אמילי סרטין
 | |
| לידה |
17 במרץ 1841 פילדלפיה, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
17 ביוני 1927 (בגיל 86) פילדלפיה, ארצות הברית |
| תחום יצירה |
ציור |
| פרסים והוקרה |
פרס מרי סמית |
  | |
אמילי סרטין (באנגלית: Emily Sartain; 17 במרץ 1841 – 17 ביוני 1927) הייתה ציירת אמריקאית. היא הייתה האישה הראשונה באירופה ובארצות הברית שעשתה חריטה בשיטת המצוטינט, והאישה היחידה שזכתה במדליית זהב ביריד העולמי בפילדלפיה בשנת 1876.
ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמילי סרטין נולדה בפילדלפיה, פנסילבניה ב־17 במרץ 1841. היא הייתה החמישית מבין שמונה ילדים של המוציא לאור מפילדלפיה ג'ון סרטין וסוזנה לונגמייט סווינה סרטין.[1]
בשנת 1858 אמילי סרטין סיימה את לימודיה בבית הספר הרגיל בפילדלפיה.
ג'ון סרטין לימד את בתו אומנות, כולל טכניקת חריטת המצוטינט[2] שהייתה תהליך מועדף באנגליה ליצירת הדפסים באיכות גבוהה של ציורים. ג'ון סרטין האמין בשוויון הזדמנויות לנשים ועודד את בתו להמשיך בקריירה. הוא משכן את ביתו והעניק לה "חינוך של ג'נטלמן" באמנות יפה בכך שלקח אותה לסיור הגדול באירופה החל מקיץ 1862. הם התחילו במונטריאול וקוויבק ואז הפליגו לאירופה. היא נהנתה מערי העולם הישן, בעיקר פירנצה ואדינבורו, הלובר, ציורי רנסאנס איטלקיים, ואמנים כמו דנטה.
אמילי סרטין החליטה במהלך הטיול שהיא רוצה להפוך לאמנית. במהלך מסעותיהם נודע להם כי ויליאם סרטין, אחיה, התגייס במהלך מלחמת האזרחים (1861–1865). הם חזרו בחיפזון לארצות הברית כאשר נודע לג'ון ואמילי כי צבא המדינות הקונפדרציות התקדם בפנסילבניה, [7] עד מערבית לפילדלפיה.
מילדיהם של ג'ון וסוזנה סרטין, סמואל (1830–1906), הנרי (1833–1895), ויליאם (1843–1925) ואמילי היו ציירים, חרטים, ומוציאים לאור.[3] סרטין ביקשה את תשומת ליבו של אביה על עבודתה לאורך הקריירה שלה ונהנתה מתמיכתו וקשריו. היא המשיכה לעבוד בטכניקת חריטה מצוטינט שהוא לימד אותה.
אמילי התגוררה עם הוריה בבגרותם, תמכה ודאגה להם בשנותיהם המאוחרות.
בשנת 1886 עברו הוריה למגוריה בבית הספר לעיצוב לנשים בפילדלפיה.
השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמילי סרטין, ציירת וחרטה דיוקנאות, למדה אצל כריסטיאן שוסל ואביה, ג'ון סרטין. באקדמיה לאמנויות פנסילבניה. היא פגשה את תומאס אייקינס באקדמיה הביוגרף הנרי אדמס מאמין שהיה להם "הרומן הידוע הראשון". מערכת היחסים הרומנטית שלהם הסתיימה לאחר שאייקינס נסע לפריז ללמוד אמנות ונכנע ל"פיתויים של העיר הגדולה " השניים נותרו חברים לכל החיים.
בשנת 1870 פגשה אמילי את מרי קאסאט בפילדלפיה ובשנה שלאחר מכן הם עזבו לפריז, לונדון, פארמה וטורינו כדי ללמוד ציור. הנשים בילו את החורף הראשון באיטליה ולמדו דפוס עם קארלו ריימונדי, שלימד חריטה באקדמיה לאמנויות יפות בפארמה. אמילי סרטין שהתה כארבע השנים בפריז ושיתפה סטודיו עם חברותיה ז'אן רוניי, ופלורנס אסט, הנשים העתיקו זו מזו נתנו ביקורת ועידוד הדדיים. שניים מציוריה של אמילי, התקבלו בסלון בפריס בשנת 1875.
אמילי חזרה לארצות הברית באותה שנה, כשנגמר לה הכסף. הרייט ג'אד סרטין, שהייתה אשתו של אחיה סמואל ורופאה הומאופתית מצליחה, הלוותה לאמילי כסף עבור השכלתה. אמילי האמינה שהרייט ככל הנראה תמשיך לעזור בהוצאות חינוכה בפילדלפיה, שם ההוצאות היו נמוכות יותר וסביר להניח שהיא תצליח למכור את עבודותיה.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמילי סרטין הקימה סטודיו בפילדלפיה בשנת 1875 שם יצרה ציורים ותחריטים. במהלך הקריירה שלה עשתה עותקים של ציורים בגלריות ספרדיות ואיטלקיות, דיוקנאות, ציורי ז'אנר, והייתה האישה הראשונה שעסקה בשיטת החריטה מצוטינט בארצות הברית ובאירופה.[4] בין עבודותיה היו סצנות תקופתיות שתיארו נשים כנועות בעיניים מושפלות כמו ב"אישה האיטלקייה". היא הציגה את עבודותיה בערים לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית והייתה האישה היחידה שזכתה במדליית זהב ביריד העולמי בשנת 1876 בפילדלפיה היא זכתה בפרס מרי סמית עבור התמונה הטובה ביותר שצוירה על ידי אישה בתערוכות 1881 ובשנת 1883 באקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה.
אמילי עבדה כעורכת אמנות בעיתון Our Continent בשנים 1881 - 1883. ולאחר מכן הפכה לעורכת האמנות של "ניו אינגלנד בייגונס" (1883) היא הציגה את עבודותיה בארמון האמנויות היפות ובבניין פנסילבניה של התערוכה הקולומביאנית העולמית בשנת 1893 בשיקגו, אילינוי.
אמילי סרטין הייתה "האישה החדשה" והמתקדמת, עם גיסתה, הקימו את ארגון האישה, מועדון המאה החדשה. נראה כי גיסתה סייעה לה להשיג את העבודות על דיוקנאותיהם של הרופאים המקומיים קונסטנטין הרינג וג'יימס קיילב ג'קסון. בנוסף למימון השכלתה והיותה בעלת בריתה וחונכתה,
בית הספר לעיצוב לנשים בפילדלפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1886 הפכה אמילי סרטין למנהלת בית הספר לעיצוב לנשים בפילדלפיה, בו כיהן אביה כסגן נשיא במשך שנים. היה זה בית הספר לאמנות הגדול ביותר לנשים, זה היה, לדברי הנרי אדמס, "מוסד חלוצי בחינוך מתקדם לנשים." סרטין יישמה שיעורי "ציור חיים" בבית הספר. באמצעות דוגמנים ערומים - גברים ונשים, מה שהיה נדיר עבור אמניות נשים באותה תקופה.[5]
היא יצרה תוכנית מקצועית שנבנתה על הכשרה טכנית ממושכת וסטנדרטים גבוהים. הנשים למדו ליצור יצירות אמנות המבוססות על צורות תלת־ממדיות ואנושיות. היא הכשירה נשים שלימדו אמנות. באמצעות מאמציה היא הביאה את רמת ההוראה בבית הספר לזו של אקדמיה צרפתית ודומה לזו של האקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה.
בתי ספר לעיצוב תעשייתי לנשים נחשבו כמכשירים לכישורי אמנות נמוכים יותר, אך סרטין האמינה כי אמנות טובה מוגדרת יותר על ידי יכולותיה של האמנית מאשר המדיום וכי ניתן היה ליישם אותם עקרונות אסתטיים המשמשים לשיפוט אמנות יפה גם על אמנות מסחרית.
היא הייתה אחראית על הבאת חברי סגל חשובים כמו רוברט אנרי, סמואל מוריי ודניאל גרבר לבית הספר.
היא הייתה מציגה בתערוכות, וחברת חבר שופטים באמנויות יפות,יו"ר ועדת העיצוב של בניין פנסילבניה, ודוברת החינוך לאמנות בתערוכה הקולומביאנית העולמית בשנת 1893.
בשנת 1897 הקימו אמילי סרטין ואליס בארבר סטפנס, מורה בבית הספר, את "מועדון הפלסטיק" בפילדלפיה. היא הייתה נשיאת המועדון משנת 1899 עד 1903 ושוב בשנת 1904 ו -1905. סרטין גם עזרה בהקמת מועדון שלוש האמנויות.
היא הרצתה בלונדון בשנת 1899 בקונגרס הנשים הבינלאומי. בשנת 1900 השתתפה אמילי סרנטין בכנס הבינלאומי הראשון לחינוך לאמנות בפריז. היא הייתה אחת משלושת הצירים מארצות הברית באותה שנה ושוב בשנת 1904 השתתפה בכנס בברן.
היא ניהלה את בית הספר לעיצוב עד 1919 או 1920. אחייניתה, הרייט סרטין, ניהלה את בית הספר לאחר פרישתה. (הרייט הייתה בתו של הנרי)וזכתה לחונכות על ידי דודתה אמילי.
הערכה ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרטין קיבלה תעודות, מדליות ותעודות כהוקרה על שירותה לאמנות ולחינוך, כולל הכרה מטעם החברה הלונדונית לספרות, מדע ואמנות.
כפי שממחישה הקריירה של סרטין, בתי ספר לאמנות העניקו מעמד מקצועי בתחום תרבותי שנשלט בעבר על ידי גברים. אמניות נשים השתמשו בלימודים רשמיים כדי להתמודד עם דימוי החובבנות שהודבקה להן לעיתים קרובות.[6]
עם זאת, בתי הספר לעיצוב במאה התשע-עשרה היו המוסדות הראשונים שהציעו הסמכה מקצועית לנשים בקריירות כמו חינוך לאמנות, עיצוב בדים או איור מגזינים. לפיכך, בתי הספר פתחו מסלולים חסרי תקדים לעצמאות כלכלית נשית.
סרנטין פרשה לסן דייגו בקליפורניה. במהלך הקריירה שלה סרנטין נסעה לאירופה ברוב הקיצים והמשיכה לנסוע לשם כל שנה במהלך פרישתה.
היא נפטרה כשביקרה בפילדלפיה ב־17 ביוני 1927.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אמילי סרטין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Katharine Martinez; Page Talbott; Elizabeth Johns (2000). Philadelphia's Cultural Landscape: The Sartain Family Legacy. Temple University Press. p. 120.
- ^ Philadelphia Museum of Art - Exhibitions - Mezzotints by John Sartain: Philadelphia Printmaker, 1808-1897, www.philamuseum.org (ארכיון)
- ^ "The Sartain family: PAFA's most famous artistic dynasty", web.archive.org, 2015-01-12
- ^ "Emily Sartain: America's First Woman Mezzotint Engraver", AHPCS (ארכיון)
- ^ "Study, (painting). Emily Sartain", siris-artinventories.si.edu (ארכיון)
- ^ Nina de Angeli Walls (1998). "Design school movement". In Linda Eisenmann (ed.). Historical Dictionary of Women's Education in the United States. Westport, Connecticut: Greenwood Press. pp. 129–130. Retrieved October 15, 2014 – via Questia.