הסנאט הרומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסנאט הרומי היה גוף שלטוני שפעל ברומא העתיקה, תחילה כגוף מייעץ למלך וכשזה הודח הוא הפך לגוף המרכזי במדינה וכך הוא פעל עד ימי הרפובליקה המאוחרת. בתקופת הרפובליקה המאוחרת, סמכותו החלה להתערער עד שלבסוף, נהפך לגוף חסר עוצמה פוליטית עצמאית ונהיה כפוף לרצונו של הקיסר הרומי.

משכנו המשוחזר של הסנאט הרומי

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת, הסנאט נוסד על ידי רומולוס, המייסד המיתולוגי של רומא ומלכה הראשון, כמועצה מייעצת של 100 ראשי משפחות פטריקיות, שנקראו פאטרס ("אבות"), מקור השם במילה הלטינית senex, שפירושה "אדם זקן", וממנה המילה Senatus - מועצת זקנים. מאוחר יותר, עם ייסוד הרפובליקה הרומית, לוקיוס יוניוס ברוטוס הגדיל את מספר הסנאטורים לשלוש מאות (לפי האגדה), שנקראו גם קונסקריפטי (אנשים מגויסים), שכן ברוטוס גייס אותם. לפיכך, חברי הסנאט כונו פאטרס קונסקריפטי. חלק מהמצורפים לסנאט היו פלבאים ובכך התאפשרה גם להם גישה למוסדות השלטון.

בתקופת הרפובליקה הסנאט היה הגוף החזק במדינה, הוא הקצה פרובינקיות למגיסטראטים, ניהל את ענייני החוץ של המדינה, שלט על הכספים הציבוריים ונהנה מיוקרה רבה שאפשרה לו לפקח על אספות העם. מצב זה נמשך עד הטריבונאט של טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס בשנת 133 לפנה"ס, גרקכוס היה הראשון שעירער על סמכותו המסורתית של הסנאט על ידי התעלמות ממנו ופנייה ישירה לאסיפות העם. מעשיו של גרקכוס הביאו לבסוף להתהוות שתי סיעות בפוליטיקה הרומית, הפופולרים שהעדיפו לפעול דרך אספות העם ויריביהם האופטימאטים שהעדיפו את סמכותו המסורתית של הסנאט.

היריבות בין שתי הסיעות הביאה אסון על רומא וגרמה לפריצתם של מלחמות אזרחים עקובות מדם. לוקיוס קורנליוס סולה ניסה לשקם את כוחו של הסנאט בזמן כהונתו כדיקטטור על ידי קיצוץ בסמכויות המגיסטראטים והגדלת מספר חברי הסנאט. לכאורה השינויים הגדילו את כוחו של הסנאט אולם בפועל התיקונים של סולה שרדו רק זמן קצר אחרי מותו והחברים החדשים שנכנסו בזמן שלטונו, חסרו את המסורת והיכולת הפוליטית לשלוט ביעילות כשם שקודמיהם שלטו בעבר. יתרה מזאת, החוויה המעצבת של חייהם הייתה מלחמת האזרחים, חוויה שהם השתדלו לעשות הכל שלא תחזור על עצמה ולכן הם היו פגיעים לסחטנות של מצביאים כריזמטיים.

יוליוס קיסר שינה את אופי החברות בסנאט בתקופה שבה היה דיקטטור. הוא הגדיל את מספר החברים והושיב שם אזרחים רומאים רבים ממוצא לטיני ואיטלקי (בניגוד לרומאי), יחד עם תומכים נאמנים שהוכיחו את יכולתם במלחמות האזרחים. הוא זילזל בסנאט והפך אותו לחותמת גומי להחלטות שלו ושל יועציו. חברי הסנאט המשיכו לשחק תפקיד בפוליטיקה הרומאית, אך לעולם לא הגיע הסנאט כגוף, למעמדו בעבר, למרות שחבריו עדיין היו האליטה של החברה הרומית. הסנאטורים נקראו vir clarissimus כלומר "נודעים לתהילה". מעמד הסנאטורים המשיך להדרדר באימפריה המאוחרת היות שלא מונו עוד לפיקודים צבאיים והמרכז השלטוני עצמו עבר מן העיר רומא. אף על פי כן, הסנאט שרד עד סופה של האימפריה המערבית ואף מעבר לכך למרות שהוא כבר הפך לזהה בחשיבותו למועצה העירונית של העיר רומא.

בו בזמן נוסד סנאט נפרד על ידי קונסטנטינוס בקונסטנטינופול, ששרד – בשמו, אם לא בחשיבותו - למשך מאות שנים.

סמכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמכות החוקית התגלמה בעם הרומאי, דרך אספת הקנטוריות (קומיטיה קנטוריאטה), אספת השבטים (קומיטיה פופולי טריבוטה), ואספת הפלבס (קונסיליום פלביס) עד שנת 287 הסנאט היה רשאי לאשר או לפסול חוקים של האספות. לאחר מכן הסנאט לא היה גוף מחוקק, ודעת הסנאט הייתה רק הצעה כיצד לנהוג, ולא חוק בפני עצמו. החקיקה למעשה הייתה באספות הרומאיות האחרות, שפעלו על פי ההמלצות של הסנאט וגם בחרו את המגיסטראטרים של המדינה.

אף על פי כן, לסנאט היה תפקיד משמעותי בפוליטיקה הרומאית. כהתגלמות של רומא, הסנאט היה הגוף הרשמי ששלח וקיבל שגרירים כנציג העיר, מינה פקידים רשמיים לניהול הקרקעות הציבוריות – כולל מושלים מחוזיים שניהלו מלחמות וחילקו תקציבים ציבוריים. מקור כוחו של הסנאט לא נבע מסמכויותיו (potestas) של חבריו אלא מיוקרתם (auctoritas) של חבריו.

כמו האספה הקנטוריות והשבטית, אך שלא כמועצת הפלבס, הסנאט פעל תחת הגבלות דתיות מסוימות. הוא יכול להתכנס רק במקדש - בדרך כלל בקוריה הוסטיליה (אם כי טקסי תחילת השנה היו במקדש יופיטר אופטימוס מקסימוס, ואסיפות בענייני מלחמה – במקדש בלונה). לפני כל ישיבה התקיימה תפילה והוקרב קרבן. הסנאט יכול היה לשבת רק מהזריחה עד השקיעה, ונאסר עליו להפגש בשעת מושב של אחת האסיפות האחרות.

להלכה, חולק הממשל ברומא הרפובליקאית בין הסנאט, אספת הפלבס והמגיסטראטים, כאשר רק העם (ה-populus) הוא הריבון האמיתי, ושני האחרים הם גופים שכוחם נובע מהעברת הסמכות אליהם על–ידי העם. ברומא, לא התקיימה הפרדת רשויות כמשמעה היום ואספת העם עסקה בנושאי חקיקה, הצבעה, בחירות ומינויים בו זמנית. גם המגיסטראטים נהנו מסמכויות ביצוע ושיפוט בו זמנית ואילו הסנאט הוגבל לתפקיד הגות וייעוץ, ללא סמכות לחוקק חוקים.

חברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת המלוכה היו בסנאט 100 חברים שמונו על ידי המלך. עם הקמת הרפולביקה הגוף גדל ל 300 חברים בערך, אשר מונו על ידי הקונסולים. בשנים 312-316 לפנה"ס סמכות המינוי עברה לקנסורים. בדיקטטורה של לוקיוס קורנליוס סולה מספר החברים הוגדל ל-600. בימי הדיקטטורה של יוליוס קיסר גדל מספר החברים לסביבות האלף. אוגוסטוס החזיר את המספר ל-600, אולם בתקופת הקיסרות הוא הוגדל שוב עד שבתחילת המאה השלישית לספירה הוא מנה כ-800-900 חברים.

חברותו של סנאטור הייתה לכל החיים ויכלה לפקוע רק בהוראת הקנסורים, שהרכיבו את רשימת הסנאט (lectio senatus) כל חמש שנים, אם חשבו שהוא ביצע מעשה "כנגד המוסר הציבורי" אך בדרך כלל, רק סנאטורים זוטרים סולקו על ידי הקנסורים, מלבד מקרים יוצאי דופן של קנסורים נוקשים ומחמירים כמו מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס. לסנאטור מסולק הייתה אפשרות לחזור להיות חבר הסנאט אם הוא כיהן לאחר מכן כמגיסטראט. בזמן הטריבונאט של פובליוס קלודיוס פולכר חוקק חוק שמחייב את הקנסורים להעמיד למשפט את חבר הסנאט החשוד, ובכך הוגבלה סמכותם לסלק אישים מן הסנאט.

לרוב, כל המגיסטראטים - קוואיסטורים, אידילים, פראיטורים, טריבוני הפלבס וקונסולים – התקבלו לסנאט אוטומטית לאחר סיום כהונתם, אך לא כל הסנאטורים היו חייבים לכהן קודם לכן כמגיסטראטים. מגיסטראטים לשעבר, שסיימו את תפקידם לאחר הלקטיו, הורשו לשבת בסנאט כחברים חסרי זכות הצבעה עד עריכת הלקטיו הבא. בהדרגה הוגבלה זכותם של הקנסורים בהרכבת רשימת הסנאט. חוק מהמאה השנייה לפנה"ס קבע שהם חייבים למנות את טריבוני הפלבס לסנאט, ולאחר הרפורמות של סולה נקבע שכל הקוואיסטורים לשעבר (שמעתה כללו 20 כל שנה) ימונו אוטומטית לסנאטורים, וצעד זה רוקן במידה רבה את סמכויות הקנסורים להרכיב את הלקטיו.

בכירותם של הסנאטורים סווגה על ידי המשרה הבכירה ביותר שכיהנו בה, החל מקונסול. אלה שלא היו [דרושה הבהרה] כונו "senatores pedarii" ("סנאטורים רגליים", מקור שמם נבע מן העובדה שלא לכולם היו מקומות ישיבה בשעת התכנסות הסנאט) ולא הורשו לדבר. במקרה שסנאטור נפטר במהלך כהונתו, הוא לא הוחלף עד עריכת רשימת הסנאט מחדש על ידי הקנסורים. הרכבת רשימת הסנאטורים נעשתה על פי סדר בכירותם של המגיסטראטים.

הקונסולים וטריבוני הפלבס היו רשאים לכנס את הסנאט ולנהל את הישיבה, ה"פרינקפס סנאטוס" היה זקן הסנאטורים ובעל היוקרה הרבה ביותר מביניהם. אם שני הקונסולים לא היו נמצאים (משום שהיו בדרך כלל בשדה הקרב), המגיסטראט הבכיר ביותר בעיר, בדרך כלל הפראיטור אורבנוס, היה מכנס את הסנאט מתוקף סמכותו כממלא מקום הקונסול.

על הסנאטורים הוטלו מספר הגבלות: נאסר עליהם לעזוב את איטליה (אלא אם היו בשליחות המדינה) ובעתות חירום אף את העיר רומא. הם היו חייבים להחזיק בית ברומא ולהתגורר בו לפחות חלק מן השנה, ונאסר עליהם להשתתף במסחר בקנה מידה גדול (למרות שכנראה הגבלה זאת מעולם לא נשמרה בפועל).

לכל הסנאטורים הייתה הזכות לענוד טבעת סנאטורית (שבתחילה הייתה עשויה מברזל, ומאוחר יותר מזהב), ו"טוניקה קלאבה", גלימה לבנה עם פס ארגמן ברוחב 13 סנטימטר ("לאטוס קלאבוס") על הכתף הימנית. סנאטור שהחזיק באחת ממשרות הממשל בעיר לבש טוגה לבנה עם שפה ארגמנית רחבה. כל הסנאטורים לבשו נעלי עור סגורות.

התנהלות הסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא הייתה הגבלה על הדיון, והנוהג הקרוי היום "פיליבסטר" היה תרגיל ידוע. ההצבעה נערכה בעל פה או בהצבעה בידיים בנושאים פחותי חשיבות, אך הצעות רשמיות וחשובות הוחלטו על ידי חלוקה של הבית (הצבעה ברגליים) - התומכים בדעה אחת הלכו לצד אחד של הבית, המתנגדים להם - לצד שני, ומספר האנשים בכל קבוצה נספר. בדרך יכלו לנאום רק הסנאטורים הבכירים. מגיסטראט מכהן שהיה גם חבר סנאט איבד את זכות ההצבעה שלו במהלך כהונתו והיא שבה לו רק עם סיומה, טריבוני הפלבס השתתפו בישיבות והיו יכולים להטיל וטו בכל עת. בסנאט היה נהוג המושג של קוורום ונקבע שהחלטות חשובות לא יתקבלו אלא אם כן שליש מחברי הסנאט יהיו נוכחים.

הסנאט היה רשאי להתכנס רק לפי הוראה של מגיסטראט בעל אימפריום או של טריבון הפלבס, בדרך כלל הישיבות נערכו בקוריה או במקרים מסוימים באחד המקדשים אולם לא הייתה הגבלה למקום כינוס מסוים והסנאט יכול לקיים את ישיבותיו בכל מקום בתחום הפומריום (שטח העיר המקודש). הסנאט התכנס מהבוקר עד שקיעת החמה (דיונים בלילה היו אסורים) עם הפסקה קטנה מהדיונים בצהריים. השהייה בסנאט לא הייתה נוחה ומלבד השעות הארוכות של הדיונים הסנאטורים נאלצו לשבת על ספסלי עץ לא נוחים ומזג האוויר בבניין עצמו נטה להיות לא נעים.

כל החלטות הסנאט (senatus consultum) נכתבו ונשמרו בארכיון (למרות שהפרוצדורה המדויקת של השמירה לא ידועה). במהלך הקונסולאט הראשון של יוליוס קיסר בשנת 59 לפנה"ס החלו לפרסם את החלטות הסנאט בציבור הרחב אבל אוגוסטוס ביטל את התקנה הזאת.