אס (מטבע רומי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אס
איסר ברונזה שהוטבע בשנה הראשונה למרד בר כוכבא, ובו דימויי עץ דקל והכתובת - אלעזר הכהן, יש מזהים אותו כרבי אלעזר המודעי, דודו של בר-כוכבא

אסלטינית: "as") הוא מטבע רומאי עתיק שהיה בשימוש בתקופת הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית. לפי פרופ' יעקב משורר זהו המטבע המכונה במשנה "איסר" או "איסר איטלקי".[1]

האס הוטבע לראשונה בתקופת מלחמת פירוס, בסביבות שנת 280 לפנה"ס והיה למעשה המטבע הראשון שהוטבע על ידי המדינה הרומית. הרומים השתמשו עד אז כאמצעי תשלום במטבעות זרים ובמטילי נחושת יצוקה, ה"אס סיגנטום" (aes signatum), שעליהם היו חרוטים דמויות שונות.[2]

בימי הרפובליקה הרומית הוטבע האס בברונזה. משקלו היה במקור ליברה רומאית אחת (בערך 327.25 גרם), אולם במהלך השנים משקלו הלך ופחת, אם כי ערכו הנומינלי נשמר. בשנת 217 לפנה"ס הופחת משקלו למחצית ליברה, בשנת 214 לפנה"ס לשליש ליברה ולבסוף, בסביבות 211 לפנה"ס, נקבע משקל לאחד חלקי שנים עשר הליברה, או אונקיה אחת (בערך 27.27 גרם).[2] [3]

לפי ההיסטוריון ישראל שצמן, פיחות זה הוביל ליצירתם של שני מטבעות כסף חדשים, הססטרטיוס והדנאריוס, בשל הצורך בתיאום עם ערכו החדש של מטבע האס.[2] ערכם הנומינלי של הססטרטיוס והדאנריוס בזמן יצירתם היה, בהתאמה, שנים וחצי אסים, ועשרה אסים.

האסים הראשונים נוצקו, ולא הוטבעו, בשל גודלם. הדמויות הראשונות שהיו חרוטות בפניהם היו של דמויות אלים רומאים: בין השאר דמותו של יופיטר במרכבה, ודמותו הדו פרצופית של יאנוס.

במהלך תקופת שלטונו של אוגוסטוס, כחלק מהרפורמות הרחבות שנערכו במשטר הרומי בכלל, ובמטבע הרומי בפרט, הפך האס למטבע נחושת, שמשקלו 10.92 גרם.[4]. בניגוד למטבעות הכסף והזהב, שהטבעתם הפכה, כחלק מהרפורמה, לחלק מסמכותיו של הקיסר, הטבעת האס, ככל שאר המטבעות בעלי הערך הנמוך, נשארה בהשגחתו של הסנאט. על מנת לציין זאת הוספו האותיות הלטיניות "SC" למטבע (האותיות היו ראשי תיבות של "Senatus Consulto", "בעצת הסנאט"). לפי ההיסטוריון משה עמית בתקופה זו שימש האס בעיקר למסחר קמעונאי בעיר רומא ובאיטליה, בשל משקלו וערכו הנמוך.[4]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יעקב משורר, הצד השלישי של המטבע, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2006, עמ' 63.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1989, עמ' 279‏-280. שצמן מבסס את דבריו על מחקרם של רודי תומסן ומייקל קורפורד.
  3. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשס"ב, עמ' 204. בעוד שצמן מוסר את משקלה של הליברה בקירוב, עמית מוסר את משקלה ומשקל האונקיה בדיוק מפורט יותר.
  4. ^ 4.0 4.1 עמית, שם.