תקליט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פטיפון ועליו תקליט אריך נגן

תקליט הוא אמצעי הקלטה ובייחוד אמצעי הפצה שיווק ושמיעה של מוזיקה. שמות נוספים לתקליט הם: אריך-נֶגֶן, תקליט ויניל, אלבום מוזיקה. התקליט היה האמצעי הנפוץ ביותר לשמיעת מוזיקה במרבית שנות המאה ה-20.

את התקליט והגרמופון להשמעת התקליטים המציא בארצות הברית בשנת 1887 הממציא היהודי אמיל ברלינר יליד העיר הנובר בגרמניה, שהיגר לארצות הברית בגיל 19. פטנט נרשם על ההמצאה ב־12 בנובמבר 1887.

התקליט הוא מדיום אנלוגי לשמיעת מוזיקה: דיסק שטוח המסתובב בקצב אחיד ובתנוחה מאוזנת, עליה חרוט חריץ בצורת ספיראלה אחידה משולי התקליט כלפי המרכז. החריץ נע ימינה ושמאלה בתנועה אופקית לפי המוזיקה המוקלטת בו (אנלוגי לטרקטור הנוסע בסיבוב מתון מאוד וחורש תלם אחד ותוך כדי חרישה מזיזים את ההגה שלו ימינה ושמאלה במהירות ובעדינות לפי המוזיקה) בזמן ההשמעה המחט בחריץ קולטת את התנועות האופקיות העדינות והופכת אותן לצלילים. בתקליטים, כמעט תמיד הספיראלה מתחילה מבחוץ כלפי פנים כלומר משולי התקליט כלפי מרכז התקליט. יוצאים מן הכלל היו תקליטים יחידאיים (שלא שוכפלו בייצור המוני) שבהם נחרטה הספיראלה מהמרכז לשוליים. תקליטים אלה היו בשימוש נרחב בתחנות רדיו לשם שידור באולפנים. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל הוקלטה ונחרטה על תקליטים יחידאים מסוג זה. באולפני הרדיו של קול ישראל היה שימוש נרחב בתקליטים כאלה בשנות ה-50.

רבים מהתקליטים יוצרו מפוליוויניל כלוריד (PVC), ולכן לעתים נהוג לכנות תקליטים בכינוי ויניל (Vinyl).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההקלטה הראשונה לצורך מסחרי הייתה בשנת 1895.

התקליטים הראשונים נעשו ממגוון חומרים מעורבים בגומי קשה. בתחילת המאה ה-20 הוחלף הגומי בחומרים יותר קשים: תרכובת שהכילה שרף בשם שלאק (חומר טבעי דומה לפלסטיק). התכונה החשובה של התרכובת הזו היא התרככותה בחום באופן שמאפשר ייצור תקליטים בלחיצה בחום. ייצור המוני של תקליטים כאלו נעשה ב־1898 בהנובר בגרמניה. סוג זה של "תקליטי 78" יוצרו עד 1960. מהירויות הסיבוב היו מגוונות מאוד, אך ב-1910 היו רוב התקליטים במהירות של 78 או 80 סיבובים לדקה (סל"ד). בשנת 1920 נקבע תקן של 78 סל"ד.

התקליטים הראשונים היו בדרך כלל בקוטר של 12 עד 18 סנטימטר ( 7 אינץ' )
בשנת 1910 היו התקליטים בדרך-כלל בקוטר 25 סנטימטר ( 10 אינץ' )
ובכל צד היה אפשר להקליט כ-3 דקות. היו גם תקליטים בקוטר 30.5 סנטימטר (12 אינץ') והם נועדו בדרך כלל להקלטת מוזיקה קלאסית ואופרה, הם אפשרו הקלטה במשך 5 דקות בכל צד. כדי להפיץ יצירה אחת ארוכה היה צורך להקליטה על מספר תקליטים שהיו כורכים אותם באלבום. זהו המקור למונח המקובל היום, "אלבום" לדוגמה כשאומרים שזמר פלוני יצא עם "אלבום" חדש. בהתאמה יוצרו פטיפונים "אוטומטיים" שאיפשרו השמעת צד אחד של כ-5 תקליטים בזה אחר זה ללא התערבות יד אדם (ולאחר מכן הפיכת כל ה"חבילה" והשמעת הצד השני שלהם).

התקליט אריך-הנגן Long-Playing במהירות ⅓33 סל"ד הוצג לראשונה ב-21 ביוני 1948 על ידי חברת קולומביה. ומאז ועד אמצע שנות ה-80 היה התקליט האמצעי האיכותי והנפוץ להאזנה למוזיקה. תקליט בקוטר 30.5 סנטימטר הכיל בין 15 ו-25 דקות בכל צד של התקליט (במקרים קיצוניים הקליטו אף 30 דקות בכל צד אבל זה כבר היה על חשבון האיכות). תקליטים מסוג זה מכונים תקליטי ויניל שזה שמו של החומר הפלסטי ממנו יוצרו התקליטים. עם הזמן השתפרה מאוד איכותם של התקליטים וכן איכות הפטיפונים לשם האזנה להם, השימוש בשיטה זו להפצת מוזיקה נפוצה בכל העולם וחדרה כמעט לכל בית.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 התחילו להשתמש בתקליטור לאחסון מוזיקה והפצתה. התקליטור הוא למעשה חלופתו הדיגיטלית של התקליט והוא השיג את הפופולריות שלו בשל ממדיו הקטנים ונוחות השימוש בו. שיטת ההקלטה וההשמעה הדיגיטאלית מורידה בהרבה את רמת השחיקה של השימוש בו ומונעת את החריקות ורעשי הרקע שנשמעו לעתים קרובות מהתקליטים.

חנות לאספני תקליטי ויניל בכניסה לשוק הפשפשים ביפו

כיום התקליט משמש תקליטנים במועדונים ועדיין מיצרים תקליטים מיוחדים לצורך זה. נוסף לכך, חובבי מוזיקה רבים עדיין ממשיכים להאזין לתקליטים. ההפרעות הקלות שאופייניות לתקליטים נחשבות בעיני חלק מחובבי המוזיקה כיתרון. עיקר היתרון המיוחס לתקליט בקרב אוכלוסיית חובבי המוזיקה - "אודיופילים", נובע מטבעו האנלוגי. הצליל האנלוגי המופק מן התקליט מתואר בידי רבים כ"חם" וטבעי יותר מאשר הצליל הדיגיטלי. על אף שאין הסבר מדעי ברור ואחיד לשוני בצליל, טוענים חובבי התקליטים באופן נחרץ שלא ניתן להתעלם מהבדלי הצליל שבין התקליט והתקליטור. הבדל שאינו מתבסס רק על הרחש ושאר ההפרעות של הפורמט האנלוגי. ייצור התקליטים והפטיפונים להשמעתם נמשך במקומות אחדים בעולם, ויש עדיין חנויות מוזיקה שבהן אפשר למצוא תקליטים משומשים. המקור לתקליטים המשומשים הוא אוספים ישנים של חובבי מוזיקה או החלפת תקליטים ישנים בתקליטורים תמורת הנחה. יש חובבי מוזיקה שמחליפים ביניהם תקליטים נדירים ויש גם חברות מיוחדות העורכות מכירות פומביות של תקליטים.

בשנים האחרונות מכירות התקליטים עלו, וב-2012 נמכרו הכי הרבה תקליטים מאז 1991‏[1].

ייצור תקליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי ליצור תקליט משתמשים בדיסקת אלומיניום מצופה בכלוריד הכסף (AgCl). אחרי שחורטים על הדיסקה את רישום הקול, מסירים את הציפוי, כלומר מפרידים את שכבת כלוריד הכסף מדיסקת האלומיניום. את הציפוי משכפלים באופן הבא: לוקחים גוש של פי-וי-סי ומכניסים אותו למכבש עם הציפוי, שמשמש כתבנית. כאשר לוחצים את המכבש החם על הגוש העשוי פי-וי-סי, הוא הופך לתקליט עם רישום זהה לזה שעל התבנית העשויה מכלוריד הכסף.

התקליטים בשירות תחנות הרדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב שידורי הרדיו בתחנות קטנות נעשים בשידור חי, אולם התפתחות אמצעי ההקלטה העלתה בהדרגה את שיעור השידורים המוקלטים. כיום יש באולפן רדיו רגיל קריין, שני נגני תקליטורים לפחות, ובדרך כלל גם מחשב שמשמש לשילוב פרסומות בשידור. מראשית ימי הרדיו עד תחילת שנות השישים היו בכל אולפן רדיו מיקרופון אחד או שניים ושני פטיפונים או יותר לנגינת תקליטים. התקליטים נוגנו במהירות 78 סיבובים לדקה עם שיר אחד ועד חמש דקות בכל צד של תקליט, בדרך-כלל נוגנו תקליטים שהופצו באופן מסחרי, אולם היו גם "תקליטים יחידאים" שנחרטו במכונת הקלטה מיוחדת שחרטה תקליטים חלקים ו"מילאה" אותם בהקלטה בצורה של חריצים לפי הצלילים שהועברו אליה ממיקרופון או מקור שמע אחר לאחר הגברה מתאימה. התקליטים הריקים היו בנויים בסיס (דיסקה עגולה) של אלומיניום מצופה בלכה של ניטרוצלולוז שכונה אז "אצטט", בדרך כלל בצבע שחור, בארץ הקליטו (חרטו) תקליטים כאלה בקוטר 25, 30, 35 ו-40 סנטימטר. ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, שנמשכה כ-33 דקות, הוקלטה בטכניקה זו על 11 צדדים של תקליטים חלקים על ידי חברת "צליל". כדי להשמיע ברדיו את הסימפוניה התשיעית של בטהובן (שנמשכת 74 דקות) היו צריכים לנגן כ-15 צדדים של תקליטים, כך שהיה יותר קל להעביר שידור חי של מופע מאשר להקליט אותו או אפילו להשמיעו משמונה תקליטים מסחריים. עם המצאתם של התקליטים אריכי-הנגן Long-Playing והפצתם הנרחבת נעשה השימוש בתקליטים לצורך שידורי רדיו נפוץ הרבה יותר. התפתחות ההקלטה על סרטים המגנטיים אפשרה, גם היא, שילוב שידורים מוקלטים בשיעור גבוה יותר, וכן הקלטת השידורים החיים לצורך שידורים חוזרים או שמירה בארכיון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]