אריק דולפי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

אריק דולפי (Eric Dolphy) ‏ (20 ביוני 192829 ביוני 1964) היה נגן ג'אז, כלי הנשיפה.

נגן חליל, קלרנית בס וסקסופון אלט. מאבות הג'אז החופשי נחשב לאמן שמקדים את זמנו. דולפי השפיע מאוד ברמה האישית וברמה המוזיקלית על האנשים עמם נגן, כמו החצוצרן פרדי האברד, מאל וולדרון, פול צ'יימברס ועוד, אך בראש ובראשונה על ג'ון קולטריין וצ'ארלס מינגוס, שיצרו יחד עם דולפי מספר אלבומים שנחשבים לבסיס הג'אז החופשי ושהשפיעו רבות על נגני הסגנון שבאו אחריהם, כמו ארצ'י שפ.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתחלה וההתפרסמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריק אלאן דולפי ג'וניור נולד בלוס אנג'לס, ונפטר בברלין בשנת 1964. דולפי נחשף למוזיקה עוד בצעירותו. אמו הייתה זמרת במקהלה שחורה ואביו מוזיקאי קלאסי. הוא התחיל לנגן בבית הספר על קלרנית, למד אצל לויד ריס, ועבר לאבוב כעבור זמן. מאוחר יותר נחשף דולפי לסקסופון אלט לחליל ולבס קלרנית. בתחילת 1958 הוא הצטרף להרכב של צ'יקו המילטון, בגלל נסיונו בנגינה עם נגני "החוף המערבי" (תזמורת צבאית, באדי קולט, הביג בנד של רוי פורטר ועוד). השתתפותו של דולפי בהרכב זה היא זו שהביאה לדולפי את ההכרה שלו בחוף המערבי ובלוס אנג'לס, ואחר כך גם בניו יורק והחוף המזרחי.

בסוף 1959 עבר דולפי לניו יורק והתחיל לעבוד עם צ'ארלס מינגוס, ברביעייה המפורסמת שלו (ראו בהמשך). כאן, בניו יורק, הפך דולפי ל-sideman מבוקש מאוד, והקליט עם ג'ורג' ראסל, מקס רואץ', אורנט קולמן, וגם כמה תקליטים משל עצמו.

מותו של דולפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1961 הפך דולפי לנגן בהרכבו של ג'ון קולטריין עד אמצע שנת 1962 (ראו בהמשך), בתקופה זו ניגן דולפי שונה, יותר קרוב לסגנונו של קולטריין. בשנת 1964, חזר דולפי לנגן עם מינגוס (ראו בהמשך), ויצא איתו לסיבוב הופעות באירופה. דולפי נפרד ממינגוס בפריז, שם הוא התחתן עם ג'ויס מורדכי. זמן קצר לפני שמת הוא ניגן עם דונלד בירד ונאט דיוויס. דולפי נפטר בברלין, בעקבות התקף מחלת הסוכרת שחלה בה. ההתקף קרה בזמן סיבוב הופעות, ובקרב רבים מקהל המאזינים נוצר הרושם שההתעלפות שפקדה את דולפי נבעה משימוש בסמים, יחס שמקורו בדעה קדומה והוליד זילזול שאינו במקומו. דולפי מת בגיל 36, ומספר ימים אחרי פטירתו גופתו הובאה ללוס אנג'לס. למרות התקופה הקצרה שבה היה אחד המפורסמים בג'אז, 6 שנים, דולפי השפיע השפעות עצומות, ועזר להתפתחות סגנון האוונגרד. דולפי היה הראשון שהפך את הבס קלרנית לכלי סולני בג'אז, והיה בין הראשונים שהתקדמו מעבר לבי בופ עם החליל.

דולפי בהרכבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דולפי הקים קווינטט משלו, ויצא לסיבוב הופעות בברלין וסקנדינביה (כמעט כולו מתועד).


דולפי עם קולטריין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דולפי וקולטריין נפגשו לראשונה בשנת 1954, ונהפכו לידידים. תחילת העבודה המוזיקלית ביניהם הייתה בשנת 1961. לקולטריין עלה הרעיון להקליט תקליט מיוחד של תזמורת שתנגן עיבודים אפריקאים, וביקש מדולפי לכתוב את אותם עיבודים, ודולפי נענה בחיוב. שמו של התקליט היה Africa/Brass"", שהוקלט בשני סשנים- אחד במאי והשני ביוני. העיבודים של דולפי יצאו מצוינים, ובדיוק כמו שקולטריין רצה. אי אפשר להתייחס לנגינתו של דולפי או לאף נגן אחר מכיוון שאף אחד מהנגנים (חוץ מקולטריין והרביעייה שלו) לא לקח סולו בתקליט זה. באותו זמן דולפי וקולטריין הקליטו את Ole Coltrane, בתקליט זה קולטריין מנסה לנגן באופן קצת יותר חופשי ואוואנגארדי. לאחר הסשן השני נפרדו השניים לזמן מה וחזרו לעבוד ביחד עוד באותה שנה. דולפי הצטרף לרביעייה של קולטריין ביחד עם וס מונטגומרי. ההרכב ערך סיבוב הופעות במערב ארצות הברית, זכה לביקורות קשות במיוחד, ובעקבות כך עזב מונטגומרי את ההרכב. בשנת 1962 עזב דולפי את ההרכב סופית, והשניים לא ניגנו ביחד יותר. בתקופה האחרונה בחייו של קולטריין הוא ניגן על קלרנית בס, אותו קלרנית שהיה של אריק דולפי. אמו של דולפי נתנה את הקלרנית לקולטריין כי ידעה על הקשר העמוק שנוצר בין השניים. דולפי השפיע רבות על הנגנים איתם ניגן במהלך חייו, אבל הוא השפיע הכי הרבה על קולטריין. דולפי חשף את קולטריין למה שמעבר לבופ והקליט איתו כמה תקליטי פרי ג'אז. את המשפט הבאים אמר קולטריין אחרי מותו של דולפי:

"כל מה שאומר יהיה המעטה בערכו (מאנגלית:understatment). אני רק יכול לומר שחיי נעשו הרבה יותר בזכות זה שהכרתי אותו. הוא היה אחד מהאנשים הגדולים ביותר שאי פעם הכרתי, כאדם, כחבר, וכמוזיקאי."

דולפי עם מינגוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישתם הראשונה של דולפי ומינגוס הייתה בתחילת שנות החמישים. כשדולפי עזב את צ'יקו המילטון ,עבר לניו יורק, וניגן קצת עם ג'ורג' טאקר, הוא הצטרף לרביעייה של מינגוס (1959-1960). הרכב זה היה אחד ההרכבים היותר מפורסמים בג'אז המודרני, והרבה אנשים מכלילים אותו ב-"הרכבי התהילה" (כמו הקווינטט של מיילס דייויס, הרביעייה של קולטריין ועוד..).הקטעים שנוגנו בהרכב זה הפכו להיות קטעים חשובים בהיסטוריית הג'אז. השניים נפגשו שוב בשנת 1964, כשמינגוס כתב יצירה בעקבות כתבה שראה בעיתון שמדברת על גדרות הפרדה בין לבנים לכושים. היצירה מעבירה את רגשותיהם של הנגנים ואורכה כ-25 דקות. האלתורים של הנגנים מוסיפים ליצירה המרגשת את דעותיהם והשקפתם האישית של כל אחד מהנגנים. כשמינגוס ידע שדולפי עוזב את ההרכב הוא כתב שיר בשם "So long, Eric", והפך אותו לחלק מהרפרטואר. מינגוס, שקרא לבנו Eric על שם דולפי, אמר:

"Eric was a saint- in every way, not just in his playing"



דולפי גם ניגן קלרינט בס בהרכב הכפול בתקליט (Free Jazz (A Collective Improvisation של אורנט קולמן.

מאפיני נגינה וחשיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבות לסגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות התקופה הקצרה שבה היה אחד המפורסמים בג'אז, 6 שנים, דולפי השפיע השפעות עצומות, ועזר להתפתחות סגנון האוונגארד. דולפי היה הראשון שהפך את הקלרנית בס לכלי סולני בג'אז, והיה בין הראשונים שהתקדמו מעבר לבופ עם החליל.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריק דולפי ניגן על שלושה כלים (סקסופון אלט, חליל וקלרנית בס) כאשר אף אחד מהם לא היה הכלי המרכזי, זהו דבר דיי נדיר בג'אז, מכיוון שבדרך כלל נגנים בוחרים כלי מרכזי אחד, בו הם שולטים שליטה מלאה. בו בזמן שדולפי הצליח להגיע לשליטה מלאה בכל אחד משלושת הכלים עליהם ניגן. בתחילת דרכו ניגן דולפי בופ וניסה להביא משהו אחר, משהו שעוד לא שמעו. בתחילה הוא ניסה לחדש אבל עשה זאת בהיסוס רב. ניתן לראות שינוי חד בנגינתו בתקליט- "Far Cry" , שם הוא מנגן ללא היסוס ובחופשיות.

דולפי הושפע רבות מצ'ארלי פרקר ועד הקלטותיו האחרונות ניתן לשמוע את נוכחותו של פארקר בנגינתו של דולפי. קיים דמיון בין השנים, מכיוון ששניהם תרמו לג'אז ופיתחו סגנון חדש- פרקר את הבי בופ ודולפי את האוואנגארד. שניהם מתו בשנות השלושים לחייהם (פרקר-35, דולפי-36) אך בכל זאת הצליחו להשאיר חותם בהיסטוריית הג'אז. דולפי היה ווירטואוז בסולואים והשתמש בארפז'ים מהירים, ובקפיצות גדולות, לעתים גם מעל לאוקטבה. ניתן לשמוע בסולואים של דולפי ציוצים וחריקות (בעיקר כשהוא מנגן על קלרנית הבס), שלפי טענתו נבעו מאהבתו לציוץ הציפורים. דולפי, למרות ההשפעות הרבות שקיבל מעמיתיו, יצר מבלי שידע, סגנון חדש, סוחף, מרגש, מדהים. הוא השתמש בכלים ששלט בהם בצורה כזו שהרחיק לכת איתם למקומות שאחרים לא ידעו שקיימים בכלל.

דיסקוגרפיה (הנבחרים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

1960: Outward Bound(New Jazz/OJC)

1960: Fire Waltz (Prestige)

1960: Out There (New Jazz/OJC)

1960: Magic (Prestige)

1960: Far Cry Buy Now! (New Jazz/OJC)

1960: Eric Dolphy (Prestige)

1961: The Quest (Prestige)

1961: The Great Concert of Eric Dolphy [live] (Prestige)

1963: Iron Man (Restless)

1963: Jitterbug Waltz (Casablanca)

1963: The Illinois Concert [live] (Blue Note)

1964: Out to Lunch (Blue Note)

1964: Last Date (Verve)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]