פירנצה
ערך זה עוסק בעיר באיטליה. אם התכוונתם לנפה בה נמצאת העיר, ראו פירנצה (נפה).
|
||||||||||||||||||||||||||
| המרכז ההיסטורי של פירנצה | |
|---|---|
 אתר מורשת עולמית |
|
 |
|
| מדינה |  איטליה |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1982, לפי קריטריונים 1, 2, 3, 4, 6 | |
 |
|
פירנצה (באיטלקית: Firenze) עיר בצפון מערב איטליה המשמשת כבירת חבל טוסקנה. בעיר ששוכנת על נהר הארנו מתגוררים כ-600,000 תושבים. קרוב ל-400,000 בתוך העיר ועוד 200,000 בפרברים. בפירנצה רבתי מתגוררים קרוב ל-950,000 תושבים. היא ידועה בעיקר הודות לפריחתה התרבותית ומרכזיותה בתקופת הרנסאנס והודות לעושר האמנותי והארכיטקטוני שלה. בימי הביניים פירנצה נחשבה למרכז הכלכלה והמסחר באירופה. בעבר כונתה העיר אתונה של ימי הביניים. פירנצה מהווה מוקד משיכה תיירותי ממדרגה ראשונה. מעריכים כי מספר התיירים הפוקדים אותה בשנה הוא כ-5 מיליון. בשנת 1982 המרכז ההיסטורי של פירנצה הוכרז אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
העדויות הראשונות על העיר הם משנת 59 לפני הספירה. היא מתוארת כהתיישבות של חיילים שסיימו את שירותם בצבא הרומאי. היא ידעה עליות ומורדות ונשלטה במשך השנים על ידי שליטים רבים ביניהם הביזנטים והפרנקים.
במאה ה-13 החלה פריחתה של פירנצה בין השאר הודות לתעשיית הטקסטיל הענפה ופריחת ענף הבנקאות. בעת מגפת הדבר ב-1348 מנתה העיר 80,000 תושבים. ספרו של יליד העיר ג'ובאני בוקאצ'ו (Giovanni Boccaccio) "דקאמרון", הוא על רקע המגפה, ממנה מתחבאים עשרה אנשים בבית בכפר וכל אחד בתורו במשך עשרה ימים (דקא בלטינית-עשר) מספר סיפור ואוסף הסיפורים הוא הבסיס לספר.
לאחר נסיונות שביתה והפיכה של פועלי הצמר נגד האצולה השלטת חזרו משפחות האצולה לשלוט בעיר. הבולטת במשפחות האצולה ששלטו בעיר, לעתים כדיקטטורים, לעתים כשליטי רפובליקה ולעתים כדוכסים הם משפחת מדיצ'י. תחת שלטונם, העיר פרחה ושגשגה לאורך כל ימי הרנסאנס. יש אף שטוענים כי מקור הרנסאנס הוא בפירנצה.
בשנת 1737 נכבשה העיר על ידי הממלכה האוסטרית למשך יותר ממאה שנה. ב-1859 היא הוחזרה לאיטליה המתאחדת תחת שלטונו של ויקטור עמנואל השלישי. פירנצה הייתה אף בירת איטליה עד שנת 1870, כשרומא צורפה לאיחוד לאחר שנשלטה על ידי האפיפיורים.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 עלה הארנו על גדותיו ואיים להשמיד שכיות חמדה בעיר. שוחרי אמנות רבים נחלצו לעזור כדי להציל אוצרות אמנותיים. עד היום יש בעיר קווים המסומנים על קירות שמציינים עד לאיזה רום הגיעו המים באותו שטפון.
[עריכה] מקורות רומאיים
פירנצה הוקמה על ידי יוליוס קיסר בשנת 59 לפני הספירה כאות הוקרה לחיילים שסיימו את שירותם בצבא הרומי. בתור הכרת תודה לחייליו הוא בחר בעמק פורה עם קרקע עשירה על גדות נהר הארנו. העיר נבנתה בדומה למחנה צבאי בתבנית של לוח שחמט כשהרחובות הראשיים קארדו ודקומאנוס נפגשים בכיכר הקרויה היום "פיאצה דה לה רפובליקה", כיכר מרכזית בעיר גם היום. פירנצה עמדה על הדרך החשובה ויה קסייה, הדרך העיקרית שחיברה בין רומא לצפון איטליה מה שתרם לעיר בהתפתחותה כמרכז מסחרי. הקיסר דיוקלטיאנוס הכריז על פירנצה כבירת הפרובינציה טוסקיה (הממוקמת בסביבות האזור שידוע היום כפרובינציית וברטו), בדרום מזרח מחוז טוסקנה, במאה השלישית לספירה. היום נחשבת העיר בירת טוסקנה.
הקדוש המעונה הראשון של פירנצה היה הקדוש מיניאס. ראשו נכרת בסביבות 250 לספירה במהלך הרדיפות האנטי-נוצריות שערך הקיסר דקיוס. הבסיליקה של סן מינטאו אל מונטה עומדת היום קרוב למקום בו נהרג.
[עריכה] ימי הביניים המוקדמים
מושבה של הבישופות מהמאה הרביעית לערך. העיר הייתה בשלטון ביזנטי ואוסטרוגותי לסירוגין אחרי ששני הממלכות נלחמו על שליטה בעיר רק כדי להפסיד אותה שוב אחר כך. ברגעי שפל המלחמות על העיר צימקו את האוכלוסייה לרמות של 1,000 תושבים.
השלום הוחזר לעיר תחת שלטון הלומברדים במאה השישית. השושלת הקרולינגית כבשה את העיר בשנת 774 והעיר הפכה לחלק מטוסקנה עם העיר לוקה בראשה. האוכלוסייה החלה לחזור לעצמה ולגדול באותה תקופה והמסחר שגשג. ב-854 פירנצה ופיסולה אוחדו למדינה אחת.
[עריכה] ימי הביניים
הוגו הגדול בחר את פירנצה כמקום מגוריו במקום לוקה במאה ה-10. מהלך זה החל את תור הזהב של פירנצה. בשנת 1013 בניית הבסיליקה של סן מיניאטו אל מונטה החלה. חלקה החיצוני שופץ ושונה לסגנון הרומי בין השנים 1059 ו1128. במאה ה-13 היוותה מוקד למאבק בין הגיבלינים שהיו נאמנים לקיסר הרומי והגואלפים תומכי האפיפיור שאחרי ניצחונם התפצלו לשתי סיעות שהיו לאויבות, ה"שחורה" וה"לבנה", שנשלטו על ידי ויירי דה קרצ'י וקורסו דונאטי בהתאמה. הקרבות בין הסיעות הובילו בסופו של דבר לסילוקם של הגולפים הלבנים מאדמת פירנצה וביניהם דנטה אליגיירי. דינו קומפאניי, אחד מהגולפים הלבנים תיעד את המאבק ב"כרוניקות של פירנצה".
למרות הקונפליקט הפוליטי האחרון עלייתה של פירנצה לגדולה לא נעצרה והפכה לאחת הערים החזקות והמשגשגות ביותר באירופה. שקיעתה של היריבה החזקה לשעבר פיזה (הובסה בקרב ב1284 על ידי גנואה וסופחה על ידי פירנצה ב-1406) ועליית המסחר שאחריה בא מהלך אנטי-אריסטוקרטי שהוביל ג'יאנו דה לה בלה הביאו לחקיקת הקובץ "חוקי הצדק" ב1293, שהיו בו עונשים חמורים במיוחד לפשעים מסוימים, במטרה לייצב את השלטון בעיר.
[עריכה] הרנסאנס
מאוכלוסייה שהוערכה בכ-80,000 תושבים לפני המוות השחור שפגע גם בפירנצה ב-1348 25,000 נתמכו על ידי תעשיית הצמר של העיר: ב-1345 היה ניסיון כיבוש כושל של גוזזי צמר (קיומפי) שעלו ב-1378 לניסיון הפיכה נגד השלטון האוליגרכי במה שהיה קרוי "ההפיכה הקיומפית". אחרי הדיכוי שלהם העיר עברה לשלטון של משפחת אלביצי (1382-1434) יריבים מרים של משפחת מדיצ'י. קוסימו דה מדיצ'י היה השליט הראשון, מבית משפחת מדיצ'י, ששלט על העיר מאחורי הקלעים. למרות שטכנית הייתה פירנצה דמוקרטית, כוחו של קוסימו הגיע מרשת של פטרונים ומברית שכרת עם המהגרים החדשים בתקופתו, ה"ג'נטה נובה". העובדה שבני מדיצ'י היו הבנקאים של האפיפיור עזרה להתחזקותם גם כן. ממשיכו של קוסימו היה בנו פיירו שפינה את מקומו אחרי זמן קצר לנכדו של קוסימו לורנזו ב1469. לורנצו היה חובב אומנות גדול והזמין עבודות אצל מיכלאנג'לו, לאונרדו דה וינצ'י ובוטיצ'לי.
אחרי מותו של לורנצו ב-1492 והדחתו של בנו פיירו ב-1494 תמה תקופת השלטון הראשונה של משפחת מדיצ'י והעיר חזרה לשלטון של ממשלה רפובליקנית שהשפעתה נמשכה עד להוצאתו להורג של הרדיקל הדומיניקני ג'ירולמו סבונרולה (1498) שרדיפתו הזמנית את ההומוסקסואליות ותענוגות גוף אחרות הצלה על חילוקי דעות אחרים בנושא הדת. למרות ששלטונו הצליח לזמן קצר כשהגיע זמנו אחרי ארבע שני הוא נשרף על המוקד.
שליט אינדיבידואלי בולט נוסף בתקופה זו היה ניקולו מקיאוולי שהאמין שפירנצה תעלה לגדולה בזכות הנהגה חזקה נראה לעיני העם כפוליטיקאי פשטני מדי ואפילו לעתים כשליט כושל. תחת הדרכת משפחת מדיצ'י, מקיאוולי גם כתב את היסטוריית פירנצה ספר שתיאר את היסטוריית העיר. הפירנציאנים הדיחו את שושלת מדיצ'י בפעם השנייה וכוננו שלטון רפובליקני ב-16 במאי 1527. בתמיכת הקיסר והאפיפיור משפחת מדיצ'י חזרו לתמונה בשנת 1537 כדוכסים לפי יורש וב-1569 הם הפכו לדוכסים הגדולים של טוסקנה, ונשארו בשלטון שתי מאות. רק הרפובליקה של לוקה (מאוחר יותר דוכסות) הייתה עצמאית משלטונה של פירנצה בכל רחבי טוסקנה.
לתקופת הרנסאנס בפירנצה היה צד אפל. ארגוני מאפיה היו נפוצים ובעלי השפעה. המשפחות כל הזמן הסתבכו בקרבות קטנוניים על כוח בין אחת לשנייה. מבחינה פוליטית בגידות לא היו נדירות והתרחשו גם בתוך המשפחות.
עלייתן של האמנות, הספרות והמחקר המדעי לגדולה בפירנצה בין המאות ה-14 עד ה-16 היו אפשריות בזכות עסקיה הכלכליים של פירנצה, הבנקאות המפותחת והמסחר שהובילו לתקופה של עושר ומותרות.
בנוסף לכך, המשבר בכנסייה הקתולית (בעיקר חילוקי הדעות לגבי אפיפיורות אביניון הצרפתית והקרע המערבי) יחד עם תוצאות קטסטרופיות של המוות השחור החזירו את הערכיים של ימי הביניים והתוצאה הייתה תרבות הומניסטית שקיבלה רוח גבית מעבודותיו של פטרארקה ובוקאצ'ו. שינויים אלה גם קידמו את מחקרה של האנטיקה הקלאסית מה שעזר ליצור את הרנסאנס. פירנצה הרוויחה מבחינה חומרית ותרבותית מהשינוי החברתי שהתרחש.
[עריכה] פירנצה הטרום מודרנית
היכחדותה של שושלת מדיצ'י והשתלטותו על פירנצה של פרנסיס סטפן ב-1737, דוכסה של לוריאן ובעלה של מריה תרזה האוסטרית הובילו לצירופה של טוסקנה לממלכה האוסטרית. השלטון האוסטרי הסתיים בתבוסה לצרפת וממלכת סרדיניה-פידמונט ב1859 וטוסקנה הפכה לפרובינציה של איטליה המאוחדת ב-1861.
[עריכה] פירנצה באיטליה המאוחדת
פירנצה תפסה את מקומה של טורינו כבירתה של איטליה בשנת 1865 (אחרי איחוד הממלכות הקטנות ותחילת הקמתה של איטליה המוכרת לנו היום), ואירחה את הפרלמנט הראשון של המדינה. שלטונה דוכא אחרי 6 שנים בלבד על ידי הצטרפותה של רומא לממלכה והפיכתה לבירה הרשמית.
[עריכה] פירנצה במאה ה-20
אחרי שאוכלוסייתה הוכפלה במאה ה-19 כמות תושביה של פירנצה גדלה פי שלושה במאה ה-20 עם גידול משמעותי בתיירות, מסחר, כלכלה ותעשייה. במהלך מלחמת העולם השנייה העיר חוותה שלטון גרמני במשך שנה (בין 1943-1944). בזמן הנסיגה הגרמנית פירנצה הוגדרה "עיר פתוחה" (עיר שבעת מלחמה לא מוגנת על ידי הצבא השולט ומאויבה מצופה שלא ישתמש בהפצצות או נשק אחר לכיבושה) מה שמנע ממנה נזק משמעותי כתוצאה מהקרבות. החללים של בעלות הברית שנפלו בקרבות שהובילו למנוסת הכוחות הגרמנים מהעיר נקברו בבתי קברות שנמצאו מחוץ לעיר (אמריקאים במרחק 9 ק"מ מדרום לעיר, בריטים ובני הממלכה של בריטניה הגדולה כמה קילומטרים ממזרח למרכזו של הפלג הצפוני של הארנו).
ב 4 בנובמבר 1966 הוצף מרכז העיר על ידי הארנו ונגרם נזק משמעותי לעיר. לפחות 40 תושבים נהרגו ומיליוני יצירות אומנות וספרים נדירים נפגעו. השלטונות שידעו על שיטפון שצפוי היה להתרחש לא הזהירו את תושבי העיר כלל מלבד שיחת טלפון לצורפים וסוחרי התכשיטים בפונטה וקיו. מתנדבים מכל העולם הגיעו לעיר כדי לעזור להציל את הספרים והאומנות ומעשה זה העלה רעיונות חדשים לשימור יצירות אומנות. אחרי ארבעים שנה יש עדיין עבודות הרוסות המחכות לשחזור.
[עריכה] חשיבותה התרבותית
מלבד היותה מרכז כלכלי, עיקר חשיבותה של פירנצה הוא בתרומתה לאמנות העולם המערבי. בה גם נולדו, חיו ויצרו אישים הקשורים לאמנות, ספרות אדריכלות ומדע. בין השמות די להזכיר את דנטה אליגיירי (מחבר "הקומדיה האלוהית"), רפאל, לאונרדו דה וינצ'י, סנדרו בוטיצ'לי, ג'וטו די בונדונה, דונטלו, פיליפו ברונלסקי, מיכלאנג'לו וורוקיו.
השפע הכלכלי של פירנצה החל מהמאה ה-14 תורגם להישגים והשקעה באמנות, ספרות והמחשבה. רבים מהאומנים בעיר מומנו באופן ישיר על ידי משפחות האצולה ומשפחת מדיצ'י בפרט. פירנצה נודעה גם בזכות האוניברסיטה שלה שנוסדה בשנת 1321 והיא מהעתיקות באירופה.
בשנת 1982 הכריז אונסק"ו על המרכז ההיסטורי של פירנצה כאתר מורשת עולמית.
פירנצה הייתה העיר השנייה להיות בירת התרבות האירופית, היא נשאה את התואר בשנת 1986.
[עריכה] אתרים בעיר
כל כולה של העיר פירנצה נחשב למוזיאון אחד גדול, בה נמצא פסל דוד המקורי של מיכלאנג'לו, וכן פסל הפייטה. אוסף ציורים גדול נמצא בגלריית אופיצי.
בין האתרים החשובים בעיר:
- פאלאצו וקיו (Palazzo Vecchio), מושב הממשל בעבר והעירייה בהווה, ניצב בכיכר הסיניוריה, הכיכר המרכזית של העיר.
- קתדרלת סנטה מריה דל פיורה (הדואומו) בעלת כיפת הענק שבנה פיליפו ברונלסקי. בצמוד לקתדרלה - הקמפנילה די ג'וטו, מגדל הפעמונים שבנה הצייר ג'וטו ליד הקתדרלה. מול הקתדרלה - הבפטיסטריום של פירנצה.
- שער גן העדן הכינוי לדלתות המזרחיות של הבפטיסטריום של פירנצה. הן נחשבות לאחת היצירות הידועות של תקופת הרנסאנס.
- גלריית אופיצי - מוזיאון עתיק המכיל את אחד מאוספי האמנות הגדולים והמרשימים ביותר בעולם. כולל יצירות אמנות רבות של גדולי אמני הרנסאנס.
- פונטה וקיו - הגשר הישן מעל נהר הארנו, המשמש מרכז קניות עם החנויות לאורכו. אפילו בעת ההפגזות הקשות על העיר במלחמת העולם השנייה נזהרו מלפגוע בו.
- גני בובולי - (Giardino di Boboli) - הפארק ההיסטורי של העיר. כולל המערה המלאכותית: La Grotta Grande, או Buontalenti
- פאלאצו פיטי - (Palazzo Pitti) - היה מושבם של שליטי פירנצה מבית מדיצ'י - היום מוזיאון.
- כיכר הרפובליקה (Piazza della Repubblica) - הוקמה במקום בו היה פורום רומאנום. במקום בו Colonna dell'Abbondanza נפגשו הקארדו והדקומנוס - הרחובות המרכזיים בפלורנטינה הרומית. עם הקמת ממלכת איטליה ובחירת פירנצה לבירתה הראשונה הייתה הככר למרכז האורבני החשוב של המדינה החדשה. לשם בניית הככר נהרס השוק הישן (Mercato Vecchio) שכלל גם את הגטו היהודי של העיר שהוקם בשנת 1571.
- תחנת פירנצה סנטה מריה נובלה היא תחנת הרכבת המרכזית של העיר. התחנה, שנחנכה ב-1934 היא אחד המבנים המודרניסטיים החשובים באיטליה. התחנה משרתת כ-59 מיליון נוסעים בשנה וממוקמת סמוך לכנסיית סנטה מריה נובלה בצפון מרכז העיר.
[עריכה] יהדות פירנצה
 |
ערך מורחב – יהדות פירנצה |
יהדות פירנצה מהווה את הקהילה היהודית השלישית בגודלה באיטליה, אחרי יהדות רומא, יהדות מילאנו. מספר היהודים בעיר נאמד ב-1,200. מרכזה של הקהילה הוא בית הכנסת הגדול של פירנצה (Tempio Maggiore Israelitico) אשר הוקם בשלהי המאה ה-19, ונחנך בטקסיות רבה ב-24 באוקטובר 1882 ובעת ביקורו של מלך איטליה אומברטו הראשון ( Re Umberto I) בשנת 1887. באוגוסט 1944, ניזוק בית הכנסת בעת שהגרמנים הנסוגים והפשיסטים האיטלקים ניסו להרסו. אחרי מלחמת העולם השנייה שופץ בית הכנסת . בית הכנסת נמצא בתהליך שיפוצים, בעזרת המדינה, זה שנים רבות. מחוץ לבית הכנסת ניצבת אנדרטת אבן ועליה שמותיהם של 284 יהודי פירנצה שנרצחו בימי השואה.
מניחים כי בפירנצה היה יישוב יהודי כבר בימי הקיסרות הרומאית. הוא התרכז בכניסה לעיר מ"ויה קסייה", הדרך העיקרית שחיברה בין רומא לצפון איטליה. הפריחה של הקהילה החלה בשנת 1396 כאשר היהודים הוזמנו להקים בעיר בנקים. בסוף המאה ה-15, לורנצו דה מדיצ'י עודד את הגירת יהדות ספרד לעיר. במאה ה-16 קובצו היהודית לגטו - מזרחית מ"פיאצה דה לה רפובליקה". במאה ה-19 פונו היהודים מהאזור, אשר ייועד לפיתוח על ידי קבוצת בעלי הון יהודיים. מאז הקהילה היהודית פזורה בכל רחבי העיר.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מדריך אזורי העיר (בעברית)
| פירנצה | ||
|---|---|---|
| אתרים |
גני בובולי • בית הכנסת הגדול של פירנצה • תיאטרו דלה פרגולה • הספרייה הלאומית • הספרייה הלורנציאנית • מסדרון וזארי |
 |
| כיכרות | ||
| כנסיות |
סנטה מריה דל פיורה וקמפנילה די ג'וטו • בזיליקת סנטה קרוצ'ה • סנטה מריה נובלה • הבפטיסטריום של פירנצה (ובו שער גן העדן) • בזיליקת סן לורנצו |
|
| ארמונות | ||
| מוזיאונים |
גלריית אופיצי • האקדמיה לאמנות של פירנצה • המוזיאון הלאומי ברג'לו • מוזיאון הדואומו |
|
| גשרים | ||
