaut או Anne Boutiaut, 16 באפריל 1851 - 7 במאי 1931) הייתה טבחית צרפתייה, שנודעה בעולם בזכות בית האירוח שלה ובזכות החביתה המיוחדת שלה, Le Mont-Saint-Michel.
רקע משפחתי וצעירותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנט נולדה בשנת 1851 בעיר נוור. אביה קלוד בוטיאו עבד כפועל יומי בשדות הירק של הפרבר מוּאֶס בנוור, ואמה נהגה להביא בכל בוקר את הירקות שנקטפו לשוק סנט-אריגל. אנט, בעלת השכלה מועטה, עבדה מנעוריה במשק בית וכחדרנית אצל אדואר קוֹרוֹאיֶה, אדריכל ראשי אחראי על המונומנטים ההיסטוריים בצרפת.
בשנת 1872 נשלח האדריכל קורואייה לשקם את בניין המנזר שבמון-סן-מישל בנורמנדיה. יחד עם משפחתו הגיעה לשם גם אנט, העוזרת הצעירה. שם הכירה את ויקטור פולאר, בנו של האופה המקומי שהפך לבעלה. חתונתם התקיימה בפריז בכנסיית "סן פיליפ די רוּל" כשהאדריכל אדואר קורואייה היה שושבינה.
ככל הנראה הוא זה שתרם לארגון הטקס במקום כזה שלא היה נגיש לבני המעמד הנמוך מהפרובינציה.
"טט ד'אור"[עריכת קוד מקור | עריכה]
במון-סן-מישל למדה פולאר כתיב ובחשבון אצל נזירה מורה ביישוב. אחרי נישואיה התחילה לנהל עם בעלה פונדק צנוע הקרוי "ל'אוסטלרי דה לה טט ד'אור" (אכסניית "ראש הזהב" La Tête d'Or). לקוחותיהם לא היו רבים: קומץ עולי רגל, כמה ארכאולוגים, אמנים ו"אנשי עולם", להבדיל מההמונים הגודשים בימינו את המקום. מה גם שבאותם הימים, לפני בניית הסכר, המבקרים היו תלויים במחזור הגאות והשפל ויכלו להגיע בהתאם אליו בכל שעה שביממה. משום כך היו צריכים להיות מוכנים להשביע את תאבונם מיד עם הגעתם.
אנט מצאה פתרון לבעיית ההסעדה הבלתי סדירה על ידי הגשה מידית של חביתה מתוצרתה, בזמן ההמתנה למנה העיקרית. החביתה טוגנה על אש בתוך האח. את המוצר, שהיה ורדרד, עסיסי (baveux), חם וטעים להפליא, הגישה בעלת הבית בעצמה. בסופו של דבר הפכה החביתה לגולת הכותרת של המקום, יותר מכל שאר המנות הידועות בטיבן (כמו למשל הקוטלטים מטלה "פּרֶה-סָלֶה" (pré-salé), "סוטה" תפוחי-האדמה בחמאה, רונדלת (rouelle) בשר העגל ב"קסרול". מוניטין המנות ובראשן החביתות הוביל לשגשוגו המהיר של בית הארחה.
"אמא פולאר"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1888 עזבו ויקטור ואנט פולאר את האכסניה הוותיקה שלהם ורכשו את המלון "ליון ד'אור" ("אריה הזהב"). הם הרסו את המבנה ובנו במקומו מלון מרשים ופונקציונלי. ועל שלט המלון נכתב: "לחביתה המפורסמת של אמא פולאר". בהמשך גם ילדיה של אנט, ויקטור ואלפונס, פתחו בעקבות הוריהם בתי מלון אך אלה התחרו זה בזה.
הפרסום[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית ההארחה של אמא פולאר זכה לפרסום רב הודות לאיכות החביתות והאירוח ה"ביתי" שהציע. בעיתונים בפריז היה אפשר לקרוא: "אסור לבקר במון-סן-מישל בלי לטעום את החביתה". במהרה אלמונים וידועני התקופה, נסיכים ומלכים, דיפלומטים ומדענים, אמנים, פוליטיקאים וכוכבי במה וקולנוע התגודדו על יד האח של אמא פולאר. בלטה במיוחד גישתה האמהית הנעימה של בעלת המקום, שהייתה מגישה בפשטות שירות אישי תוך כדי יצירת רושם שאין היא נותנת משקל רב לעניינים "פחותי חשיבות" כמו עריכת החשבון וגביית התשלום. בגלל גישה זו היא נחלה הפסדים, אך עמדה בסירובה להעסיק קופאית או לתגבר את צוות המלצרים המצומצם. עם לקוחותיה נמנו לאופולד השני, מלך הבלגים (שניסה פעם ללא הצלחה לשכנע את אמא פולאר להגיש לו את הארוחה על הטראסה, בניגוד לנוהליה הקפדניים) וז'ורז' קלמנסו.
בראשית שנות ה־20 של המאה ה־20 בנו לעצמם בני הזוג פוּלאר בית חדש. ב־15 בינואר 1923, בנוכחות אורחים רבים, חגגו שם את "חתונת הזהב" שלהם.
אנט פולאר נפטרה ב־7 במאי 1931 ונקברה על יד בעלה, בבית הקברות הקטן של מון-סן-מישל.
מקורות וקישורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פיליפ מולה, על סודות המתכון של אמא פולאר, בעיתון "לה דבואר" 20 בינואר 2007 (בצרפתית)
- ספרו של הכומר אמיל קויאר ממון-סן-מישל על אמא פולאר - ברשת, Emile Couillard, La Mère Poulard, Editions Pierre Grossuet, Paris, 1931 (בצרפתית)
- על תולדות מון-סן-מישל
- אתר בית הארחה אמא פולאר (באנגלית)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
Andre Castelot - L'histoire à table Libraire Academique Perrin, Paris (אנדרה קסטלו - ההיסטוריה על יד השולחן 1972, הספרייה האקדמית פרן, פריז, 1972) (בצרפתית)
