אמא פולאר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
שלט בית הארחה "אמא פולאר" במון-סן-מישל

אמא פּוּלאר או מֶר פּוּלאר, בשמה האמיתי "אן בּוּטיאוֹ" או "אנֶט בוּטיאוֹ" (בצרפתית Mère Poulard ‏ כינויה של Annette Boutiaut או Anne Boutiaut, ‏ 16 באפריל 1851 - 7 במאי 1931 היא טבחית צרפתייה, שנודעה בעולם בזכות בית ההארחה שלה ובזכות החביתה המיוחדת שלה, Le Mont-Saint-Michel.

רקע משפחתי וצעירותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנט נולדה בשנת 1851 בעיר נוור. אביה קלוד בוטיאו עבד כפועל יומי בשדות הירק של הפרבר מוּאֶס בנוור, ואמה נהגה להביא בכל בוקר את הירקות הקטופים לשוק סנט-אריגל. אנט, בעלת השכלה מועטה, עבדה מנעוריה במשק בית וכחדרנית אצל אדואר קוֹרוֹאיֶה, אדריכל ראשי אחראי על המונומנטים ההיסטוריים בצרפת.

בשנת 1872 נשלח האדריכל קורואייה לשקם את בניין המנזר שבמון-סן-מישל בנורמנדיה. יחד עם משפחתו הגיעה לשם גם אנט, העוזרת הצעירה. שם הכירה את ויקטור פולאר, בנו של האופה המקומי שהפך לבעלה. חתונתם התקיימה בפריז בכנסיית "סן פיליפ די רוּל" כשהאדריכל אדואר קורואייה היה שושבינה.

ככל הנראה הוא זה שתרם לארגון הטקס במקום כזה שלא היה נגיש לאדם עני מהפרובינציה.

"טט ד'אור"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במון-סן-מישל השלימה אנט פולאר לימודים בכתיב ובחשבון אצל נזירה מורה ביישוב. אחרי נישואיה, התחילו היא ובעלה לנהל פונדק צנוע הקרוי "ל'אוסטלרי דה לה טט ד'אור" (אכסניית "ראש הזהב" La Tête d'Or) לקוחותיהם לא היו רבים: קומץ עולי רגל, כמה ארכאולוגים, אמנים ו"אנשי עולם", להבדיל מההמונים הגודשים בימינו את המקום. מה גם שבאותם הימים, לפני בניית הסכר, המבקרים היו תלויים במחזור הגאות והשפל ויכלו להגיע בהתאם אליו בכל שעה שביממה. משום כך היו צריכים להיות מוכנים להשביע את תאבונם מיד עם הגעתם.

אנט מצאה פתרון לבעיית ההסעדה הבלתי סדירה על ידי הגשה מידית של חביתה מתוצרתה, בזמן ההמתנה למנה העיקרית. החביתה טוגנה על אש שנדלקה מערמת עצים יבשים בתוך האח. את המוצר, שהיה ורדרד, עסיסי (baveux), חם וטעים להפליא, הגישה בעלת הבית בעצמה. בסופו של דבר הפכה החביתה גולת הכותרת של המקום, יותר מכל שאר המנות, הידועות בטיבן ( כמו למשל הקוטלטים מטלה "פּרֶה-סָלֶה" (pré-salé) , "סוטה" תפוחי-האדמה בחמאה, רונדלת (rouelle) בשר העגל ב"קסרול". שם המטבח, וקודם כל, של החביתות, הביא לשגשוג מהיר של בית הארחה.

"אמא פולאר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1888 עזבו ויקטור ואנט פולאר את האכסניה הוותיקה שלהם כדי לרכוש את המלון "הוטל די ליון ד'אור" ("אריה הזהב"). הם הרסו אותו ובנו במקומו מלון מרשים ופונקציונלי ועל השלט נכתב: "לחביתה המפורסמת של אמא פולאר" בהמשך גם ילדיה של אנט, ויקטור ואלפונס, פתחו בתי מלון שהתחרו ביניהם, לפי דוגמת הוריהם.

הפרסום[עריכת קוד מקור | עריכה]

האכסניה של אמא פולאר במון-סן-מישל

בית ההארחה של אמא פולאר זכה לפרסום רב הודות לאיכות החביתות והאירוח ה"ביתי". בעיתונים בפריז היה אפשר לקרוא: "אסור לבקר במון-סן-מישל בלי לטעום את החביתה". במהרה אלמונים וידועני התקופה, נסיכים ומלכים, דיפלומטים ומדענים, אמנים, פוליטיקאים וכוכבי במה וקולנוע התגודדו על יד האח של אמא פולאר. בלטה במיוחד גישתה האמהית הנעימה של בעלת המקום, שהייתה מגישה בפשטות שירות אישי תוך כדי יצירת רושם שאין היא נותנת משקל רב לעינינים "פחותי חשיבות" כמו עשיית החשבון וגביית התשלומים. בגלל גישה זאת אף היו לה הפסדים, אך היא העדיפה עד הסוף לא להעסיק קופאית או הרבה מלצרים. עם לקוחותיה נמנו לאופולד השני, מלך הבלגים (שניסה פעם ללא הצלחה לקבל את הארוחה על הטראסה, בניגוד לנוהליה הקפדניים של אמא פולאר) וז'ורז' קלמנסו.

הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-20 של המאה ה-20 בנו לעצמם בני הזוג פוּלאר - בית יפה על ההר. ב-15 בינואר 1923 בנוכחות אורחים רבים בילו שם את "חתונת הזהב" שלהם. אנט פולאר נפטרה ב-7 במאי 1931 ונקברה על יד בעלה בבית הקברות הקטן של מון-סן-מישל.

מקורות וקישורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Emile Couillard La Mère Poulard, Editions Pierre Grossuet, Paris, 1931. (בצרפתית)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Andre Castelot - L'histoire à table Libraire Academique Perrin, Paris (אנדרה קסטלו - ההיסטוריה על יד השולחן 1972, הספרייה האדקמית פרן, פריז, 1972 - בצרפתית)