ציור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציור נוף בצבעי שמן, בסגנונו האימפרסיוניסטי של אלפרד סיסלי
כלים המשמשים לציור
ילדות מציירות

ציור הוא תחום באמנות המתאר את היצירה באופן גרפי על גבי משטח בעזרת צבע, היוצר קוים וכתמים. בעזרת טכניקות שונות, הצייר יכול ליצור אשליה של אור, תנועה, נפח ועומק; דרך הציור, יכול האמן לבטא רגשות, דעות, והשקפת עולם.

כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציור נחשב לאחת מצורות האמנות הקלאסיות, עם תיעוד לאורך אלפי שנים של תרבות אנושית. בחלוקה קטגורית הנפוצה בימינו, ציור מצוי תחת אמנות פלסטית, בכפיפה אחת עם הדפס, פיסול, תבליט ועוד. בתפישה הציבורית כיום ציור נחשב לעתים רבות כסמל לאמנות, אף על פי שלאורך השנים נתפש תפקידו של הצייר לעתים כבעל מלאכה, מורה ואף איש דת.

בכל מחוזות התרבות האנושית קיים תיעוד של עבודות ציור, בסגנונות שונים שנובעים מסביבתו של כל אמן, השפעות דתיות וחברתיות וחומרים זמינים. הסגנונות התפתחו לאורך השנים כתוצר לוואי של כיבוש על ידי תרבויות שונות, התפתחות אזורי מחיה, שינויים דתיים (יוצא דופן בהקשר זה הוא האיקונוקלאזם, איסור פיסול וציור כלשהו, באזור טורקיה בימי הביניים) והתפתחויות טכנולוגיות של הצבע, כלי העבודה, ויכולות השימור של העבודות המוגמרות.

אסתטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציור כחיקוי מציאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפיסה כאילו תפקידו האסתטי של הציור הוא בחיקוי של המציאות ("מימזיס") היה קיים כבר בציור היווני של התקופה הקלאסית וההלניסטית (בידי ציירים כמו אפלס וזאוקסיס), והחלה להופיע מחדש בתקופת הרנסאנס באיטליה. בחיבור "על הציור" ("Della Pittua", 1435), שנכתב בידי לאונה בטיסטה אלברטי, טען המחבר כי תפקידו של הצייר הוא "לרשום באמצעות קווים ולצייר בצבעים על גבי משטח כל גוף נתון באופן כזה, שממרחק קבוע ומעמדה קבועה מראש של הקרן המרכזית, ייראה מה שהוא מייצג - כתבליט, וידמה בדיוק לאותם הגופים המיוצגים".‏[1]

היינריך ולפלין, תיאר את מהותו של הציור כעוסק באופן ראייה חזותי. לעומת הרישום, שגבולותיו הברורים סמלו עבורו את חוש המישוש. "הקפת גבולה של דמות בקו שווה וקבוע", טען ולפלין, "יש בה משהו מן האחיזה ביד גופנית. פעולה שהעין עושתה, משולה לפעולתה של יד שמהלכת וממששת לאורך הגוף".‏[2] בניגוד לכך, משווה ולפלין את פעולת הציור ואת התיאור הציורי לפעולת העין והוא אף מכוון אל הראייה. בכך יוצר האמן מעין "תמונת ראייה".

התפתחות הציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

צייר בעבודתו עם צבעי מים

הציורים הקדומים ביותר הידועים הם הציורים שהאדם הקדמון צייר על קירות המערות. הציורים הללו מעידים שהציירים הקדומים לא ידעו לצייר נפח או עומק באותה התקופה. מהות הציורים הייתה סמלית, והערכה מודרנית היא שמטרתם הייתה כפיית/בקשת מציאות עתידית - ציור של צייד הורג תאו אמור היה להבטיח ציד מוצלח.

במצרים העתיקה האמנות נותרה סמלית. הדמויות אשר הופיעו בה סיפרו על אירועים מסוימים, ובמקרים רבים שולבו בכתב מבוסס איקונות (כתב חרטומים - הירוגליפים).

ברומא וביוון העתיקה הופיעו לראשונה ציורים שנתנו אשליה תלת-ממדית. מטרתם המוצהרת הייתה פיתוח של תמונה ריאליסטית ונעימה לעין, כחיקוי המציאות. אולם, לאחר חורבן האימפריה הרומית ועליית הנצרות מחד, וההשתלטות האסלאם בים התיכון מאידך - חזר הציור להיות דו-ממדי, שמטרתו העיקרית היא לבאר ולהדגים עקרונות דתיים.

בימי הביניים התפתחה באירופה אמנות גותית, מתוך תקופות אמנותיות מוקדמות יותר כגון התקופה הקרולינגית. הציור היה סימבולי, ומטרתו הייתה לפאר את הכנסייה, ולתאר בצורה מוסכמת ומבוססת עקרונות דתיים, על פי עיקרון שנקרא היום "הכתיבה הקדושה". כתוצאה מהגבלה של האמנות לצורתה הפיזית של הכנסייה פותחו ציורים המתאימים לגומחות ארכיטקטוניות, ובנוסף נוצרה אמנות הוויטראז', וויטראז'ים רבים עִטרו חלונות של כנסיות. הנושאים בחלונות אלו היו מגוונים, וכללו תמונות מהנצרות בדומה לקירות, אך גם ייצוגים של חגים חקלאיים הרלוונטיים לעליה לרגל או למתן מעשר לכנסייה.

בפרס, הודו וטורקיה באותה תקופה הציור הוגבל מטעמי דת לאמנות העיטור והאיור של מבנים. התקופה הזו בתרבות המזרח הייתה ייחודית, ונקראת כיום במחקר התקופה איקונוקלאזם.

בתחילת תקופת הרנסאנס, סגנון הציור באירופה הפך ריאליסטי וטבעי יותר. אמנים רבים הפכו את הטבע לנושא ציוריהם ואף הירבו לפתח תאוריות על תפקיד הטבע. התפקיד של הכנסייה הצטמצם מעט, ונראו שוב דמויות מהמיתולוגיות המערביות טרם הנצרות. כפועל יוצא של החזרה לעבר, הוחזרו כללי הפרופורציה שרווחו ביוון העתיקה, וגוף האדם שב להיות נושא מרכזי באמנות. הציירים של תקופת הרנסאנס, כמו ציירי יוון, נהגו להציג את גוף האדם כמושלם.

"ברכת הנימפיאות" (1907) מאת הצייר האימפרסיוניסטי קלוד מונה

באמנות המזרח, בתזמון שונה מזה של תרבות המערב, נוצרה תרבות ציור שונה, בה שלטו בציור קווים ברורים. הציורים היו צבעוניים למדי וענו על כללים אסתטיים מדויקים, שכללו צבעוניות וקומפוזיציה מוגדרת מראש. הסינים ציירו נוף עוד לפני המערב, אך החלל נפרש לגובה ולא לעומק. את הציור הסיני והיפני אפיינו משיחות מכחול מועטות.

בתקופת הבארוק שבאה לאחר הרנסאנס, מטרת הציור חזרה לעודד את האנשים לאמונה ולדבקות בכנסייה. ציירים רבים ציירו מאורעות מכתבי הקודש. אופי הציור בתקופה זו היה דרמטי ביותר: הציורים היו מלאי תנועה, התרחשות ורגש; היה שימוש מאסיבי בצבעים עזים ומשחקים רבים של אור וצל על מנת ליצור אשליה של עומק, וכן להבליט את הדמויות המרכזיות.

במאה ה-18 סגנון זה פינה את מקומו לטובת סגנון מעודן יותר, שהציג את חיי המותרות של האצולה באירופה - זהו סגנון הרוקוקו. בתקופה זו הציורים היו בהירים ועדינים ביותר, שהציגו דמויות אלגנטיות, ללא התנועות המפותלות והשבירות הצורניות שאפיינו את הבארוק.

במאה ה-19 אירעה פריחה נוספת באמנות הציור, עם לידתו של הציור המודרני, שכלל זרמים רבים. הזרם הבולט ביותר באותה תקופה, שפופולרי עד היום, הינו האימפרסיוניזם.

בנוסף, הציור התפתח טכנולוגית בצורה משמעותית לאורך אלף השנים האחרונות, בצבעים הזמינים ובמצע הנפוץ: מעבודה קשה ותובענית בצבעי פרסקו, עירוב של צבען מינרלי עם גיר פעיל וסיד על גבי קירות אבן, התפתחו ציורים על בסיס בד מתוח על מסגרת שצוירו באמצעים נוחים יותר כגון טמפרת ביצים; לאחר הרנסאנס הומצא השימוש בצבעי שמן על בסיס שמנים צמחיים שונים, שהפכו את התהליך של הציור ליותר מדויק וזול; שימוש בצבעי מים התפתח תוך שילוב צבענים בשרף עצים (גומי ערבי בעיקר) ויצר אפשרות נוחה לציור על בדים ונייר; ובתחילת המאה ה-20 פותחו צבעי האקריליק, בהם הצבענים עורבבו בתוצר לוואי של זיקוק נפט (חומצה אקרילית וממנה רזין אקרילי), ויצרה צבעים במחיר וזמינות שווים לכל נפש. כך, מעבודה שהייתה חלקם של אמנים בודדים, דרשה שנים של התמחות ועבודה ועלתה הון עתק, כיום ציור הוא במקרים רבים תחביב להמונים.

טכניקות ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגי צבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טמפרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פרימוורה" (1482), ציור טמפרה על לוח עץ מאת סנדרו בוטיצ'לי.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טמפרה (ציור)

טמפרה היא תערובת של פיגמנט עם חלמון ביצה מהול במים. טכניקה זו הייתה ידועה עוד מימי העת העתיקה. באמנות ימי הביניים שימשה הטמפרה כטכניקה עיקרית ליצירת איקונין ודימויים אחרים. החל מתקופת הרנסאנס ירד קרנה של טכניקה זו לטובת טכניקת הציור בצבע שמן.

באופן מסורתי הציור בטמפרה נעשה על גבי לוחות עץ או על גבי נייר. הצייר מערבב את הפיגמנטים עם חלמון הביצה ומים, ומניח אותם על משטח הציור בעזרת מכחולים רכים. בשל זמן הייבוש המהיר של הצבע נהוג לעבוד בשכבות צבע דקות המונחות זו על גבה של זו. עם ייבושן, מקבל הציור מרקם שטוח ואחיד, אך בעל גוון דהוי של הפיגמנטים. על כן נהוג להשתמש בורנית (וורניש) כדי להעמיק את הגוונים.

פרסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסקו מ"וילת המיסטריות" בפומפיי, המאה ה-1 לספירה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרסקו

פרסקו, (בעברית: תמשיח) הוא טכניקת ציור קיר. הציור נעשה ישירות על גבי שכבת טיח סיד לח. השם "פרסקו" מגיע מהביטוי האיטלקי "a fresco", שפירושו הוא "טרי" או "באופן טרי". בשונה מטכניקות ציור אחרות, בהן הצבע והמצע עליו הוא מצויר מהווים שכבות נפרדות, בטכניקה זו הצבע מתיבש ביחד עם הטיח והופך לחלק אינטגרלי ממנו ומן הקיר.

בציור פרסקו האמן מערבב פיגמנטים במים בלבד ומורח אותם על גבי הטיח. כאשר הטיח מתיבש נוצרת תגובה כימית בינו לבין הפחמן דו-חמצני שבאוויר היוצרת קרום מיקרוסקופי שקוף של קלציום קרבונט על גבי הטיח. קרום זה מכסה גם את הפיגמנט ומגן עליו לאורך זמן. לא ניתן להמשיך את הציור לאחר תחילת תהליך ההתיבשות והיווצרות הקרום, על כן על הצייר לסיים את מלאכתו באותו יום בו התחיל בה. לאחר הייבוש אין האמן יכול לשנות את הדימוי המצויר שבשכבת הטיח ויש לגרד את השכבה ולציירה מחדש.

אמנים שמיומנותם לא הספיקה לציור פרסקאות היו משתמשים בטכניקת הסקו או בטכניקת "מצו פרסקו" ("חצי פרסקו"). בטכניקות אלו האמן מצייר בפיגמנטים מעורבים בחלב סיד על הקיר היבש. בדומה לטכניקת הפרסקו, בעת התיבשות הצבע נוצר אותו קרום של קלציום קרבונט המגן על הצבע, אך בניגוד לטכניקת הפרסקו שכבת הצבע מהווה שכבה נפרדת מהקיר ועל כן פחות עמידה.

צבעי שמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הסערה" (1508), ציור שמן מאת ג'ורג'ונה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבע שמן

על פי מקורות מתקופת הרנסאנס, ובייחוד על פי ג'ורג'ו וזארי, מקורה של טכניקת הציור בצבע השמן הוא בצפון אירופה במהלך המאה ה-15. אמני הרנסאנס הצפוני, ובייחוד יאן ואן אייק, נחשבים כחלוצי השימוש בצבע על בסיס שמן לציור.

צבע השמן מיוצר על ידי ערבוב פיגמנטים עם מדיום על בסיס שמן. בדרך כלל נהוג להשתמש בשמן זרעי פשתן למטרה זו. כדי לדלל את הצבע משתמש הצייר בספירט או טרפנטין, אמצעי היכול גם לזרז את זמן הייבוש של צבעי השמן. העבודה בטכניקה זו נעשית בהדרגה ובשכבות צבע המונחות זו על גבה של זו. היכולת ליצור שכבה נוספת על גבי שכבת ציור קודמת מתאפשרת על ידי ריכוז גבוה יותר של שמן בצבע. אמצעי זה שומר באופן יחסי על שכבות הצבע מפני היווצרותם של סדקים בשכבות תחתונות של הציור, סדקים העלולים לגרום לקילוף הצבע ולהרס הציור.

השימוש בשמן מאפשר לצייר שהות זמן ארוכה עד לייבושו ועל כן הוא הפך למדיום מועדף על ציירים רבים, המנצלים זמן זה לשם יצירה ותיקון של פרטים ביצירה. בדרך כלל חולפים כשישה חודשים עד שציור בצבעי שמן יבש מספיק כדי שיהיה אפשר למרוח אותו בשכבת ורנית (ורניש). אולם, מומחי אמנות טוענים כי איחוי מוחלט של הציור יכול להסתיים כעבור כ-60 עד 80 שנה. מאפיין נוסף של צבע השמן היא נטייתו לקבל גוון צהבהב במהלך השנים, בהתאם לסוג השמן שנבחר לתערובת הצבע.

פסטל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור בפסטל רך, סטניסלב ויספנסקי, שנת 1905
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פסטל

ציור בפסטל הינו אחד מהציורים המוקדמים ביותר הידועים לאדם. השימוש במשחה מעורבת בצבען היה ככל הנראה כלי השימוש בציורי המערות, והתגלגל מאוחר יותר למגוון של שימושים תרבותיים ואמנותיים. הפסטל כפי שאנו מכירים אותו הוא גליל הבנוי מצבען וחומר מעבה, נוקשה למחצה, שניתן לאחוז בו ביד ללא שיתפרק, ולמרוח אותו על משטח מחוספס מאידך. צורה זו התפתחה עוד בימי הביניים והייתה בשימוש בציורים ידועים כבר ברנסאנס. הרכב הפסטל אז היה נוקשה יותר מזה המוכר לנו כיום.

הפסטל התפתח עם השנים, וכיום ניתן לחלקו לשלול קטגוריות השונות זו מזו באופן הציור: גירי פסטל, שהם הפסטל המקורי - יבש, נוקשה ובעל שליטה מרבית; פסטל רך, בו יש מידה פחותה של חומר מעבה ומידה רבה של פיגמנט, כמו גם מרככים כגון גומי ערבי; ופסטל שמן, תוצר של סוף המאה ה-19, בו הפסטל מכיל שמן לא מתייבש ומאפשר עבודה אקספרסיבית יותר, בשכבות בולטות וללא אבק.

הפסטל נמרח על משטח הציור באופן השונה ממכחול: לרוב הקווים מדויקים יותר, ומאפשרים טכניקות רישום מגוונות. עם זאת, באמצעות ממיסים שונים ניתן להשתמש בצבעי פסטל באופן דומה לצבעי מים או שמן.

צבע מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנבון צעיר, ציור בצבעי מים מאת אלברכט דירר
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבע מים

ציור בצבעי מים (אקוורל) היא טכניקת ציור בה הפיגמנטים מומסים במים ומונחים על גבי נייר בעזרת מכחול רך. בעת הציור בצבעים אלו יוצר האמן שכבות צבע דקות ושקופות המונחות זו על גבה של זו. הצטברות הפיגמנטים על גבי הנייר יוצרת גווני צבע בדרגות כהות שונה. השימוש במים לשם המסת פיגמנטים הוא עתיק וניתן למצוא עדויות לשימוש בו בציורי מערות פרה-היסטוריים, באמנות של מצרים העתיקה ועוד. השימוש בצבעי מים כטכניקה אמנותית נפרדת מתוארך לתקופת הרנסאנס.

אמנים בתקופה זו השתמשו בצבעי מים כאמצעי נוח לאמנות מדויקת, יחסית לצבעי טמפרה שהיו נפוצים אז. בצפון אירופה, אמנים כמו אלברכט דירר התמחו בצבעי מים ליצירת אמנות גבוהה. במרוצת השנים, צבעי השמן החליפו את צבעי המים כמדיום המועדף לעבודת חיקוי מציאות דקדקנית, וצבעי המים הפכו למדיום משני יותר.

במאה ה-19 וה-20 בלטו צבעי המים כאמצעי ציור עממי, הודות לנוחות השימוש ומיעוט חומרי העזר והמדללים הנדרשים. בנוסף נוצר להם בידול סגנוני מצבעי השמן, האקריליק והגואש, על ידי שימוש בשקיפויות אבסטרקטיות שהתאימו לעבודה בהם ("רטוב על רטוב") שהיו קשות להשגה במדיומים אחרים.

גואש[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מסדרון בבית חולים לחולי נפש", ציור בגיר שחור וגואש, מאת וינסנט ואן גוך, משנת 1889
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גואש

צבע מים אטום. בדרך כלל צבעי המים נספגים חלקית בנייר, אך צבעי הגואש מתייבשים כשכבת צבע על הנייר. צבעים אלו משתמשים בכמות גדולה של צבען וחומר מעבה, ובעלי מצב צבירה נוזלי וצמיג בדומה לצבעי שמן.

צבעי הגואש היו התחליף המועדף לצבעי שמן במשך מאות שנים, היות שניתן לדללם במים בלבד והם מתייבשים במהירות, ומאפשרים לעבוד עם שכבות רבות. עד היום, צבעי גואש פופולריים כצבעי לימוד והיכרות לאמנים המשתמשים לראשונה במכחול, הודות לנוחות השימוש הרבה והאפשרות לתקן טעויות בקלות.

עם זאת, צבעי גואש בעלי מספר מגרעות: הם מתייבשים לגוון בהיר משמעותית מזה שהונח רטוב (תופעת לוואי של צבען הגיר המוסף אליהם), ורגישים מאוד ללחות. כמו בצבעי מים, התזת נוזלים על הציור תגרום להמסתו מחדש ואף מחיקתו. מגרעות אלו גרמו לירידת קרנם של צבעי הגואש עם המצאת האקריליק, וכיום הם בשימוש פחות תכוף באמנות גבוהה, ומשמשים בעיקר לסקיצות צבעוניות ועבודות יד ותחביב. מספר אמנים עכשוויים משתמשים בגואש כמדיום עיקרי, כגון אלכס רוס.

צבעי גואש נחשבים כצבעים הידידותיים ביותר לילדים, וקיימים יצרנים רבים המייצרים צבעי גואש למטרה זו בלבד, עם שימוש בצבענים לא רעילים וצמיגות מופחתת. בפלח שוק זה, האפשרות למחוק את הציורים במטלית לחה משווק כיתרון, המגן על קירות ההורים מנזק.

רישום[עריכת קוד מקור | עריכה]

רישום דיוקן של איש זקן, לאונרדו דה וינצ'י, תקופת הרנסאנס.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רישום

שיטת ציור אשר התפתחה מציור סקיצות, כהכנה לציור בצבע. רישומים מבוצעים בעיקר בעפרונות או בדיו על דף נייר. מטרת הרישום היא לקלוט את הצורה של האובייקט המצויר, תוך שימוש רב בקווים במקום בכתמים. הצללות ומשחקי אור וצל מועברים לדף באמצעות עיבוי או ריבוי של הקווים, בעוד החלקים החשופים של הדף מייצגים את האור (או לחלופין את הצל, תלוי בגוון העפרון וגוון הדף).

בימי הביניים רישומים היו אמצעי תכנון גרידא טרם ביצוע יצירת אמנות מורכבת, כדי להתוות את הקווים הכלליים ולבסס את הרעיון, ורובם לא נחשבו ליצירות אמנות בפני עצמם ולא שרדו. אך כבר ברנסאנס אמנים כמו לאונרדו דה וינצ'י השתמשו ברישום כאמצעי אמנות גבוהה בפני עצמו, בשרטוטים לימודיים ותאורטיים. גם במזרח הרחוק אמנות הרישום התפתחה כחלק טבעי של הקליגרפיה ועבודה בחרט ודיו, עם סגנון ייחודי ושילוב עם משטחי צבע אחידים.

במערב התפתחו שתי אסכולות במרוצת השנים לרישומים של מודל ריאליסטי: האחת דגלה בציור קווי המתאר קודם ולאחר מכן הצללה של העצם, והאחרת בהצללה מקומית ובניה הדרגתית של העצם, כמעט ללא שימוש בקווי מתאר.

אף על פי שרישום קלאסי בוצע בצבע בודד, כיום ציורים רבים משתמשים בערבוב של טכניקות שונות, כגון ציורים בעפרון אקוורל שעשויים לשלב שיטות מצבעי מים ורישום בציור ללא מעבר מדיום. רישומים בעפרונות צבעוניים הרחיבו את שיטת הרישום לכלול משחקים של גוון, קומפוזיציה צבעונית ועוד.

אקריליק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורד, ציור בצבעי אקריליק על בד.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אקריליק

ציור בצבע אטום שמורכב מפיגמנט המושקע בתחליב פולימר אקרילי. צבעי אקריליק מסיסים במים בעודם רטובים ומשמשים חלופה לצבעי השמן והגואש. בעלי אפקט דומה לשני מדיומים אלו (תלוי בכמות המים) ומתייבשים מהר מאוד.

שימושם החל במאה ה-20, עם התקדמות של תזקיקי הנפט ופיתוח החומצה האקרילית בייצור מסחרי. עם הצגתם לשוק כצבעי אמנים, הם זכו לפופולריות מיידית והפכו לצבע הפופולרי ביותר לעבודות יד ואמנות, נוגסים משמעותית בנתח השוק של צבעי הגואש. צבעי האקריליק כיום מאפשרים לאמנים לצייר בסגנונות של צבעי שמן (עם מדיום ג'ל העשוי רזין אקרילי), צבעי מים (דילול יתר) ועוד, ולהגיע לרמה גדולה יותר של דיוק בגוון ושליטה במשיחות המכחול.

גוון הצבע לאחר ייבושו דומה לגוון הרטוב, אם כי נוטה להתכהות מעט עם איחוי שכבת הצבע. לאחר ייבושו (לעתים די בחצי שעה), לא ניתן להרטיב ולמוסס את השכבה המצוירת, כמו בצבעי מים או גואש. אם כי אין צורך ממש בורנית (ניתן לנקות הציורים בשטיפה), עדיין נהוג לצפות ציורים בעלי ערך כדי לוודא שהגוונים לא יאפירו עם חשיפה לאבק.

צבעי אקריליק לרוב מגיעים בשפופרות או בצנצנות, בדומה לצבעי שמן. חברות מסוימות מוכרות מותגים של צבעים לאמנים בגרסאות אקריליק ושמן, תוך שימוש באותה הפצה ונקודת מכירה, עם הבדלים בודדים באריזה עצמה.

איור ממוחשב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איור ממוחשב

נעשה באמצעות מחשב או מעובד בעזרתו. מחליף במקרים רבים את שימושי האיור המסורתי, בעיקר באינטרנט, בעיתונים ובמגזינים, בטלוויזיה, על אריזות מוצרי צריכה ועוד. האיור הממוחשב יכול להתווסף לאיור שנעשה באמצעים מסורתיים, לאחר שנסרק והפך לקובץ ספרתי.

קיימות תוכנות רבות המסייעות בידי האמן ליצור איור ממוחשב, בין אם וקטורי (המורכב מקווים ועקומות) ובין אם רסטרי (המורכב מאוסף פיקסלים בגוונים שונים). תוכנות מוכרות כיום (2007) הן פוטושופ, פיינטשופ פרו, פיינטר ועוד. באמצעות תוכנות אלו יכול האמן ליצור אפקטים של מרבית הצבעים שנמנו מעלה, ולשלבם באופן שלא ניתן לעשות באמצעים מסורתיים. התוצאה תהיה תמיד קובץ, ואיכותה תמיד תרד בהדפסה.

ניתן ליצור איור ממוחשב באמצעות עכבר ומקלדת בלבד, אך קיימים מוצרים המסייעים לאמן לצייר באופן הדומה לציור המסורתי. משטח רישום דיגיטלי עשוי להקל על אמנים להגיע לתוצאה אותה הם מחפשים, תוך שרטוט בעט דיגיטלי על משטח במקום בעכבר. בנוסף, לעוסקים בעיבוד תמונה קיימים מגוון עכברים חלופיים, המיועדים למטרה זו בדיוק.

סוגים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שעווה - ציור בשעווה הנו טכניקה עתיקה. הצבעים עורבבו בשעווה מותכת. השעווה הצבועה שימשה כצבע שנמרח על האבן או הטיח.
  • קזאין - מצוי בחלב מוחמץ. מדללים את צבעי הקזאין במים. היתרון בהם הוא שהם מתייבשים מהר. הגוונים שניתן ליצור בהם הם בהירים.

משטחים לציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

נייר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נייר לאמנים, בצבעים שונים
ציור דיוקן על נייר


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נייר

נייר הוא אחד מהמשטחים המוקדמים ביותר לציור וכתיבה, והיה בשימוש למטרות אלו כבר בעת העתיקה. כיום, מיוצרים סוגים רבים של נייר לאמנים למטרות שונות. רוב סוגי הנייר לאמנים הוא ברמת תקן "Archival", כלומר נייר שמובטח להשתמר בתנאי מוזיאון ללא הצהבה והתפוררות. נייר לרוב נמדד על פי פרמטרים של עמידות, מרקם, חומציות, משקל ליריעת גיליון (גודל תקני 100 על 70 ס"מ), גוון ועוד. לא כל סוג נייר מתאים לכל סוג צבע: כך למשל ניירות דקים, הרגישים יותר ללחות, עשויים להתעוות ולהיקרע מעבודה בצבעי מים.

קנווס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קנווס

קנווס הוא שם כללי ליריעת בד ארוגה בשתי-וערב, לרוב בעלת מרקם מחוספס. מקור השם האנגלי Canvas היא מקנביס, צמח שממנו (בין השאר) הפיקו סיבים עמידים לחבלים ואריגים חזקים במיוחד. בדי הקנווס מתוחים על מסגרת עץ החלו מחליפים את לוחות העץ במשטח לציור במאה ה-15 (הציור המוקדם ביותר ששרד עד היום תוארך ל- 1410). במאה ה-16 הם הפכו להיות המשטח המועדף על אמנים המציירים בצבעי שמן וטמפרה. מבין מובילי השינוי בלט אנדראה מנטניה (Andrea Mantegna) הונציאני, שהוביל את האסכולה המקומית לציור על קנווס במקום הלוחות, משתמש בבדי המפרשים הזמינים במקום.

בדי הקנווס המקוריים היו עשויי פשתן, שנותרו עד היום הבד המועדף לקנווס אמנים. בדים אחרים שהופיעו מפעם לפעם כללו קנביס, דנים וכותנה ארוגה גסה. במאה ה-20 קנווס הכותנה (הארוג במכונה תעשייתית) הפך לפופולרי יותר, בהיותו תחליף זול וחסכוני יחסית לקנווס הפשתן. יתרונות הקנווס על משטחים אחרים היא גמישותו ושרידותו בשינויי אקלים. ציור על קירות בשיטת הפרסקו לא תמיד שרד את מבחן הזמן (ראו למשל הסעודה האחרונה של לאונרדו דה וינצ'י) וציור על לוחות עץ נטה להיסדק ולהתקלף עם חשיפה ארוכת שנים להפרשי חום וקור. בדי הקנווס אפשרו גם להעביר בנוחות את הציור ממקום למקום, בהיותם קלים וגמישים. בציור במדיום לא קשיח (כמו למשל צבעי גואש או שמן) ניתן היה לגלגל את הבד ולהעבירו בקלות יחסית.

לוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הנער מפיום", ציור על לוח, המאה ה-2 לספירה

לוחות עץ שטוחים היו אמצעי פופולרי לציור החל מהעת העתיקה, בתקופת ימי הביניים ועד הרנסאנס. הלוחות היו גמישים יחסית, נגישים וזולים, היו קלים למשלוח ולהתקנה. ציורים על לוחות מהמאה ה-2 שרדו (אם כי לא תמיד היטב) עד היום, מציגים צבעים בולטים. מרבית הציורים מתקופת האימפריה הרומאית שרדו על גבי לוחות שנשמרו במקום יבש (כמו למשל מצרים). מרבית העבודות צוירו בטמפרה.

לוחות העץ ירדו מגדולתם במאה ה-16, בעקבות שתי תנועות באמנות: המעבר מאמנות דתית לאמנות חילונית, והתפתחותו של קנווס כמשטח ציור. הכנתו של לוח עץ לציור הייתה תהליך ארוך ומפרך, כפי שתועד בספרו "ספר האמן" (Il libro dell' arte) של צ'נינו צ'ניני (Cennino Cennini) מ-1390. לוח עץ היה נחתך לרוחבו של גזע עץ (נתח עגול, בשונה מאוד מקורות ארוכות הנחתכות לאורכו של גזע). אזי הלוח היה נחתך לצורה המתאימה ומכוסה בשכבה של דבק חיות ובד פשתן דק. לאחר מכן היו מורחים מספר שכבות של ג'סו על הלוח ונותנים לו להתייבש. רק אז ניתן היה להתחיל לעבוד על הלוח. גם כיום תהליך הכנת לוח לציור הינו ארוך יחסית, אם כי מספר שלבים הוסרו ממנו והחיתוך והשיוף הפכו מכניים.

אבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציורים על אבן נחלקים לשניים: האחד הוא ליטוגרפיה, בו מריחת צבע על לוח אבן שטוח משמשת להדפס תשליל של התמונה (שימוש בצבע הידרופובי), והאחר הוא ציורי קיר. ציורים כגון אלו של הקפלה הסיסטינית בוצעו באופן שונה מציורי לוח שהיו נפוצים בקתדרלות וכנסיות אחרות. האבן הייתה מלאה שקערוריות, ומרבית השטחים כוסו ראשית בחומר מבודד על מנת למנוע ספיגה של הצבע באבן במרוצת הזמן. טכניקות שונות הותאמו במיוחד לציור על קירות אבן, כגון פרסקו, בו חומר הציור פיתח עם התייבשותו ציפוי גיר שקוף שהגן עליו מפגעי הזמן. ציור זה היה לרוב בקנה מידה גדול מזה של ציורי לוח, ועל כן היה מצויר מראש במשך ימים ואף שנים, חלק אחר חלק, החל משרטוט פחם, צביעה מהירת ייבוש ועוד.

כלי ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכחול[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגי מכחולים לאמנים
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מכחול

מכחול הוא כלי בעל ידית, שבקצה אלומת סיבים בודדת. אורך ועובי הסיבים, כמו גם גמישותם ומידת הספיגה שלהם, משפיעים על איכות וייעוד המכחול. הסיבים יכולים להיות גזומים בזווית שטוחה, חדה או מעוגלת; צרורים זה לצד זה, פרושים למניפה או מרוכזים לחוד מדויק. הסיבים למכחולי אמנים היו בעבר עשויים פרווה (למשל מכחולי צובל, העשויים פרוות חמוס סיבירי) וכיום לרוב עשויים מסיבים סינתטיים שונים. הכלי הראשון במעלה לאמנים, ומאפשר מגוון רחב יותר של אפקטים באמנות מכל כלי אחר. מיועד לצבעים נוזליים בלבד.

מברשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מברשת

מברשת אמנים היא כלי בעל ידית, שבקצה מכל שטוח וממנו בוקעות אלומות של סיבים, המסודרות באורך שווה (מברשת שטוחה) או בזווית משתנה (מברשת זוויתית). מיועד למריחה רחבה של צבע או ורנית על משטח, לרוב על מנת לכסותו באופן אחיד. ניתן להשתמש במברשת ליצירת אפקטים מגוונים שקשה יותר ליצור במכחול. עם זאת, היא נחשבת ככלי פחות מדויק ורבגוני מהמכחול. מיועדת לצבעים נוזליים בלבד.

מרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרית ציירים

מרית ציירים (שפכטל) היא כלי בעל ידית נוחה ולהב שטוח ורחב, לעתים בעל קצה מעוגל ולעתים קטום. באמצעותה יכול האמן למרוח את הצבע על הבד במרקמים בולטים (יצירת אפקט אימפסטו) ולמלא בקלות ובמהירות שטחים גדולים. עבודה עם מרית ציירים אינה מדויקת ומשמשת לרוב כאמצעי אקספרסיבי. פרט להיותה כלי ציור, המרית משמשת להוצאת צבעים ומריחתם על הפלטה, למריחה אחידה של ג'סו על הבד ועוד. מיועדת לצבעים נוזליים או מוצקים למחצה.

תרסיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מברשת אוויר
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמנות ספריי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איירבראש

תרסיס, או מברשת אוויר (Airbrush) הוא כלי בעל ידית אחיזה ופיית התזה, דרכה ניתן לרסס את הצבע המורחף על משטח. ניתן לשלוט על רדיוס הרסס, כמות הצבע בו ועוד. באמצעות מברשת אוויר ניתן לצייר על משטחים לא סטנדרטיים כגון קירות ובניינים, ואפקט הריסוס מאפשר ערבוב מאוד עדין של הצבע ויצירת שכבת ציור דקיקה ונטולת משיחות מכחול. גרסה גסה יותר של מברשת האוויר היא בקבוקי תרסיס צבע, המשמשת לרוב לייצור גרפיטי, אך גם ציורים מורכבים יותר.

עפרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עפרונות צבעוניים לציור
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עפרון

עפרון הוא כלי ציור בסיסי, המורכב ממוט צבען נוקשה (אך ניתן למריחה וסימון) המצופה במעטה נוקשה ונוח לאחיזה. בעפרונות רישום רבים המדיום הוא גרפיט, אך קיימים סוגים רבים של עפרונות פסטל בהם המדיום הוא ערבוב של גומי ערבי וצבען, עפרונות פחם ואף עפרונות המורכבים מצבעי שמן וצבעי מים (עפרונות אקוורל). לרוב ציורים בעפרונות יהיו מדויקים, נשענים יותר על קו מאשר כתם, ובנויים על הצללות וקווי מתאר. עם זאת ניתן ליצור בעפרונות מגוון סגנונות ציור, כולל כתמי כמו בצבעי מים.

זרמים באמנות הציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדונה וישו התינוק, ציור של יאן ואן אייק, מחלוצי השימוש בצבעי שמן בתקופת הרנסאנס

זרמים בציור במאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של אוגוסט מקי מראשית המאה ה-20, חלק מעבודות האקספרסיוניזם הגרמני המוקדם. הוצג במסגרת הפרש הכחול
  • אמנות מופשטת - זרם באמנות שאינו מנסה לחקות את המציאות או כל רעיון מוחשי, אלא מציג כתמים וקוים על מנת להעביר רעיונות, רגשות ומושגים שאינם מוחשיים.
  • קוביזם - סגנון אוונגרדי באמנות אשר אינו צופה באובייקט מנקודת מבט אחת, אלא מפרק את האובייקט לגורמיו ומציג גורמים אלה מנקודות מבט שונות באופן סימולטני. האמנים שהקימו את הזרם היו פבלו פיקאסו ובראק.
  • אקספרסיוניזם - זרם באמנות המעמיד במרכז היצירה את היוצר ואת ראייתו הפנימית.
  • פוטוריזם - תנועה אמנותית שנוסדה באיטליה ואינה נוגעת רק לאמנות, ומאמינה בהפסקת הנאמנות העיוורת לעבר, אשר מנע מיוצרים ליצור אמנות מקורית וחדשה.
  • קונסטרוקטיביזם - תנועה אמנותית שנוצרה ברוסיה לפני המהפכה הבולשביקית. מטרתה הייתה להזניח את האמנות ה"טהורה" לטובת אמנות המביאה תועלת לאדם ולחברה.
  • סוריאליזם - ציור המציג מצבים בלתי הגיוניים, אובייקטים דמיוניים או דמויות חלום וכיוצא בזה. אמנים בולטים הם דאלי ורנה מגריט.
  • אקספרסיוניזם מופשט - תנועה אמנותית שהתפתחה בשנות ה-40 של המאה ה-20 בניו יורק. אין זה סגנון אחיד ומוגדר, מטרתו היא לשחרר את האמן מהערכים האסתטיים המסורתיים.
  • פוביזם - סגנון לא ריאליסטי, המורכב משימוש בצבעים עזים וטהורים ללא ערבוב ומשיחות מכחול נמרצות. בסגנון זה ניכרת בפשטות בצורות, בדמויות ובנופים. אמן מייצג לזרם זה הוא מאטיס.
  • פופ-ארט - סגנון שהתפתח באנגליה וארצות הברית בשנות השישים ובמסגרתו ציירו האמנים דימויים ויזואלים מן התקשורת, המדיה ומעולם הפרסום, וכן השתמשו בטכניקות של אותה מדיה.
  • אופ ארט - סגנון המשתמש בצורות גאומטריות ואבסטרקטיות על מנת ליצור אשליות אופטיות. היה פופולרי יחד עם סגנון הפופ-ארט.
  • נאו-גאו - סגנון שהתפתח בארצות הברית בשנות השמונים ובמסגרתו הושם דגש על ציור מופשט גאומטרי אשר ניתנו לו משמעויות נוספות כאובייקטים מזוהים. בין האמנים בזרם זה ניתן לציין את הצייר פיטר האלי.

איסוף ציורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות המערב כיום, ציורים לרוב מוצגים במוזיאונים המיועדים לצפיית קהל רחב, בין יצירות אמנות פלסטית אחרות. ציורים נאספים לעתים על ידי אנשים פרטיים, ונסחרים בבתי מסחר ובמכירות פומביות המיועדות להם.

ציור של אמן ידוע עשוי להסחר במיליוני דולרים, כאשר השיא במחיר הציור היקר ביותר נשבר מדי כמה שנים. דוגמאות לציירים שליצירותיהם מחיר גבוה הם פיקאסו (שזכה לכך עוד בימי חייו) ווינסנט ואן גוך (שזכה לכך רק לאחר מותו).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרברט ריד, תולדות הציור המודרני, הוצאת מסדה
  • גילה בלס, הצבע בציור המודרני - תאוריה ופרקטיקה, הוצאת רשפים
  • ונדי בקט, סיפורו של הציור, ספרית מעריב.
  • ציורי שמן ייחודי על קנבס - קטלוג Isracraft Shvilo
  • שלוה הדר-הוכשטט (2005) מבוא לאמנות מודרנית, מהניאו קלאסיציזם ועד לאימפרסיוניזם. תל אביב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארטר - יוצרים משתפים אמנות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברש, משה, פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, מאגנאס, ירושלים, 1989, עמ' 93.
  2. ^ ולפלין, היינריך, מושגי יסוד בתולדות האמנות, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003, עמ' 66.


זרמים באמנות הציור

יוון העתיקהרומא העתיקהביזנטיוןמנייריזםבארוקרוקוקו
נאו-קלאסיציזםרומנטיציזםפרה-רפאליטיםאר-נובוריאליזםאימפרסיוניזםפוסט אימפרסיוניזםנאו-אימפרסיוניזםפוינטיליזם

זרמים בציור במאה העשרים

אמנות מופשטתקוביזםאקספרסיוניזםפוטוריזםקונסטרוקטיביזםסוריאליזםאקספרסיוניזם מופשטפוביזםפופ ארטאופ ארטנאו-גאודאדא

פורטל האמנות