ארווין פנופסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ארווין פנופסקיגרמנית: Erwin Panofsky ; ‏30 במרץ 1892 - 14 במרץ 1968) היה היסטוריון של האמנות ממוצא גרמני שאת רוב הקריירה האקדמית שלו עשה בארצות הברית אחרי עליית השלטון הנאצי. לעבודתו של פנופסקי יש השפעה גם היום בתחום מחקר האיקונוגרפיה. עבודתו השפיעה רבות על תיאורית הטעם שפותחה על ידי הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה בספרים כמו Les règles de l'art (חוקי האמנות) ו- La Distinction : critique sociale du jugement (ההבחנה: ביקורת חברתית של השיפוט). בורדייה אימץ את רעיון ההביטוס מספרו של פנופסקי ארכיטקטורה גותית וסכולסטיקה‏[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארווין פנופסקי נולד בהנובר, גרמניה. הוא למד באוניברסיטאות ברלין, מינכן ופרייבורג. הוא קיבל את תואר הדוקטור ב-1914 מאוניברסיטת פרייבורג. הקריירה האקדמית שלו בהיסטוריה של האמנות הביאה אותו לאוניברסיטאות ברלין, אוניברסיטת מינכן ולבסוף לאוניברסיטת המבורג שם הוא לימד מ-1920 עד 1933. בתקופה זו פרסם את כתביו העיקריים בתולדות האמנות. חיבור מוקדם חשוב הוא Idea: Ein Beitrag zur Begriffsgeschichte der älteren Kunstheorie (1924) (אידאה: תרומה לתולדות המושג בתאוריה העתיקה של האמנות).

פנופסקי הגיע בפעם הראשונה לארצות הברית ב-1931 כדי ללמד באוניברסיטת ניו יורק. בהתחלה הוא הורשה לשהות לסירוגין בניו יורק ובהמבורג אבל אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בוטל המינוי שלו בהמבורג והוא נשאר בקביעות בארצות הברית עם אשתו דורותיאה (דורה) מוסה (Dorothea Mosse ). ב-1934 הוא לימד בו זמנית באוניברסיטת ניו יורק ובאוניברסיטת פרינסטון. ב-1935 הוא הוזמן להצטרף למכון למחקר מתקדם, שזה עתה הוקם, בפרינסטון.

פנופסקי היה חבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, ב אקדמיה הבריטית ובעוד כמה אקדמיות לאומיות אחרות.

פנופסקי התפרסם במיוחד בשל מחקריו על סמלים ואיקונוגרפיה ביצירות אמנות. בתחילה במאמר ב-1934 ואחרי כן בספרו ציור הולנדי מוקדם. פנופסקי היה הראשון שפרש את ציורו של יאן ואן אייק נישואי הזוג ארנולפיני לא רק כתיאור של טקס חתונה כי אם גם כחוזה ויזואלי המעיד על מעשה הנישואין. פנופסקי מזהה בריבוי הסמלים החבויים שהכול מצביע על טקס הנישואין. בשנים האחרונות חלקו על מסקנה זו.

שלשה רבדים של נושאים או משמעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו מחקרים על איקונולוגיה (Studies in Iconology) מפרט פנופסקי את הרעיון שלו של שלושה שלבים להבנה של אמנות-היסטוריה:

  1. "נושא ראשוני או טבעי המתחלק לשתי תת-חלוקות, עובדתי לעומת הבעתי. אנו מגיעים אליו באמצעות זיהוי של צורות טהורות ... לעולמן של הצורות הטהורות, המזוהות כנושאות משמעויות ראשויות או טבעיות, אפשר לקרוא עולם המוטיבים האמנותיים. "‏[2]. ניקח, לדוגמה ציור של הסעודה האחרונה. אם נעצור בחלוקה הראשונה תיתפס תמונה כזאת רק כ-13 אנשים יושבים ליד שולחן. הרמה הראשונה היא ההבנה הבסיסית ביותר של היצירה ולא מתייחסת לשום ידע תרבותי נוסף.
  1. נושא שניוני או מוסכמתי ... קבוצת דמויות הישובות סביב שולחן אוכל בסידור מסוים ובתנוחות מסוימות מייצגת את הסעודה האחרונה ... כשאנו עושים זאת, אנו מקשרים בין מוטיבים אמנותיים וצירופים של מוטיבים אמנותיים לבין תמות או מושגים""‏[3]. כאן נכנס ידע תרבותי ואיקונוגרפי. המתבונן בן התרבות המערבית מבין שקבוצה כזאת מייצגת את הסעודה האחרונה.
  2. "המשמעות הסגולית או התוכן. אנו מגיעים אליה באמצעות גילוי עקרונות היסוד החושפים את הגישה הבסיסית של אומה, תקופה, מעמד או השקפה דתית או פילוסופית ... כל עוד אנו מגבילים את עצמנו לטענה כי בפרסקו המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י נראית קבוצה של שלושה עשר איש יישובים סביב שולחן אוכל, ושקבוצה זו מייצגת את הסעודה האחרונה, אנו עוסקים ביצירת האמנות ככזו ומפרשים את הפרטים הקומפוזיציוניים והאיקונוגרפיים כתכונות או אפיינים שלה עצמה. אבל כשאנו מנסים להבין אותה כמסמך המעיד על אישיותו של לאונרדו, או על תרבות הרנסאנס המאוחר באיטליה, או על גישה דתית ייחודית ... גילוים ופרשנותם של אותם ערכים "סימבוליים" (שלעתים קרובות אינם ידועים לאמן עצמו, ואולי אף שונים בתכלית מהדבר שאותו התכוון באופן מודע להביע) הוא מטרתה של מה שנוכל לקרוא לו בשם "איקונולוגיה", להבדיל מ"איקונוגרפיה""‏[4].

לפנופסקי היה חשוב לקחת בחשבון את כל שלוש הרמות בזמן שבוחנים את אמנות הרנסאנס. אירווינג לוין אמר: "הייתה זו התעקשותו וחיפושיו אחר המשמעות – במיוחד במקומות בהם אף אחד לא חשב שיש משמעות כזאת – שהובילה את פנופסקי להבנת האמנות כפי שאף היסטוריון לפניו לא הבין"‏[5]

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איקונוגרפיה ואיקונולוגיה: מבוא לחקר אמנות הרנסאנס. בתוך: המדרשה, 12, גיליון סתיו 2009, עמ' 69-‏97. מאנגלית ומאיטלקית: אביעד שטיר.
  • Idea: A Concept in Art Theory (1924)
  • Perspective as Symbolic Form (1927)
  • Studies in Iconology (1939)
  • The Life and Art of Albrecht Dürer (1943)
  • Gothic Architecture and Scholasticism (1951)
  • Early Netherlandish Painting (1953)
  • Meaning in the Visual Arts (1955)
  • Pandora's Box: the Changing Aspects of a Mythical Symbol (1956) (with Dora Panofsky)
  • Renaissance and Renascences in Western Art (1960)
  • Tomb Sculpture (1964)
  • Saturn and Melancholy: Studies in the History of Natural Philosophy, Religion, and Art (1964) (with Raymond Klibansky and Fritz Saxl)
  • Problems in Titian, mostly iconographic (1969)
  • Three Essays on Style (1995) (Ed. Irving Lavin)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עדי אפעל. המתודה האיקונולוגית של ארווין פנופסקי: הרכבה, הערכה והסתכלות. בתוך: טבור : כתב עת שנתי לענייני היסטוריה, חברה, תרבות והגות של מרכז אירופה. גיליון 2 תשס"ט 2009. עמ' 177-‏208.
  • Holly, Michael Ann, Panofsky and the Foundations of Art History, Ithaca, Cornell University Press, (1985)
  • Ferretti, Sylvia, Cassirer, Panofsky, Warburg: Symbol, Art, and History, New Haven, Yale University Press, (1989)
  • Lavin, Irving, editor, Meaning in the Visual Arts: View from the Outside. A Centennial Commemoration of Erwin Panofsky (1892–1968), Princeton, Institute for Advanced Study, (1995)
  • Panofsky, Erwin, & Lavin, Irving (Ed.), Three essays on style, Cambridge, MA, MIT Press, (1995)
  • Panofsky, Erwin. in the Dictionary of Art Historians Lee Sorensen, ed.
  • Wuttke, Dieter (Ed.), Erwin Panofsky. Korrespondenz, Wiesbanden, Harrassowitz, (2001-2011)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Review of Holsinger, The Premodern Condition, in Bryn Mawr Review of Comparative Literature 6:1 (Winter 2007).
  2. ^ איקונוגרפיה ואיקונולוגיה, עמ' 71
  3. ^ איקונוגרפיה ואיקונולוגיה, עמ' 71-‏72
  4. ^ איקונוגרפיה ואיקונולוגיה, עמ' 72-‏73.
  5. ^ Lavin, Irving. "Panofsky's History of Art" in Meaning in the Visual Arts: Views from the Outside. Princeton: Institute for Advanced Study, 1995. p. 6.