במבוצ'אנטי
אסכולת במבוצ'אנטי (באיטלקית: Scuola dei bamboccianti), קבוצת ציירים שפעלו ברומא משנת 1625 לערך ועד סוף המאה השבע-עשרה. רובם היו אמנים הולנדים ופלמיים שהביאו איתם לאיטליה מסורות ציור המתארות חיי איכרים מן האמנות ההולנדית מהמאה השש עשרה.[1] ובאופן כללי יצרו ציורים קטנים או תחריטים מחיי היומיום של המעמדות הנמוכים ברומא ובאזור הכפרי שלה.[2]
נושאים אופייניים כוללים: מוכרי מזון ומשקאות, חקלאים, חבורות בעבודה, חיילים במנוחה ובמשחק או קבצנים. כמו שהגדיר זאת סלווטור רוזה באמצע המאה השבע-עשרה, "משוגעים, בגידות, כייסים, להקות שיכורים, גרוטאות, ונושאים 'ירודים' אחרים."[3] למרות הנושאים "השפלים" שבהם, העבודות מצאו הערכה בקרב אספני אמנות והשיגו מחירים גבוהים.[4]
אמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבים מהאמנים המזוהים עם הבמבוצ'אנטי היו חברים בבנטפוכלס (בהולנדית ="כנופיה של ציפורים משונות"), אגודה בלתי פורמלית של אמנים הולנדים ופלמיים שהתרכזו בעיקר ברומא. היה נהוג שהבנטפוכלס נתנו לחבריהם כינוי נוסף לשמם. הכינוי של הצייר ההולנדי פיטר ואן לאר היה "במבוצ'יו" שמשמעותו "בובה מכוערת או מריונטה". זאת היה רמיזה לממדים הגופניים של פאן לר. פאן לר נחשב ליוזם של סגנון הציור הבמבוצ'אנטי וכינויו העניק לז'אנר ולקבוצת האמנים את שמם הקולקטיבי. הוא הפך להשראה ונקודת המוקד שסביבו התכנסו אמנים דומים במהלך שהותם באיטליה (1625–1639).[5]
האמנים הראשונים בקבוצה כללו את אנדרס ויאן בוט, קרל דוז'ארדן, יוהנס לינגלבך ומיכלאנג'לו צ'רקואוצי האיטלקי. סבסטיאן בורדון גם היה קשור לקבוצה זו במהלך הקריירה המוקדמת שלו.[6] במבוצ'אנטים אחרים נמנים מיכיל סוורץ, תומאס וויק, אנטון גובאו, דירק הלמברקר ואחרים.[7]
הבמבוצ'אנטי השפיעו גם על אמני רוקוקו כמו דומניקו אוליביי, אנטוניו סיפרונדי, פיטרו לונגי, ג'וזפה מריה קרספי, ג'אקומו סרוטי ואלסנדרו מניאסקו. ציוריהם שתיארו את החיים היומיומיים ברומא, המשיכו גם אל תוך המאה התשע-עשרה באמצעות יצירותיהם של ברתולומאו ואצ'יל פינלי, אנדראה לוקטלי ופאולו מונאלדי.[8]
מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ובאני בטיסטה פסרי, מחבר ספר אמנות מהמאה השבע-עשרה, תיאר את יצירתו של פאן לר כ"חלון פתוח "המספק ייצוג מדויק של העולם סביבו, מאפיינים המיושמים על ידי הבמבוצ'נטי בכללותם:[9] [10] "[הוא] היה ייחודי בייצוג האמת, במהותה הטהורה, כך שציוריו נראים לנו כמו חלון פתוח דרכו אנו יכולים לראות את כל המתרחש, ללא הבדל או שינוי"
פאסרי הביע כאן את התפיסה ההיסטורית האמנותית המסורתית לפיה ציורי הבמבוצ'אנטי הציעו "דיוקן אמיתי של רומא ואת החיים הריאליסטיים בה...ללא שינויים" [11][12] עם זאת, בני דורם לא ראו בדרך כלל את הבמבוצ'אנטי כריאליסטים. השקפה אלטרנטיבית על האמנות הבמבוצ'אנטי היא שיש לראות בעבודותיהם אלגוריות מורכבות המהוות פרשנות לאמנות הקלאסית במטרה להביא את המתבונן לחשוב ולהרהר ברעיונות נשגבים. לפיכך הם משתייכים למסורת ארוכה של פרדוקס, בה נושאים יומיומיים או וולגריים היו כלי להעברת משמעויות פילוסופיות חשובות.
לדוגמה, הבמבוצ'אנטי יצרו באופן קבוע ציורים ענקיים מחוץ לרומא. בציורים אלה השתמשו בגושי שייש וטרוורטין של הריסות העתיקות הרומיות כחומר גלם לציור, וכך שיחקו תפקיד ישיר בהרס המונומנטים העתיקים של רומא. אבני השייש עצמם נצבעו בצורה גרנדיוזית כאילו היו המונומנטים החדשים של רומא. האמנים יצרו משהו חדש מהריסות רומא העתיקה. היצירות שייצרו שימשו לבניית אנדרטאות חדשות ברומא. ניתן לפרש אפוא את הציורים האלה, כהשתקפות של ארעיות התהילה כמו גם את עוצמתה המחודשת של רומא. במילים אחרות, ציורים אלה נועדו להיקרא באופן אירוני ואלגורי (אפילו כפרדוקסים) ולא כתיאורים ריאליסטיים מדויקים של החיים ברומא.[13]
בשנות ה-40 של המאה ה-16 ו-1650 החלו יאן מיל ומיכלאנג'לו צ'רקואוצי להרחיב את היקף הקומפוזיציות הבמבוצ'אנטי בכך ששמו לב יותר לנוף שמסביב והדגישו פחות את ההיבטים האנקדוטיים של חיי העיר והמדינה. יצירות אלה שימשו שוב ושוב כמודל על ידי הבמבוצ'אנטים החל במחצית השנייה של המאה ועל ידי ציירי הז'אנרים שעבדו ברומא בראשית המאה ה -18. התרומה המקורית ביותר של מיאל לז'אנר זה הן סצינות הקרנבל שלו.[14]
הצייר קרל דוז'ארדן יצר וריאציה שונה לז'אנר על ידי הצבת ציורי הז'אנר שלו לחיי איכרים במסגרת האידיאליזציה של ההריסות הנעלות בחיק הטבע סביב רומא.[15]
ביקורתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שהבמבוצ'אנטי הגיעו להצלחה מסחרית בציוריהם, מבקרי אמנות ואקדמאים ברומא ביקרו את הסגנון ואת היצירות. מכיוון שציורים מחיי היומיום נחשבו בדרך כלל בתחתית ההיררכיה של סגנונות הציור. [16] האמנים עצמם הצליחו לעיתים קרובות: פאן לר היה ידוע כאמן שיצירותיו יכלו לקבל מחיר גבוה ומיכאלאנג'לו סרקוצי הצליח להשיג גישה לחוגים אריסטוקרטיים ולהתיידד עם אמנים כמו פייטרו דה קורטונה.[17]
בין האספנים והפטרונים של הבמבוצ'אנטי ניתן למצוא את קרדינל דל מונטה, וינצ'נזו ג'וסטיניאני, משפחות האפיפיורות כמו ברבריני ופמפילי ופטרונים אריסטוקרטים רומיים מובחרים ואפילו כריסטינה, מלכת שוודיה. ההצלחה של הז'אנר לא הוגבלה רק לרומא, אלא התרחבה לפירנצה ולצרפת, כפי שניתן לראות בפטרונים כמו הקרדינלים לאופולדו דה מדיצ'י.[18]
הצלחת הז'אנר מוסברת בחלקה על ידי שינוי באופנת העיצוב בבתי המעמד הגבוה ברומא. ציורים על בד או לוח קיבלו בהדרגה עדיפות על פני ציורי קיר. שינוי זה נתן ליוצרים הזרים שהתמחו בטכניקה זו יתרון. יתרה מזאת, מאחר שחובבי האמנות חיפשו נושאים חדשים, הייתה קיימת סביבה חיובית לקבלת האמנות של סגנון הבמבוצ'אנטי.
העובדה שפטרונים מלומדים ואריסטוקרטים המשיכו לרכוש יצירות של אמנים ספג ביקורת נוקבת מצד אומני ז'אנרים אחרים כמו ציירי סצנות היסטוריות.[19] לדוגמה, סלבטור רוזה, בסאטירה שלו בציור פיטורה (בערך 1650), מתלונן על טעמם של פטרוני האצולה ועל עדיפותם ברכישת ציורים בנושאים יומיומיים כאלה.[20]
כפי שרואים בתגובה של רוזה, הלעג הופנה בדרך כלל לא לאמנים אלא כלפי אלה שקנו את היצירות. [21] למרות הביקורת הזאת, אומני הבמבוצ'אנטי הטובים שבהם התקבלו גם לאקדמיה של סן לוקא, האגודה היוקרתית של אמנים מובילים ברומא. [22] [23]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Briganti, Giuliano (1983). The bamboccianti the painters of everyday life in seventeenth century Rome. U. Bozzi.
- Brigstocke, Hugh. "Bourdon, Sébastien", Grove Art Online. Oxford University Press, [October 30, 2007].
- Haskell, Francis (1993). "Chapter 8". Patrons and Painters: Art and Society in Baroque Italy. Yale University Press. ISBN 0-300-02537-8.
- Levine, David A. (December 1988). "The Roman Limekilns of the Bamboccianti". The Art Bulletin. College Art Association. 70 (4): 569–589. doi:10.2307/3051103. JSTOR 3051103.
- Roworth, Wendy W. (December 1981). "A Date for Salvator Rosa's Satire on Painting and the Bamboccianti in Rome". The Art Bulletin. College Art Association. 63 (4): 611–617. doi:10.2307/3050166. JSTOR 3050166.
- Slive, Seymour (1995). "Italianate and Classical Painting". Pelican History of Art, Dutch Painting 1600–1800. Penguin Books Ltd. pp. 225–245.
- Wittkower, Rudolf (1993). "Chapter 4". Pelican History of Art, Art and Architecture Italy, 1600–1750. 1980. Penguin Books Ltd. p. 323.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- במבוצ'אנטי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Levine, p. 570.
- ^ Haskell, pp. 132–134.
- ^ Levine, p. 569.
- ^ Haskell, p. 135.
- ^ Levine, p. 569-570.
- ^ Brigstocke
- ^ Slive, pp. 236–237; Briganti, ix.
- ^ Briganti, 36.
- ^ Briganti, pp. 6–12.
- ^ Haskell, p. 132.
- ^ Levine, pp. 569–570. The quotation is from Levine (p. 570).
- ^ Briganti, p. 2.
- ^ Levine, p. 574-581.
- ^ Ludovica Trezzani. "Miel, Jan." Grove Art Online. Oxford Art Online. Oxford University Press. Web. 26 May. 2014
- ^ in Loving Memory of the Book – Creators, Content & Context
- ^ Haskell, pp. 131–145.
- ^ Haskell, pp. 135–136.
- ^ Haskell, pp. 135–136. Beatrix Ackx, Bentvueghels and Bamboccianti: The Patronage and Reception of Northern Artists Working in Rome 1620-1690 Archived 2013-12-11 at the Wayback Machine, A dissertation presented to the History Faculty of the University of Oxford in candidacy for the degree of Doctor of Philosophy History of Art, 2012
- ^ Roworth, 611–617.
- ^ Haskell, p. 134
- ^ Haskell, p. 142.
- ^ Haskell, pp. 20–21.
- ^ Ludovica Trezzani. "Miel, Jan." Grove Art Online. Oxford Art Online. Oxford University Press. Web. 17 June 2016
